מלבושי יום טוב חלק ב שכח

בבהמה מבאדם. אבל החוש והנסיון סותרים לזה ומהא דשבת באמת אין ראיה דאפשר לדחות עכ"ד כת"ר. לפ"ד נראה דהא דאמרינן חשש נפל הוה מיעוט שאינו מצוי היינו כיון שילדה אותו והוא חי אמרינן מסתמא כלו לו חדשיו ולחוש שמא ילדה אותו קודם שכלו לו חדשיו זהו מיעוט שאינו מצוי כיון שלא ראינו בו שום שינוי מכל הילדים. אבל קודם הלידה לחוש שמא תלד מת או שלא יחיה אח"כ משום שלא כלו חדשיו. ודאי הוה מיעוט המצוי. וכ"ש הכא כיון שראינו שהוא מת דודאי יש לנו לחוש למיעוט המצוי שמא הפילה. ועוד י"ל דהגמ' ידעה הסברא דאפשר מחמת בעיתותא הפילה. ובכ"ז לא סבר המקשה דהוה כמחצה על מחצה. אבל לכהפ"ח ודאי חשיב מחמת זה מיעוט מפילות מיעוט המצוי כנ"ל: כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן

וכעת ראיתי להפ"מ על או"ח באשל אברהם סי' שמ"ג סק"ב דהקשה שם ע"ד הרוקח הנ"ל דאמאי הוה ס"ס, הא הספק השני שמא הוא נפל הוא כנגד הרוב ובכה"ג כמאן דליתא דמי כמש"כ התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ. וכתב שם עוד ואם היינו אומרים טהרה בלועה מה"ת שרי ואיסור דרבנן יש א"ש דאין עושין ספק דרבנן בידים הא ס"ס בספק דרבנן תרתי לטיבותא שרי עכת"ד. א"כ לפי"ז א"צ לדחוק ולומר דטהרה בלועה הוה דרבנן. וגם אין צריך לומר דהרוקח ס"ל דר"א ב"א ור"ה פליגי בזה אם יש אזהרת געה"ק בדבר שאינו מוזהר עליו בעצמו. אלא נ"ל יותר לומר דהרוקח ס"ל שהיא אינה בכלל אזהרה על הקטנים מדאורייתא כמשב"ל. אך מ"מ מדרבנן אסור כמו דס"ל להרמב"ם ולהראב"ד ז"ל דמדרבנן אסור לאשה לגלח לקטן. ולכך בספק אחד לכתחילה אסורה להכניס עצמה אבל בס"ס שרי: סימן כג

הנה הרמב"ם בהל' שבועות פ"א ה"ג כתב דהן שנשבע שלא יאכל ואכל או שאכלתי ולא אכל חייב משום שבועת שקר ותמהו גדולי האחרונים ע"ז דהוא פסק דלא כרב דימי ורבין. דלר"ד אוכל ולא אוכל שקר אכלתי ולא אכלתי שוא. ולרבין אכלתי ולא אכלתי שקר אוכל ולא אוכל משום לא יחל. עוד תמהו על הרמב"ם דהוא פסק שם ה"א דשבועת בטוי חייב גם על העבר כר"ע והא אמר ר' יוחנן שם (כו.) דפלוגתא דר"י ור"ע תלוי בזה אם דרשינן ריבויא ומיעוטא או כללי ופרטי. ור"ע אית ליה בכל מקום דדרשינן ריבויא ומיעוטא והא הרמב"ם פסק בכל מקום כמ"ד דדרשינן כללי ופרטי כמו גבי מרצע וקרקע אינה נגזלת ושאר דוכתי. א"כ אמאי פסק כאן כר"ע. ונראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה. דהנה אמרינן שם בגמרא דלר"י הני פרטי למעוטי אפי' דברים שיש בהם הרעה והטבה לשעבר. ופריך הגמרא איפוך אנא וקאמר ר' יצחק דומיא להרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל דברו יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו. ופירושו דלכך מרבינן דברים שאין בהם הרעה והטבה מקרא לכל אשר יבטא טפי משעבר משום דדברים שאין בהם הרעה והטבה כולהו לאו חדא. דמאותו השם שחייב באוכל ולא אוכל מאותו השם חייב ג"כ באזרוק ולא אזרוק אבל לשעבר ולהבא לאו שם אחד נינהו לרב דימי חייב לשעבר משום שוא ולהבא משום שקר. ולרבין להבא משום לא יחל ולשעבר משום שקר. איך שיהיה לתרווייהו הם שני שמות. ולכך כיון דדרשינן כללי ופרטי ולא מרבינן אלא כעין הפרט אין אנו יכולין לרבות אלא דברים שאין בהם הרעה והטבה אבל לא שלעבר. והנה רב שם (כה.) ס"ל להדיא כר"ע דמחייב גם לשעבר. וגם ס"ל להדיא בב"ק (צו:) דקרקע אינה נגזלת. א"כ תקשי לדידיה כיון דהוא פסק כר"ע דמחייב לשעבר ע"כ דריש ריבויא ומיעוטא. והאיך פסק דקרקע אינה נגזלת. ונראה דע"כ צ"ל דרב ס"ל דלא כר' יוחנן ואף למ"ד דדרשינין כללי ופרטי נמי מחייב לשעבר משום דס"ל דלהבא ולשעבר חייב משום שם אחד משום שקר א"כ אף לשעבר הוה כעין הפרט ואין יכולין למעט אותו מן הפרט אלא דבר מצוה בלבד. ומה דפסק הרמב"ם כרב נגד ר' יוחנן משום דהסוגיא דשם (כה.) נראה מאביי ורבא דשקלי וטרי אליבא דרב דפסקי כוותי' דמחייב גם לשעבר. וגם הא דקרקע אינה נגזלת נראה מכמה סוגיות דפסקינן כוותי'. לכך פסק הרמב"ם הכא כנגד ר"י. וזה הכריחו לומר דאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הוא משום שבועת שקר דלא כר"י: סימן כד

