מלבושי יום טוב חלק ב של

הוא מתמול שלשום כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דא"כ תקשה מהקרא לדברי רבי דס"ל דגם בשור המועד בתרי זימני הוה חזקה. ולפי"ד ניחא שפיר דהכא מיירי שעבר עבירות שונות והוה כתלתא מיני ובתלתא מיני כו"ע מודים דלא הוה חזקה בפחות מתלתא זימני

ועתה נשובה לנדון שאלתנו דהנה לפי"ד הרמב"ן בתירוצא בתרא והרשב"א והנמוק"י דבאחיות כיון דהוה חזקה גרועה כו"ע מודים דבתלתא זימני הוא דהוה חזקה. א"כ בנ"ד כיון דלא הוה רק תרי זימני לכאורה אפשר להקל בזה משום דהא גם זה דפסקינן כרבי דלגבי נשואין ומילה בתרי זימני הוה חזקה הוא נמי מטעם ספיקא כמש"כ הרי"ף דמסתברי מילה כנשואין משום ספק נפשות להקל א"כ גבי אחיות הוה ספק ספיקא חדא דילמא הדין הוא דדוקא בתלתא זימני הוה חזקה. ואפי' את"ל דבתרי זימני הוה חזקה הא גבי אחיות איכא פלוגתא דרבוותא דס"ל דשם גם רבי מודה דפחות מתלתא זימני לא הוה חזקה. ועוד הא איכא כאן עוד ספיקא להקל משום דהא כתב המהרי"ט ח"ב סי' ל"א דאם מל השלישי ונתקיים אפשר שנתבטלה חזקתא קמייתא ותמול מכאן ולהבא ולא דמי לווסתות ולשור המועד דבעינן שיחזר בו ג' פעמים בחזרה דהתם בקביעות ווסת תליא מילתא. א"כ בנ"ד כיון דמלה אחות השלישית והולד בריא אולם איכא כאן עוד ספק להתיר. מ"מ מי יבוא להקל בסכ"נ אפי' איכא כמה ספיקי להקל דהא מוכח מהמשנה דיומא (פג.) דאפי' איכא כמה ספיקי דאין בזה סכ"נ מ"מ דוחה שבת. א"כ הכא נמי אפי' איכא כמה ספיקי דאין כאן סכ"נ מ"מ דוחה את המילה. אך מה שנ"ל להקל דהא מבואר בשו"ע דלאחר שיגדל ויחזק כחו מותר למולו והנה באמת אינו מבואר בשו"ע כמה הוא השיעור שיגדל ויחזק כחו. והנה ראיתי להנוב"י מהדורא תנינא סי' קס"ה שמשמע מדבריו שם שלא התיר למולו רק אחר ג' שנים שאז ודאי מיקרי גדול ונתחזק כחו יעו"ש. אף שלא ידעתי מנין לו זה. מ"מ נ"ל בנ"ד דיש כמה צרופים להקל דא"צ זמן הרבה כ"כ ולאחר שיגדל קצת לפי ראות עיני הב"ד שהוא בריא וחזק כדרך כל הילדים בני גילו מותר למולו כנ"ל בזה

קונטרס מהפלפולים שפלפלתי בימי חרפי עם הגאון הג' מו"ה ר' אלעזר משה הלוי ז"ל אב"ד דק"ק פינסק יע"א: סימן א

זה מה שכתב לי הגאון הנ"ל: הנני לקיים דברי הנאמרים אליו בכתב אחרי נפרדנו בברכת שלום בטשערקאוו. לישב משנת תמיד עם סוגית זבחים בדין פרישה דקטרת [שהקשה כת"ר דהא אמרינן בזבחים (פג.) ר"א אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן כל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקודש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר. א"כ אמרינן שם להדיא דמתחילת ביאת הכהן לכפר בפנים אף שעדיין לא כיפר מוזהרין לפרוש מא"מ הן בשעת זריקת הדם בפנים הן בשעת הקטרה כדאמרינן להדיא ביומא דהקטרה שוה לכפרת הדם. א"כ האיך אמרינן בתמיד פ"ו מי שזכה בקטורת הי' נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו. הא מוזהר כל אדם שלא יהי' בבואו לכפר ע"כ] שלפ"ד נראה דמהיכל לחודי' הוא דפרשי מתחילת הביאה. אבל מבין האולם ולמזבח לא פרשו רק בעת העבודה. והי' הדבר אז כמסופק בעיני. ואח"כ העלו רעיוני תירוץ אחר הנ"ל להתיר הקושיא. אך עתה מצאתי מפורש כדברי ביומא (מד) דלפירש"י והתוס' הסוגיא אינה מובנת וכמה גמגומים בלשון המובנים ומורגשים למעיין בצדק. ולדידי אתיא כולי סוגיא כפשטה. וכד' הרמב"ם ז"ל בה' תו"מ יעויי"ש אלא שנראה מדבריו שלא הקילו קודם מעשה בבין האול"מ אלא בהקטרה ולא במתן דמים. ואפשר שלפי שצריך ללמדו הזהר שלא תתחיל כו' לכן הקילו בה. וכיון שיש לחלק ובברייתא לא מצינו רק בקטורת בלבד לכן לא הקיל בשארי כפרות דהיכל. וד' יכונן היכל קדשו מהרה ויזכהו לשרת בקודש ונחנו ממרחק נחזה במה שהורשנו כעתירת כל עב"י המצפים לישועה: כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה: וזה מה שהשבתי להגאון הנ"ל

