מלבושי יום טוב חלק ב שכד

נמי אסור במקום דאיכא תרי עברי דנהרא. אבל כשמאכילו בידים הוא מוזהר אפי' במקום דליכא תרי עברי דנהרא [ועיין במל"מ ה' מ"א פ' י"ז ה' כ"ז דכתב דאף כשמטעה הקטן מיקרי מאכילו בידים. ודבריו צ"ע]. אלא דלא לקי ע"ז משום דאין ע"ז לאו מיוחד אלא מדרשא כידוע דרכו של הרמב"ם דהיכא דאתא מדרשא אין לוקין ע"ז. ודוקא במקום דגלי קרא דלקי אף להמעשה כעושה האיסור כגון הקפת הראש השחתת הזקן קרחת על המת שריטה על המת וכתיבת קעקע והמגלח את הנזיר דבהני גלי קרא דלקי על אזהרת גדולים על הגדולים. אבל במקום דלא גלי קרא אינו אלא איסור מדאורייתא בעלמא להמעשה כהעושה האיסור. והו"א דאתי מטמא את הנזיר ממגלח מק"ו ואתי הק"ו לגלות דלקי אף להמטמא משום האיסור דאזהרת גדולים על הגדולים וכסברת הרה"מ הנ"ל

אבל לאחר העיון ראיתי בק"א פ' שמיני דאזהרת הגדולים על הגדולים הוא דוקא כשהאוכל האיסור הוא שוגג דומיא דאזהרת גדולים על הקטנים כיון דהקטנים אינם בני דיעה לכך הוזהרו גדולים עליהם שלא להאכילם בידים. ולכך בגדולים נמי היכא שהאוכל הוא שוגג בזה ואינו יודע שזהו איסור מוזהר הגדול עליו שלא להאכילו בידים. אבל היכא כשהאוכל הוא מזיד אז עובר המאכיל משום לפ"ע לחודא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא. ודוקא בהנהו דהבאתי לעיל כגון הקפת הראש כו' לקי אף כששניהם מזידים. ואף במקום דליכא משום לפ"ע וגם ביאר שם הק"א דדוקא כשהאוכל הוא קטן אז אינו על המאכיל רק אזהרה בעלמא. אבל כשהאוכל הוא גדול אז המאכיל חייב מלקות אם האוכל הי' שוגג בדבר. והטעם בזה כיון שהקטן בעצמו כאשר אכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא והאיך ילקה המאכילו. וגם נראה לפ"ד דאזהרת גדולים על הקטנים ואזהרת גדולים על הגדולים נפקא מתרי קראי. דהנה בת"כ פ' שמיני גבי עופות טמאים איתא שם לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל ושם בפ' י"ב גבי שרצים איתא לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל. ע"כ חד אתא לאזהרת גדולים על הגדולים וחד אתא לאזהרת גדולים על הקטנים. וכן כתב הגאון מלבי"ם בפי' לת"כ. וכן נראה מדברי רש"י בחומש דגבי עופות טמאים כתב לחייב את המאכילין לקטנים. וגבי שרצים כתב סתם לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל. [אך המלבי"ם כתב בהיפך כדי לישב דברי הגמרא דיבמות (קיד.) דמייתי שם לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים. וכתב הגאון הנ"ל שנ"ל שהברייתא נדפסה בטעות ובקיצור כי צ"ל שם כמו שהוא בספרא לא תאכלום יכול יאכילו לקטנים ת"ל לא יאכל להזהיר גדולים על הקטנים]. וזה קאי על אזהרת גדולים על הגדולים. ואע"ג דהקרא כתיב גבי שרצים מ"מ ילפינן לכל האיסורים שבתורה כיון דגלי קרא גבי חד איסור ה"ה לכל האיסורים. וכיון דגלי קרא לאזהרת גדולים על הקטנים דהוי בכל האיסורים שבתורה כמש"ל. ע"כ לגבי אזהרת גדולים על הגדולים לא בעי קרא לגלות רק בחד דוכתא. ולפי"ז ניחא הת"כ פי"ב הנ"ל פסקא ב' דאיתא שם יכול יאכילום לקטנים ת"ל לא יאכלו כן הוא הגירסא בת"כ עם פירוש הק"א. והוא תמוה הא גבי שרצים כתיב לא יאכל ולא כתיב לא יאכלו. ואם נימא דט"ס הוא כמו בפיסקא א' שם וצ"ל לא יאכל ואתי לאסור אף להמאכיל לקטנים. קשה הא כבר דרש אותו לחייב המאכיל כאוכל בפ' א' ואם שם כוונתו לחייב המאכיל לקטנים למה דרש אותו שנית. ואם כוונתו שם לחייב המאכיל לגדולים. מנין לו לאסור אף לקטנים. אלא ע"כ כוונתו דכתיב לא יאכלו גבי עופות טמאים ג"כ ומשום דכתיב תרי קראי גבי שרצים וגבי עופות טמאים להורות על דבר אחד לחייב המאכיל ע"כ אתי חד קרא לאסור להאכיל לגדולים וחד אתי לאסור להאכיל לקטנים. ובזה א"ש רש"י בחומש הנ"ל דפירש לפי המסקנא דת"כ הנ"ל בפי"ב [ולא כהק"א שפירש דרש"י הי' לו גירסא אחרת בת"כ]