שאלה אשה שמלה את בנה ומת מחמת מילה. וגם אחותה מלה את בנה ומת מחמת מילה. ואחותה השלישית מלה את בנה בלי שאלת חכם והנה הוא בריא אולם. אם אחותה הרביעית מותרת למול את בנה או לא

תשובה מקודם נבאר אם הא דאחיות מתחזקות שוין הן לחזקה דאשה אחת ובתרי זימני הוה חזקה או לא אף דבשו"ע יו"ד סי' רס"ג ס"ג מבואר להדיא דאף באחיות בתרי זימני הוה חזקה. אבל לפענ"ד נראה דזה הוה ספיקא דדינא. דהא אמרינן ביבמות (סד:) השתא דאמרת אחיות מהחזקות לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעין והוא דאתחזק תלתא זימני. ומפשטות הגמרא נראה דבאחיות לא הוה חזקה עד תלתא זימני וכן כתב הרשב"א בחי' להדיא וז"ל דאמר רבא גבי אחיות והוא דאתחזק תלתא זימני אבל תרי אקראי בעלמא הוא התם באחיות דוקא דאחיות לא מחזיקות אלא בתלתא זימני דחידוש הוא אבל אנפשי' בתרי זימני הוה חזקה וכן פסק רבינו אלפוסי ז"ל כו' עכ"ל. אמנם ראיתי להגאון בעל עצי ארזים באה"ע סי' ב' סקט"ז דכתב וז"ל בספר בה"ט הקשה ע"ז מהא דפסק ביו"ד סי' רס"ג בשתי אחיות שמלו בניהן ומתו שהשלישית לא תמול את בנה אלמא דב' פעמים הוי חזקה ובש"ס דיבמות דף ס"ד משמע דדין אחד לענין מילה וצרעת ע"ש ולא עיין בלשון הרי"ף שכתב שם ומסתברא דמילה כנשואין דתרי זימני הוי חזקה דספק נפשות להקל. אמר רבא לא ישא אדם ממשפחת נכפין כו' והוא דאיתחזק בתלתא זימני אבל בתרי זימני אקראי בעלמא הוא עכ"ל הרי שמחלק בין דין זה למילה והנ"י כתב ע"ז ואע"ג דרבא כר' ס"ל דבתרי זימני ש"ה שאפי' רבי מודה שאין לחוש במשפחה פחות מג' פעמים. ונראה דלשון זה אטעיתי' להמחבר הנ"ל שהי' מפרש דברי הנ"י משום שהחשש הוא במשפחה והי' ס"ל דדין האחיות לענין מילה שוה לדין זה ולכך הקשה דברי השו"ע אהדדי. אבל באמת א"א לומר כן דע"כ דין אחיות לענין מילה שוה לדין הבנים מאשה אחת שכן מוכח להדיא מהא דאמרינן התם אפלוגתא דרבי ורשב"ג והתניא איפכא הי מינייהו אחריתי ת"ש דאר"י מעשה בארבע אחיות כו' רביעית באת לפני רשב"ג ואמר אל תמולי וזה היה בסוף ימיו כמו שפירש"י שם. ואם יש לחלק בענין זה לא הוה מוכיח מידי דהרי בזה כו"ע מודים דבעינן איתחזק בתלתא זימני. א"ו דלענין מילה דין האחיות ודין הבנים מאשה אחת שווים בה ותרווייהו חלוקים מדינו של רבא הנ"ל. ומה דקאמר השתא דאמרת אחיות מחזיקות לא ישא אדם אשה לא לגמרי בא להשוותן אלא כיון דאמרינן דשייך חזקה במשפחה גם בזה יש לחוש אבל לעולם הא בתלתא והא בתרי זימני דאיכא חשש דספק נפשות וזהו נמי כוונת הנ"י במ"ש שאין לחוש במשפחה היינו לישא אשה ממשפחה דבתרי זימני איכא למימר אקראי בעלמא כסברת הרי"ף כיון שאין בו חשש דס"נ וזה פשוט לפע"ד עכ"ל בעל עצי ארזים.