הנה מה שתירץ מעכ"ת על תמיהתי במשנה בתמיד עדיין לא נתקררה דעתי בזה משום דלפענ"ד ע"כ דאוהבו או קרובו הי' נכנס עמו לפנים ושם הי' נותן הכהן המקטיר הבזך לאוהבו והוא הי' נותן המותר לתוך חפניו של המקטיר. דאי בין אולם למזבח הי' נותן לתוך חפניו היכן הי' מחזיק הכף. וזה אין סברא דהוי מחזיק בין אצילי ידיו וכך הי' נכנס לפנים השתא לפני מלך בו"ד אין עושים וכו' אבל בפנים אפשר דלפי שעה הי' מעמיד הכף על הארץ או בין אצילי ידיו. ואף שמלשון הרמב"ם נראה דגם מה שבכף הי' נותן לתוך חפניו מ"מ אין סברא דהי' נכנס לפנים במלוא חפניו. ועוד דהרמב"ם שסיים דהי' משתחיה ויוצא ע"כ דגם בעל המחתה הי' בפנים דלשון יציאה אין שייך רק כשיוצא מבפנים. וגם כל השתחואות דשם הי' רק בפנים וגם מלשון הרמב"ם דכתב על בעל המחתה דהי' נכנס עם בעל המקטיר קטורת משמע שהי' נכנס עמו בפנים. וימחול מעכ"ת להודיעני גם התירוץ אחר שיש לו על קושיא זו: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

עוד מהגאון הנ"ל. קושיותיו מהבאים להיכל בעת ביאת הכהן להקטיר הקטורת והן אוהבו או קרובו. והזוכה במחתה. נ"ל כיון שלצורך ההקטרה הן נכנסין ועובדין עבודתן [דאוהבו וקרובו ודאי עביד הולכה ברגל עיין זבחים (טו)] הוו אינהו באים לכפר ממש ולא קבעה תורה בכל השנה מי שיבוא לכפר. וגם לא אסרה ביאת שנים. אבל שלא לצורך הך כפרה ודאי אסור תיכף בבואו בהיכל כדמוכחא כולי סוגיא דיומא שכתבתי אז ואין האיסור רק בהיכל ולא בין האולם ולמזבח עד שעת הקטרה ממש כמבואר בפירוש שם. ויען כי ברורים לי הדברים באין ספק חדלתי מלכתוב לכת"ר התירוץ השני שהוא סותר לזה: כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה: סימן ב

כתב לי עוד הגאון הנ"ל וז"ל. ואודיע לכת"ר מאי דקשיא לי האידנא בהא דתניא בפסחים (קה) כבוד יום קודם לכבוד לילה. דלכאורה סותר לסוכה (כה:) עיין רש"י שם ד"ה שחל כו' דכתב אלמא מצוה קלה הבאה לידך אין צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. ואולי להכי השמיטה הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ודוחק לחלק בין זמן מועט למרובה. ומה שאמרינן במנחות (מט:) אלא לאו דלמחר כו' סמיך אדבן בג בג דחיילא מצות שמירה דלמחר והאידנא. והיינו דקרי מקודש להקרבה דהאידנא לגבי שימור דהאידנא ואהקרבה דלמחר ל"ח כלל כנ"ל

והשבתי להגאון הנ"ל. מה דקשיא לי' למר על הא דפסחים דאמאי כבוד יום קודם לכבוד לילה דהא אמרינן בסוכה מצוה קלה הבאה לידך א"צ לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. נ"ל לחלק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת דבודאי באותה מצוה דאם יודע שאח"כ יעשנה בהידור יותר מחוייב להשהותה כדי שיעשנה בהידור יותר. לכך גבי עונג שבת אמרינן דכבוד יום קודם לכבוד לילה. אבל שידחה מ"ק שבאה לידו משום מצוה חמורה שעתידה לבוא אח"כ כיון דהיא מצוה אחרת אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וראי' לזה מה דאמרינן