מלבושי יום טוב חלק ב שכה

דהקרא ממעט וטמא ראש נזרו כו'. ואף דהגמרא רצה ללמוד מתגלחת רק לאיסור אף בששניהם מזידים וכנ"ל. מ"מ סברת הרמב"ם דאחר דכתיב הקרא אין סברא דאתי למעט רק מאיסורא. אלא דממעט אף במקום דבכל האיסורים חייב מלקות כגון אם העושה הוא שוגג והמעשה הוא מזיד מ"מ הכא לא לקי. וזה כפתור ופרח בדברי הרמב"ם ז"ל

עוד נ"ל לומר דהא דלא הביא הרמב"ם אזהרת גדולים על הגדולים רק גבי כהן וגבי כלאים אע"ג דעיקר קרא דאזהרת גדולים על הגדולים הוא גבי עופות טמאים כמש"ב. מ"מ נראה דהרמב"ם ס"ל דגבי שאר איסורין לא לקי אף על אזהרת גדולים על הגדולים משום דאמרינן בקדושין (מג.) את"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כו' מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. א"כ גבי אכילת איסור דעיקר חיוב הוא על הנאה שבאה לו ע"י אכילה א"כ האיך אפשר לחייב את המאכיל מלקות הא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. לכך לא הביא הרמב"ם אלא גבי שני דברים היינו גבי מטמא כהן או מלביש כלאים דשם החיוב הוא לא על ההנאה דהמלביש והמטמא חייב. אך מה שקשה לפי"ז דברי הת"כ שהבאתי לעיל דאמאי צריך קרא למעט את המאכיל מכרת דהא תיפוק לי' דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב אך אפשר לומר דאולי עונש בי"ש הו"א דמחייב. לכך צריך קרא דאף עונש בי"ש נמי לא מחייב

אח"כ אנה ה' לידי את הס' היקר קדושת יו"ט למהריט"א וראיתי שם בסי' נ"ז דבזה כוונתי ת"ל לדבריו שגם הוא כתב לישב דברי הרמב"ם הא דס"ל דהמלביש כלאים והמטמא לוקה הוא מדברי הת"כ שמוזהרין גדולים על הקטנים וכ"ש על הגדולים כשהאוכל שוגג כמש"כ. אך מה שעלה בדעתי לומר דלכך לא הביא הרמב"ם זאת רק בטומאת כהנים ובלבישת כלאים אבל לא במאכיל שאר איסורין לחבירו משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל לפי מה שביאר המהריט"א ז"ל שם א"א לומר כן דכתב דגם גבי לבישת כלאים אינו לוקה אלא אם נהנה מן הכלאים וכתב שם וז"ל ואעפ"י שמפשט דברי הרמב"ם בה' כלאים בפ' הנז' דין י"ח נראה דס"ל דבלבישה עובר אפי' שאין מהנהו כלל מ"מ מוהריק"ו שם צדד דאפשר דסברא זאת דלא בעינן הנאה אינו אלא מדרבנן ועוד צדד דאי אפשר שלא יגיע לו הנאה בלבישה אפי' על גבי עשרה בגדים ומ"ש הרמב"ם שאינו נהנה כלום פי' שאינו צריך לו כלל ומ"מ לכולהו פירושי בעינן דרך חימום ודרך הנאה יעו"ש בדבריו וכיון דעיקר איסור לבישת כלאים הוא ע"י הנאה שפיר י"ל דהוה כזה נהנה וזה מתחייב כו' עכ"ד. וע"כ מסיק שם המהריט"א דע"כ צ"ל דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן היינו דוקא שהוא בדרך שליחות אף שהשליח שוגג פטור המשלח מטעם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל במאכיל דבר איסור לחבירו בידים דהיינו שהמאכיל עצמו הניחו בפיו של האוכל אף שלא כפאו ע"ז ואילו היה רוצה בידו הוה שלא להניחו שישים בפיו מ"מ כל שהוא שוגג וליכא למימר דברי הרב כו' המאכיל חייב כו' עכ"ל. ולפי"ז ניחא ד' הת"כ בפשיטות מה דצריך למעט את המאכיל מחיוב כרת. אבל צ"ע לפי"ז ד' הרמב"ם דאמאי אינו מביא דין זה בשאר איסורין אם האכיל לחבירו והאוכל הוה שוגג דהמאכיל חייב: סימן כ

