מלבושי יום טוב חלק ב שכג

לרב כמש"כ התוס' כיון דהוה ממון שאין לו תובעין וממילא פטור נמי מן המצוה. א"כ הכא גבי פה"ב אמאי מחייב הרמב"ם מטעם ס"ס לפדות. וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דס"ס עדיף מרובא. דרובא אכתי ספיקא מיקרי אלא דהתורה התירה ספק זה ואמרה דגבי איסורא אזלינן בתר רובא דאחרי רבים להטות כמש"כ התוס' והרא"ש בב"מ (מ:) לכך גבי ממון אזלינן לקולא ונפטר גם מחיוב המצוה. אבל ס"ס ע"כ ס"ל כיון דאיכא ס"ס לחומרא חשיב כודאי חיוב. ולפי"ז נ"ל דגם גבי מעשר אע"ג דהתורה התירה ספק זה לא התירה היכא דאיכא ס"ס לחומרא. כגון שנתערב אחד מהנמנין לדיר ואח"כ יצא אחד מהם ונתערב בדיר אחר לא מהני מה שנתערב לפטור את הדיר השני כיון דאיכא בכל או"א מהדיר השני ס"ס לחומרא זה לא חשיב עשירי ספק. וכן נראה גבי בכור שנתערב במאה דאם אח"כ נתערב אחד מהם באחרים כולם חייבים במתנות ולא נפטרו מטעם המע"ה כיון דאיכא בכל או"א ס"ס לחומרא שמחויב הוא במתנות. ובאמת מדברי הרמב"ם הללו יש סיוע גדול לדברי המהריב"ל דס"ל דבס"ס מוציאין מיד המוחזק וכן כתב המל"מ בעצמו שם פי"א ה"כ דדברי הרמב"ם והראב"ד שם אזלי כל אחד לפי שיטתי' יעו"ש טעמם משום דס"ס דבס"ס מוציאין מיד המוחזק כדעת המהריב"ל. ונפלאתי על המל"מ דסותר משנתו מה דכתב בה' בכורות דבממון שאין לו תובעין כו"ע מודים דבס"ס אין מוציאין וע"כ צריך לדחוק דהמל"מ מפרש דברי הרמב"ם והראב"ד גבי פדיון הבן איירי במכירי כהונה דהוה ממון שיש לו תובעין. אבל כבר בארנו למעלה דגבי פה"ב לא שייך כלל לומר דבמכירי כהונה יהא ממון שיש לו תובעין. ועוד נ"ל דאפי' גבי שאר מתנות כמו גבי בכור והזולחוה"ק לא מיקרי ממון שיש לו תובעין אפי' במכירי כהונה כיון דאיכא ספיקא אם הוא חייב כלל לא שייך למימר דהחכמים עשו בה שאינו זוכה כזוכה. ועדיין צ"ע לענין כל ס"ם להוציא מיד המוחזק האיך ס"ל להרמב"ם והראב"ד ז"ל דהא גבי פדיון הבן גופא לא בכל ס"ס ס"ל דחייבין לפדות כמש"ב המל"מ שם: סימן יט

הנה הרמב"ם בה' כלאים פ"י הל"א כתב וז"ל המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל. וכה"ג כתב ג"כ בה' אבל פ"ג ה"ה דהמטמא כהן אם הי' שניהם מזידין הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ל"ע לא תתן מכשול ואם היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה וכבר תמה ע"ז הרא"ש דאמאי לוקה המלביש הא לא כתיב לא תלביש. וכה"ג גבי מטמא כהן אמאי לוקה. ושאל להרשב"א ע"ז ולא זכינו לתשובתו וכן כתב הכ"מ שם. ולפע"ד נראה לישב זאת דהנה מכבר כתב לי הגאב"ד דק"ק שומייאץ מו"ה משה ניסן ז"ל להקשות בשם הגאון מו"ה זיסל ראפפארט ז"ל בסוגיא דנזיר (מד.) דאיתא שם וטומאה נעשה בה מטמא כנטמא ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותר אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו כו' ע"כ. והקשה ע"ז לענין מה אנו רוצין ללמוד מק"ו דהמטמא את הנזיר יהי' חייב אי לענין מלקות הא אין מזהירין מה"ד ולענין איסורא הלא בלא"ה עובר משום ולפני עור

וזה אשר השבתי לו. אף לדברי הגמרא יש ליישב לענין איסורא משום דהא גם לענין איסורא יש נ"מ אם יש ב' איסורים לקוברו בין רשעים גמורים כדמשני ביבמות (לג:

) ובמכות (יז:

