מלבושי יום טוב חלק ב שכז

ותמה ע"ז דהאיך ס"ל להראב"ד דכל שמותר להדיוט לכו"ע אין פודין להאכילן לכלבים דהא במתני' פרק כל פסולי המוקדשין מבואר להדיא דב"ה ור"ע מתירין אפי' לעכו"ם וכבר התוספ' בזבחים (עא:

) ד"ה נטרפה הק' מדר"ע אדר"ע. ותירצו דדוקא היכא דלא חזי' לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין. אבל מידי דחזי לדידי' כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יעו"ש. הרי מבואר שסברתם הפוכה מסברת הראב"ד שכתבנו. אמנם לדעת הראב"ד קשה טובא מתני' דבכורות כו' עכ"ל. ונפלאתי עליו מאד האיך עלה בדעתו דהראב"ד סובר כן. דודאי מודה הראב"ד בזה דהיכא דמותר לאכול בעצמו אז בודאי מותר גם להאכילו לכלבים משום דגמרינן מצבי וחיל. אך היכא דאסור לאכול בעצמו ס"ל דהיכא דבשעת פדיה היה מותר לאכול לדידיה וחלה עליו קדושת פסולי המוקדשין ואח"כ נטרפה ס"ל להראב"ד דבזה כו"ע מודים דאסור להאכילו לכלבו וליכא פלוגתא בזה משום דזה ילפינן מפשטא דקרא דלא התיר הכתוב לאכול רק לדידיה דהא כתיב ואכלת. ומה דשרי הקרא מצבי ואיל אמרינן דלא התיר רק היכא דחזי לדידיה כסברת התוס'. אבל היכא דלא חזי לדידיה דלא מצי קרינן ביה ואכלת ודאי דאסור להאכילו לכלבו ובזה לא התיר הכתוב מצבי ואיל. לכך גבי בכור שנטרף כו"ע מודים דקוברין אותו עם עורו וליכא פלוגתא בזה. ובזה נסתלק גם מה שתמה השעה"מ על הראב"ד ז"ל דהאיך נשתמיט מיניה סוגיא דתמורה דהתם מוכח דמאן דס"ל דפודין להאכילו לכלבים לא דריש ואכלת ולא לכלביך. ולפי"ד נראה דודאי לא נשתמיט מיניה הסוגיא הלזו. אלא דס"ל דפליגי אי דרשינן האי ואכלת גם לענין פדיה היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה דהך מ"ד דס"ל הדרשא מיותרא ס"ל דואכלת אתי לארויי דאפי' היכא דבשעת פדיה לא היה חזי אלא לכלבים אין פודין אותו משום דאפי' בכה"ג נמי אסור להאכילו לכלבים. והך מ"ד דלא ס"ל הך דרשא ס"ל דהיכא דלא חזי בשעת פדיה אלא לכלבים מותר לפדותו ע"מ ליתן לכלבו. אבל היכא דחזי בשעת פדיה ואח"כ נטרפה או מתה אסור ליתן לכלבו כדמשמע מפשטי' דקרא. יבזה איירי הראב"ד דהא הראב"ד קאי על הא דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת דממעטינן מוהמת יהי' לו ומשמע מהגמרא דליכא פלוגתא בזה. ונראה דבדבר דלא מהני פדיה כגון בכור ומעשר אף היכא דלא חזי מקודם כגון שנטרפה ואח"כ נעשה מום דאסור ליתן לכלבו לכו"ע לדעת הראב"ד ז"ל. ולכך קאמר המשנה בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו. ומי לא עסקינן אע"ג היכא דידעינן שנטרף מקודם כגון שנמצא טרפה מחמת יתרת. א"כ ידעינן שהיא טרפה מקודם מ"מ לכו"ע קוברין אותו עם עורו. ור"ע לא פליג עם רבנן בזבחים אלא היכא שנמצא טרפה לאחר הפשט אם העור אסור. וזה רחוק לומר דמאן דס"ל דפודין קדשים לאכילת כלבים פליג על ר"ע ורבנן. אבל אם נאמר דדוקא ע"י פדיה פליגי אבל בלא פדיה כו"ע מודים דאסור להאכילו לכלבו דלא התירו הכתוב אלא דוקא לאכילה והיכא שמותר לאכול בעצמו אז מותר ליתן גם לכלבו. אבל היכא דאסור לאכול בעצמו לא התירו הכתוב כלל א"ש:

סימן כב לה"ג מו"ה משה ניסן מ"ל ז"ל הגאב"ד דק"ק שומייאץ

מה שהקשה כת"ר על הגמרא דנזיר (נז:) דלר"ה מותרת האשה להקיף הקטן ולרב אדא בר אהבה מותר אף לאיש. הלא יהיו אסורין משום אזהרת גדולים על הקטנים. דאסור גם בשאר איסורין. לפי דעתי לר"ה לא קשה משום דנראה דלא הוזהרו גדולים על הקטנים רק בדבר שהגדול בעצמו מוזהר עליו. הוא מוזהר גם על הקטן דלא ליספי ליה בידים. אבל בדבר שאינו מוזהר עליו בעצמו אינו מוזהר על הקטן דלא ליספי ליה בידים אף היכא דכשיגדל יהיה מוזהר עליו. ולכך גבי אשה כיון דהיא אינה מוזהרת בהקפה. היא אינה באזהרת גדולים על הקטנים. ומחמת זה נ"ל גם לענין טומאת כהנים דאין הישראל מוזהר מלטמא כהן קטן. וכן משמע מפשטות לשון הכתוב אמר ואמרת דילפינן מזה דהוזהרו גדולים עה"ק ושם גבי כהנים קאי. וכן כתב הט"ז בשו"ע סי' שע"ג דהא דאמרינן מוזהרין הגדולים על הקטנים פי' הכהנים הגדולים. וגם אליבא דר"א ב"א לא קשה דמה דמתיר גם לאיש להקיף הקטן כיון דהוא יליף זאת מהיקשא דמקיש מקיף לניקף א"כ גלי קרא להדיא דהכא ליכא אזהרת גדולים על הקטנים. וכן כתב השעה"מ ה' עכו"ם פי"ב ה"א להדיא

אך מה שקשה לפי דברינו דליכא אזהרת געה"ק רק במקום שהוא מוזהר עליו בעצמו הוא דברי הרוקח שהובא בש"ך סי' שע"א סק"א דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באוהל המת דס"ס הוא שמא נפל הוא ושמא נקבה היא. ת"ל הא היא אינה מוזהרת ע"ז. ואין לומר דמ"מ מדרבנן אסור אף במקום שאינה מוזהרת דא"כ לאפקועי מאיסור דרבנן היה די בספק אחד. ע"כ נ"ל לומר דהרוקח ס"ל דבזה הכלל פליגי ר"ה ור"א ב"א דהא שם בנזיר איתא דר"א ב"א קפיד אר"ה דאשתו גלחה את בניה הקטנים וקללה ע"ז. וזהו משום דס"ל לפי שיטתיה דר"ה דס"ל דאיש גדול חייב אם הקיף לקטן ולא ס"ל ההיקש דמקיש מקיף לניקף. א"כ גם אשה מוזהרת מלהקיף את הקטן מטעם אזהרת געה"ק ור"ה ס"ל כיון דהיא אינה מצווה על הקפה אינה באזהרת געה"ק. והרוקח פסק בזה כר"א ב"א. אך צ"ע דמהסוגיא דב"מ דאמרינן שם א"ב איש שאמר לאשה אקפי לי קטן משמע דאנן פסקינן כר"ה גם בזה

גם מה שהקשה כת"ר לדעת הגה' מרדכי (פרק י"א) דכתובות דחשש נפל הוי מיעוט שאינו מצוי ואזלינן בתר רובא שאינן נפלים אף למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ קשה בריש פרק המוכר פירות דמותבינן שם אמ"ד דהולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דנימא דרוב פרות ולד מעליא ילדן. והשתא הא גם לשמואל קשה דהא גם הוא מודה דהולכין אחר הרוב כזה שאינם נפלים. ואין סברא כלל לחלק בין אדם לבהמה. הן אמת מסוגיא דשבת (קלו) ומפירש"י שם מי פליגי יש להוכיח קצת דיותר מצוי נפלים **(הגה"ה

הנה השעה"מ הביא שם קושית הגאון מהר"י אשכנזי ז"ל שהקשה ע"ד התוס' דשבועות ד"ה ועל כו' דא"כ מילה בשבת האיך דחיא הא אפשר לקיים שניהם ע"י קטן דכשרה לכו"ע. ולא אישתמיט חד מן הפוסקים לומר דהא דמילה דחיא שבת הוא דוקא היכא דליכא קמן. ומתרץ השעה"מ דמעולם לא הוקשו להו להתוס' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קיי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורא בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה ס"ל לר"א דגזה"כ הוא מדשני קרא למיכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשו"ה ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקיי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה ע"י קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדינן לי' ע"י גדול כנ"ל נכון עכ"ל. ונפלאתי ע"ז מאד דמ"מ האיך דחי עשה דמילה לל"ת שיש בו כרת כיון דאפשר לקיים דלידחי העשה לל"ת שאין בו כרת. וכ"ש לפי"ד הרמב"ם דס"ל דאזהרת געה"ק אינה. אלא אזהרה בעלמא ואין בה ל"ת גמורה כיון דאתי רק מרבויא. ועוד באמת נראה מדברי התוס' דפ' יוצא דוכן דדוקא בידים ממש הוא דיש בה אזהרת געה"ק אבל כשמטעה להקטן ואומר שזהו היתר אין בזה אזהרת געה"ק. וכן נראה מפשטות הגמרא דדוקא היכא דספי לי' בידים הוא דאסור. א"כ תירוצו לא יעלה כלל. ע"כ הג"ה:)**