הנה הרמב"ם ה' תמורה פ"ד ה"ח כתב וז"ל ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל. וכתב הלח"מ שם ז"ל משמע דרבי' ז"ל סובר דאפי' בלא מום נפדים שאין לך מום גדול מהם זה נראה מדלא הזכיר רבי' כאן מום כמו בחלוקה עכ"ל. הנה מה שמפרש דהרמב"ם ס"ל דגם יוצא דופן הוי כמו מום נפלאתי עליו מאד דבמחכ"ת נעלם ממנו משנה מפורשת בבכורות (יט.) דקאמר שם יוצא דופן הבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים א"כ מבואר שם להדיא דיוצא דופן לא הוי מום לשחוט עליו במדינה. וה"ה לפדות עליו. וגם בטריפה נפלאתי עליו מאד דהא קאמר שמואל להדיא בתמורה (יז.) המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו. אלמא דטריפה לא הוי כמום. אף דאנן קיי"ל דלא כשמואל הוא מטעם דאנן ס"ל כיון דלא חזי לגופו לא נחית עליו קדושת הגוף והוי כמקדיש עצים ואבנים אבל בזה דטריפה לא הוי כמום שיכולין לפדות עליו היכא דנחית עלי' קדושת הגוף כמו בולדות קדשים לא מצינו מאן דפליג על שמואל בזה. אך בכלאים או נדמה כלו צ"ע אם הוי כמו מום לפדות עליו או לא. והנה מתוס' תמורה (כד.) ד"ה קסבר רשב"ג כו' נראה מדבריהם שם דס"ל דגם נדמה כלו הוי מום. וה"ה כלאים דגריעי מנדמה. דהקשו שם ל"ל קרא למעוטי נדמה ת"ל מדאשתני הוה מומא, ובאמת לולי דברי התוס' הי' נ"ל מן הסברא דדוקא נדמה מקצתו הוא דהוה מומא כיון דאיכא שינוי דמקצתו דומה לאמו ומקצתו דומה למין אחר. לכך אמרינן בבכורות (ג:

) דשוחטין על מום זה. אבל אם כלו דומה למין אחר דהיינו רחל שילדה כמין עז איכא למימר דלא הוה מום כלל. לכך צריך קרא למעוטי אע"ג דחזינן דגבי בכור נדמה כלו גרוע מנדמה מקצתו דנדמה כלו אינו קדוש ונדמה מקצתו קדוש. מ"מ לענין פדי' איכא למימר דנדמה מקצתו עדיפא מנדמה כולו. דנדמה מקצתו אין צריך מום אחר משום דזה גופו הוי מומא. אבל נדמה כלו וכן כלאים ודאי דאיכא למימר כיון דהשנוי אינו ניכר לכל לא הוי כמום לפדות עליו. וכן תמהתי בזה על דברי התוס' בב"ק (עח.) ד"ה השתא כו'. דכתבו שם דבלא שום קרא הוה מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין וממעטינן נדמה שאין דומה כלל דהוה ילפינן בתחת תחת ממעשר ומעשר בהעברה העברה דבכור כו'. דהאיך הוה אפשר ללמוד מהתם דנדמה מקצת יהא כשר גבי קדשים כיון דנדמה במקצת הוה מום קבוע לשחוט עליו וא"כ האיך הוה מצי למילף מבכור דשאני בכור דגם בע"מ הוא קדוש בבכורה. אח"כ מצאתי בהריט"א ה' בכורות פ"ו על המתני' עינו אחת גדולה כו' דהביא שם בשם מהריק"ו בביאורו על הר"מ כ"י דכתב שם כדברי דנדמה כלו לא הוה מומא. וכן כלאים כנראה מדבריו שם. אך העיר שם מדברי התוס' דתמורה הנ"ל דמשם מוכח דגם נדמה כלו הוה מום. ודחק לישב דברי התוס' די"ל דר"י הכא אזיל לשיטתי' בפ' מרובה בתוס' ד"ה עד שיהא כו' דע"כ לא צריך קרא למעט נדמה בקדשים אלא משום דלא נילף מבכור דיש לו מקצת סימנים חייב בבכורה וע"כ הקשו ת"ל דהו"ל מומא. וע"ז תירצו דאיצטריך למעוטי נדמה דולדות קדשים דס"ד דליקדש אגב אמו. ולפי"ז אפשר לישב גם מה שהקשיתי על דברי התוס' דב"ק דכוונת התוס' הוא דבלא קרא הו"א דנילף מבכור דנדמה במקצת קדוש הוא בולדות קדשים. אבל באמת תירוץ התוס' דתמורה תמוה לי דהא תינח למ"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין. אבל למ"ד במעי אמן הן קדושין א"כ באמת הא קדשי אגב אמן וצריכין פדיה כמבואר שם (כה.) א"כ תחזור קושית התוס' לדוכתא דל"ל קרא למעט נדמה ת"ל דהוה מום. וליכא למימר דס"ד דכיון דקדשי אגב אמן הו"א דיקרבו. דז"א דהא כבר ילפינן זאת בבכורות (יד:

) מקרא דלא קרבי אף בולדות קדשים יעו"ש. אבל לאחר העיון ראיתי דאפשר לתרץ דברי התוס' די"ל דכל קושית התוס' בב"ק ובתמורה הוא דוקא לריה"ג דיליף דהא דנדמה פטור מהבכורה מאך בכור שור שהוא שור ובכורו שור. אבל למאן דס"ל דילפינן מפטר פטר כסתם משנה דבכורות (ה:

) לא קשה כלל קושית התוס' דל"ל למיכתב מעוטא גבי קדשים על נדמה ת"ל מתחת תחת ממעשר ומעשר בהעברה העברה מבכור. כיון דבכור