) על ר"ש דאמר לוקה חמש דחי הגמרא דקאמר לענין איסורא אלמא דשייך למידן גם לענין איסורא אם יש ב' איסורים אם לאו וגם בלא"ה ניחא כמ"ש גם מעכת"ר בעצמו דנ"מ במקום דליכא משום לפ"ע כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא. אמנם מה שעומד לנגדי דברי הרמב"ם ה' נזירות פ"ה ה"ב דכתב שם ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה כו'. א"כ מוכח דאי לאו הקרא הוי לקי. והנה מה שבדעתם ליישב גם לענין מלקות ע"פ סברת הרה"מ דהיכא דיש איסור בלא"ה אז מזהירין מה"ד אף ללקות. והכא יש איסור בלא"ה משום ולפני עור. ע"כ מחמת הק"ו לקי. לפ"ד ז"א משום דהא האיסור לפ"ע אינו מן הנידון שאנו רוצין ללמוד מן הק"ו. דהא אנו רוצים ללמוד על המטמא שיהא עובר כמו הנטמא. כמו דגבי מגלח שיש על המגלח איסור לאו דלא יעביר כמו המתגלח. כ"כ אנו רוצין ללמוד על המטמא מק"ו. א"כ אנו רוצין ללמד אפי' במקום דליכא לפ"ע. ובמקום דליכא משום לכ"ע לא לקי משום דאין עונשין מה"ד. א"כ האיך אפשר לומר דבמקום דאיכא לפ"ע אתי הק"ו לגלות דלקי עליו משום האיסור דלפ"ע כיון דהוא איסור אחר ולא האיסור דהק"ו אתי עליו. ולא דמי לסברת הרה"מ הנ"ל דמיירי בשאר בהמה וחיה טמאה שאין להן שום סימן טהרה כיון דיש עליהן לאו הבמכ"ע ע"כ אתי הק"ו דלוקין עליהן מחמת זה האיסור גופה. אבל הכא לא שייך כן. ועיין ברמב"ן יבמות (כב:

) וגם מה שתירץ מעכת"ר עפ"י סברת המהרש"א בסנהדרין דהא דאין עונשין מה"ד משום דעונש בא לכפרה ומחמת הק"ו היא הנותנת דלא סגי לי' בכפרה זו וא"כ הכא כיון דנזיר עצמו שטמא א"ע סגי לי' במלקות אין סברא להחמיר יותר להמטמא דלא לסגי לי' במלקות. לא יתישב דהא לפ"ע יוכיח דאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות וא"כ המחטיא חמור מהחוטא דהמחטיא אין לו כפרה ולהחוטא יש לו כפרה ואין לומר דהלאוין שבכללות קילי ואינם צריכין כפרה דיעוין במל"מ פ"ה מהיה"ת מביא הבעל מגיה בשם ס' גופי הלכות דכל הלאוין שאין בהם מלקות חמירי מלאוין שיש בהם מלקות. ונראה דהוא הולך על דרך דברי המהרש"א הנ"ל. א"כ לפי"ז לאו דלפ"ע חמיר משאר לאוין. [ומלבד זה דברי המהרש"א בעצמם צע"ג כמו שהקשה לי בני הרב החריף ושנון מוה' יהודא זאב שי' מסוגיא דיבמות (כב:

) לפירש"י שם דפירש דאחותו בת אביו ובת אמו דצריך לרבות היינו דוקא מן האונסין אבל מן האישות שמעינן מבת אשת אביך דמשמע בין אמו ובין שאין אמו א"כ האיך קאמרינן שם לומר שאין מזהירין מה"ד. הא ממ"נ אם דיהי' מחוייב בכפרה שמעינן מן בת אביו או בת אמו. ואם דיהי' סגי בכפרה שמעינן ממילא דודאי אינו חמיר מן האירוסין יותר מן הנשואין. ועיין בתוס' מכות (יד.) ד"ה ההוא מבעי לי' דלפי גירסת המהרש"ל שם בתוס' א"ש הקושיא הנ"ל לפי דברי התוס'. אבל לפי גירסת המהרש"א שם ישאר הקושיא אף לפי"ד התוס' וצ"ע]. ועוד הא הרמב"ם דפסק דבהמה וחיה שאין להן סימן טהרה לוקין עליהן וע"כ צריך לתרץ דבריו כמו שתירץ הרה"מ ולפי"ד המהרש"א לא יעלה תירוץ של הרה"מ על הרמב"ם כלל

ע"כ עלה בדעתי לישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י סברת הרה"מ הנ"ל ובאופן אחר. דהא קיי"ל דמוזהרים גדולים על הקטנים להאכילם איסור בידים. והיא אזהרה גמורה לכל האיסורים. ונפלאתי על הפוסקים שרוצין לומר דבשאר איסורין הוא רק מדרבנן משום דדם ושקצים וטומאה הוי תלתא כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. דהא בת"כ מוכח להדיא דהיא אזהרה גמורה לכל האיסורין. דהא בפ' צו פט"ו בעי קרא למעט המאכיל מאיסור כרת. וכן גבי נותר בעינן קרא למעט המאכיל מאיסור כרת אלמא דהמאכיל הוא מוזהר באזהרה גמורה לכל האיסורין וכיון דמוזהרים גדולים על הקטנים כ"ש דמוזהרים על הגדולים כדמוכח בת"כ פ' אחרי פ"י דאיתא שם יכול לא יהי' נכרתין ע"י הקטנים כו' אבל יהי' נכרתין ע"י גדולים כו' ת"ל כל אוכליו יכרת כו'. אלמא דחמירי אזהרתם על הגדולים יותר מאשר על הקטנים והא דצריך לפ"ע היינו אף הושטה בעלמא ואינו מאכילו בידים