מלבושי יום טוב חלק ב שכו

גופו לא כתיב אלא ילפינן מפטר חמור. וע"כ דילפינן זאת מהיקשא משום דכתיבי גבי הדדי [אף דאמרינן שם דגלי רחמנא בקדושת דמים וה"ה בקדושת הגוף. לא דילפינן זאת בבנין אב אלא מהיקשא] וגבי קדשים הא דבר הלמד מהיקשא לא ילפינן בגז"ש. אע"ג דאיכא למימר דפטר חמור הוא רק חולין בעלמא וא"כ למאן דס"ל בזבחים (נ.) דבתר מלמד אזלינן מצי למילף אבל באמת נראה שם מדברי הגמ' דפטר חמור נמי מיקרי קדשים רק דזהו קדושת דמים ובכור הוא קדושת הגוף. ולפי"ז אין צריך לומר דקרא דכתיב גבי קדשים למעט נדמה קאי על נדמה מקצתו כתירוץ התוס' דב"ק. אלא דאיכא למימר דקרא קאי על נדמה כולו ונדמה כלו לא הוה מומא ולכך צריך קרא למעטי'. א"כ ניחא דברי התוס' דתמורה די"ל דמאן דס"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ס"ל כהמתני' דילפינן למעט נדמה מפטר פטר. והנה הריט"א כתב שם בשם התוס' חיצוניות וז"ל או עז פרט לנדמה וא"ת תפ"ל דהוה מומא כדאמרינן לעיל וי"ל דאיצטריך למעט לענין תמורה דאע"ג דחיילא על בעלת מום קבוע לא חיילא אנדמה וא"ת תפ"ל דנילף קדשים מבכור מג"ש דתחת תחת דבכור ול"ל קרא וי"ל דאיצטריך היכא דאיכא מקצת סימנים דומה לאמו דאז מחויב בבכורה עכ"ל. מדבריהם אלו נ"ל דס"ל דאפי' בנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים חשוב מומא דאל"כ מהראוי היה דיקבעו קושיתם הראשונה שהקשו דל"ל קרא נילף קדשים מבכור ועפ"י תירוצא דאיצטריך ליש בו מקצת סימנים יקבעו קושית הא' דתפ"ל משום מום כו' עכ"ל הריט"א. ומדבריהם יש ללמוד דין חדש שלא נמצא מבואר בגמרא להדיא דתמורה אינה חיילא אף על נדמה מקצתו אע"ג דחיילא על מום קבוע וגם זה נכלל בכלל כלאים דחשב במשנה. ונ"ל דלפי"ז ע"כ צ"ל דנדמה במקצת פטור ממעשר כדאמרינן בבכורות (יב.) דדחי שם הגמרא הראי' שרוצה להביא מהברייתא לענין פטר חמור אי פודין בנדמה. ואמרינן שם דקאי על מעשר וכגון שיש בו מקצת סימנים. דלפי"ז ע"כ צ"ל דהא דלא חשיב שם (נז.) במשנה להדיא הוא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה חוץ כו' שהוא בכלל כלאים דחשיב שם במשנה ואף נדמה במקצת הוא ג"כ בכלל כלאים ולא בכלל בע"מ א"כ ה"ה גבי תמורה דהוי בכלל כלאים. אבל אי אמרינן דנדמה במקצת חייב במעשר וע"כ צ"ל דהיא לא נכלל בכלל כלאים ודינו כבע"מ. א"כ ה"ה לענין תמורה נמי דינו כבע"מ וחיילא עליו תמורה. ולפי"ז יהי' מוכח דלא כמש"כ הבעל מרכבת המשנה דנדמה במקצת אי חייב במעשר נשאר בספק דאי אמרינן דאין פודין פטר חמור בנדמה והברייתא קאי על פטר חמור אז נדמה במקצת חייב במעשר. אבל מדברי תוס' הללו מוכח דאינו כן דנדמה במקצת ודאי פטור מן המעשר וה"ה לענין תמורה דאינה חיילא. אך באמת דברי התוס' הללו מה שהקשו ת"ל דנילף קדשים מבכור כו'. לפענ"ד תמוהים מאד דהאיך שייך לומר דנילף תחת תחת כיון דתחת לא כתיב גבי תמורה והקרא דשור או כשב וגו' לא קאי על תמורה אלא על תחילת הקדש בלבד. דאי הוה קאי גם על תמורה א"כ אמאי דחיק הגמרא בתמורה (יז.) ליתן טעם על דברי ר"א דס"ל דתמורה אינה חיילא על טריפה דילמא משום דיליף תחת תחת ממעשר. ועוד דא"כ לא תהא חיילא תמורה גם על מחוסר זמן וזה לא מצינו בגמרא. והגמרא דבכורות (מב.) דאמר שם סמי מכאן טומטום אמרינן אפיק טומטום ועייל יתום. אבל מחוסר זמן לא חשיב. אלא ע"כ צ"ל דהא דאמרינן דהקרא אשמעינן דאף תמורה אינה חיילא על נדמה הוא רק באם אינו ענין לתחילת הקדש תנהו ענין לסוף הקדש וא"כ האיך שייך להקשות דניליף קדשים מבכור,. ולפי"ז איכא למימר דהקרא אשמעינן בנדמה כלו דלא חיילא עליו תמורה. ולפ"ד נראה דמדברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ"ג ה"ז דכתב שם וז"ל ויראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשו אזהרתן עכ"ל. מוכח להדיא דס"ל דלא כדברי התוס' הנ"ל. ונדמה כלו וכן כלאים לא הוי מומא. דאל"כ אמאי לא לקי. וצ"ל דאף שהרמב"ם הזכיר מקודם גם נדמה מקצתו מ"מ לא קאי על נדמה מקצתו דהא גלה שם להדיא דנדמה מקצתו פסול מטעם מום א"כ בודאי דלקי עליו. ומה שדחק בזה הריט"א דהרמב"ם ס"ל דעל מום זה לא לקי משום דהקרא ניתקו לעשה יעו"ש. נפלאתי ע"ז מאד. דא"כ כיון דהכתוב הוציאו מכלל מומין מנ"ל דשוחטין על מום זה במדינה. ונ"ל ברור דהרמב"ם ס"ל דנדמה כלו או כלאים לא הוי מומא. וכן בטומטום ודאי דלא הוה מומא. דהא ליכא מאן דס"ל בגמרא דטומטום הוה מומא. אמנם באנדרוגינוס הנה בבכור פסק הרמב"ם דאינו בכור כלל משום דפסק דאנדרוגינוס הוא בריה בפ"ע. אולם הפוסקים דפסקו דאנדרוגינוס ספיקא הוה פסקו להדיא כרבנן דמתני' דצריך מום אחר. וגבי ולדות קדשים לדברי הרמב"ם צ"ע האיך ס"ל אי בעינן מום אחר או לא. הכלל מה דקאמר הלח"מ דבכל הני אין צריך מום אחר הם מרפססין איגרא:

סימן כא

עוד תמהתי בדברי הרמב"ם דהאיך כתב דולד קדשים שהיא טריפה פודין אותה. הלא קיי"ל דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ואין לומר דכוונת הרמב"ם הוא דפודין אותה להסיקו תחת תבשילו וס"ל דדוקא להאכילו לכלבים הוא דאסור אבל להסיקו תחת תבשילו מותר. וכדעת התוס' בב"ק (נג:) ד"ה לענין כו'. וס"ל להתוס' שם דכן הוא דעת ר"א בפסחים. ז"א דהא הרמב"ם גופי' בהל' נזקי ממון פי"ב הי"ז פסק דאם נפל לתוך בור שור פסולי המוקדשין פטור משום דכתיב והמת יהיה לו. וכתב שם הרמב"ם להדיא דאסור בהנאה ודינו שיקבר. ונראה מדבריו להדיא דס"ל דאסור גם להסיקו תחת תבשילו לכך אין המת שלו. וכן כתב השעה"מ בהל' איסורי המזבח פ"א דהרמב"ם ס"ל דגם שארי הנאות אסור. אך הוא הביא ראיה ממקום אחר. ובלא"ה דברי התוס' דב"ק תמוהים מאד לפע"ד דאי איכא מ"ד דס"ל דפודין קדשים לשארי הנאות א"כ האיך פריך הגמרא בתמורה (יז.) על שמואל דאמר המקדיש טרפה צריכא מום קבוע לפדות עליו ש"מ פודין קדשים להאכילן לכלבים אלא אימא עושה קדושה למות. דילמא ס"ל לשמואל דשאר הנאות מותר ולכך אם רצה לפדות לענין שאר הנאות צריכה מום קבוע לפדות עליו. ועוד דהא בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו. א"כ מוכח דגם שארי הנאות אסור. דאי דוקא לאכילת כלבים הוא דאסור משום בזיון קדשים ולכך קוברין אותו משום דאסור להאכילו לכלבים א"כ אמאי הנאת עורו אסור. והא ע"כ לא קאמר ר"ע שיאותו הכהנים בעורו הוא דוקא כשהפשיט קודם שנמצא טרפה אבל אם נמצא טרפה קודם שהפשיט או שמת לכו"ע אסור וטעון קבורה עם העור. אלא ודאי דגם שארי הנאות אסור. ובזה נ"ל לישב קושית התוס' בשבועות (יא:) ד"ה משום עורה כו' דהקשה שם הר"ר מרדכי מ"ש מהא דאמר בזבחים בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו כו'. ולפע"ד נראה דהא בקדשי בדק הבית אמרינן בפסחים (כט:) דדוקא לאכילת כלבים הוא דאסור אבל להסיקו תחת תבשילו מותר יעו"ש בתוס' ד"ה רב אשי כו'. לכך מותר להנות מעורה. אבל הכא בקדשי מזבח דגם שאר הנאות אסור לכך הנאות עורה אסור ואפשר להעמיס דזהו גם כוונת התוס' בתירוצם שם יעו"ש

והנה ראיתי לשעה"מ שם שתמה מאד ע"ד הראב"ד שהובא בדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק שכתב דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן בו ואכלת ולא לכלביך אבל במ"מ שמותר להדיוט לכו"ע אין פודין להאכילן לכלבים משום דבהכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ד.