אך לכאורה לפי הברייתא דיבמות שם דילפינן אזהרת גדולים על הקטנים מלא תאכלום קרי בי' לא תאכילום. א"כ איכא למימר דלענין אזהרת גדולים על הגדולים עופות טמאים ושרצים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לשאר איסורין אבל בגמרא דפסחים (כג.) מוכח דאין לומר כן. דפריך שם ולחזקי' ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם כו'. וקשה הא צריך לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כהת"כ הנ"ל. ואף דהגמרא חולק על הת"כ בדרשת היתר הנאה דהגמרא מייתי מלכם והת"כ מייתי מלא תאכלום. אבל בהדין דלחייב המאכיל כאוכל בודאי לא יחלוק הגמרא על הת"כ. אלא ע"כ צ"ל דהגמרא ס"ל דלחייב המאכיל כאוכל אתי מעופות טמאים ולאסור אף לקטנים אתי מלא תאכלום כברייתא דיבמות הנ"ל. [ומזה מוכח דא"א לומר בהגמרא דיבמות כדברי המלבי"ם] ולא יאכל דשרצים הוא מיותר ושפיר פריך הגמרא. ולר' אבהו ס"ל הגמרא דלא קשיא כלל ל"ל למיכתב יאכל בצירה משום דלדידי' אין שום חילוק וכפירש"י שם מ"מ ילפינן לאסור מאכיל כאוכל ממשמעותא דקרא ולא מן היתור. וכיון דלא מייתר קרא לא הוי שני כתובים הבאים כאחד. וכן מוכח בירושלמי פ' כ"ש דאיתא שם לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל אתה אומר כו' או אינו כו' כשהוא אומר לא תאכל כו' אסור בהנאה מה ת"ל לא יאכל לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר א"צ ומה שרצים קלים כו' חמץ החמור אינו דין שנעשה מאכיל כאוכל. ומה ת"ל לא יאכל כו' לאוסרו בהנאה. ואם איתא דשרצים ועופות טמאים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין אזהרת גדולים על הגדולים א"כ הא צריך קרא לא יאכל גבי חמץ לאזהרת גדולים על הגדולים. ואין לומר דר' יצחק ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין כר' יהודא הא הק"ו דיליף חמץ משרצים ועופות איכא למיפרך מה לשרצים ועופות דאיסורן במשהו עיין בתוס' יבמות (שם:

) ד"ה משום כו'. אלא ע"כ צ"ל דאזהרת גדולים על הגדולים מחד קרא ילפינן לכל האיסורין שבתורה כיון דגלי קרא גבי אזהרת גדולים על הקטנים דבכל האיסורין אסור. והק"ו הוא לאו דוקא. [ומהירושלמי משמע ג"כ כמשכ"ל דמלא יאכל דשרצים ידעינן לחייב המאכיל כאוכל לאזהרת גדולים על הגדולים ולא מלא יאכלו דעופות טמאים דאתי לאזהרת גדולים על הקטנים] ולר' יאשי' דבעי קרא גבי חמץ לעשות המאכיל כאוכל לכאורה ס"ל דשרצים ועופות הוי שני כתובים ואין מלמדין לכל האיסורין. אבל באמת נ"ל דר' יאשי' ס"ל ג"כ דמלא יאכל דשרצים ידעינן בכל האיסורין שבתורה. והא דבעי קרא גבי חמץ נ"ל כמו שתי' מהרלנ"ח [הובא במ"ל ה' חו"מ פ"א ה"ז] על דברי הרמב"ם דכתב דמלא יאכל חמץ ילפינן דאסור בכ"ש. והקשו המפרשים דהא מכל חלב ילפינן דחצי שיעור אסור מה"ת בכ"מ. ותי' מהרלנ"ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דח"ש אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לי' שעת היתר. משא"כ בחמץ דמותר קודם הפסח. לכך הוצרך קרא בפ"ע. וא"כ ה"נ אף דידעינן משרצים בכ"מ דמאכיל כאוכל מ"מ גבי חמץ בעי קרא בפ"ע כנ"ל. (ונ"ל לישב מה שהניחו התוס' בפסחים שם בד"ה שאני התם בתימא דלחזקי' אליבא דריה"ג לכתוב לא יאכל ולא בעי לך עכ"ל. דאפשר דריה"ג ס"ל כר' יאשי' דאתי לחייב מאכיל כאוכל. וגם אפשר ליישב עפי"ד הרמב"ם הנ"ל דאתי לח"ש דמסתמא מצא הרמב"ם איזה ברייתא דס"ל כן]

המתבאר מכל דברינו אלה דגם בכל האיסורין יש אזהרת גדולים על הגדולים אף במקום דליכא לפ"ע רק אם האוכל הוא שוגג אז חייב המאכיל עליו. ובזה מיושב דברי הרמב"ם הא דפסק המטמא את הכהן אם היה הכהן שוגג וזה שטמא מזיד הרי זה שטמא לוקה. וכה"ג פסק בה' כלאים. דהמטמא והמלביש חייב משום אזהרת גדולים על הגדולים. ובזה מיושב נמי דברי הרמב"ם בה' נזירות דכתב שם המטמא את הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום לפ"ע ואם הי' הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד אין אחד מהם לוקה. ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה כו'. כוונת הרמב"ם הוא ולמה לא ילקה כמו המטמא את הכהן דלקי משום המאכיל כאוכל א"כ למה לא לקי גם כאן. ומסיק משום