מלבושי יום טוב חלק ב שכב

במכירי כהונה כיון שהבעלים יכולין לחזור בו ולא ליתן להם אלא לכהן אחר לא מיקרי ממון שלהם ממש ואינם יכולין לתבוע להמזיק או למי שאכל דיכול לטעון דאולי הבעלים יחזרו ולא יתנו לכם. אע"ג דאמרינן בב"ב (קכג:) דבמכירי כהונה הוה מתנות כהונה כמוחזק. ש"ה כיון דאח"כ בא לידם הוה כמו שזכו בהם משעה ראשונה. אבל כ"ז שלא בא לידם לא מיקרי מפסיד ממון שלהם ממש כיון שעדיין יכולין הבעלים לחזור בהם לכך לא מיקרי מפסיד ממון שלהם כיון שעדיין לא זכו בהן. אך לכאורה אפשר לומר אדרבה איפכא דדעת התוס' הוא דבמכירי כהונה אם אכלן או הזיקן אחר חייב אף ללישנא קמא דמפקינן מקרא מוזה דזה הוה כאלו בא ליד הכהן ואח"כ אכלן או הזיקן דודאי חייב. אבל זה אינו נראה כלל דהא לפי"ד התוס' הבעלים יכולין לחזור בהן ושלא ליתן להם א"כ האיך אפשר לומר דזה חשיב כמזיק מתנות כהונה לאחר שבאו לידו כיון דעדיין יכולין לחזור בהם ושלא ליתן להם אלא לכהן אחר. ואין להקשות לפי"ז מהא דאמרינן בגיטין (ל.) גבי מלוה מעות את כהן להיות מפריש עליהן מחלקן דמוקי שם רב במכירי כהונה ולויה דיצא ידי נתינה אע"ג דלא אתא לידו דכהן וכיון דהבעלים יכולין לחזור בהן לא חשיב ממון שלהם ממש א"כ האיך יצא ידי נתינה. ונראה דשם משום תקנה עשו שאינו זוכה כזוכה ואף לרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי מ"מ גבי מכירי כהונה ולויה כו"ע מודים דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכן כתב הריטב"א שם דאף למ"ד דבמכירי כהונה ולויה עסקינן מ"מ אינו זוכה מה"ד אלא דהחכמים עשום כזוכין משום תקנה וכה"ג צ"ל בחולין (קלג.) בהא דאמר רב יוסף האי כהנא דאית לי' צורבא מרבנן בשבבותי' ודחיקא לי' מילתא ליזכי' לי' מתנה ואע"ג דלא אתי לידו במכירי כהונה ולויה. דשם נמי משום תקנת צורבא מדרבנן דדחיקא לי' מילתא עשו שאינו זוכה כזוכה גבי מכירי כהונה ולויה. אבל אם לא דחיקא לי' מילתא אסור אף במכירי כהונה ולויה כדאמרינן שם] אח"כ ראיתי להמרדכי ס"פ כל הגט וכן נראה דעת תוס' הרא"ש הובא בש"מ בב"מ (מט.) לתירוצא קמא שם דאע"ג דיכול לחזור מ"מ כ"ז שלא חזר בו כיון דאסור לחזור לכתחילה יכול להקנותם ולכך יצא ידי נתינה ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר

אמנם ראיתי בש"מ שהביא בשם עליות רבינו יונה שהשיג על דברי התוס' וכתב דכיון שיכול ב"ה לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואין סברא לומר שיטול בו בכור פי שנים. אלא משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאישתחיט ומשום דס"ל כר"י דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרינן בס' פ"ב דגיטין בענין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני עכת"ד. אף שלכאורה קשה לדבריו דהא אמרינן שם דרב דמוקי במכירי כהונה דלכך לא קאמר כעולא דמוקי כר"י משום דכיחידאי לא מוקמינן אלמא דרב מוקי למתני' ככו"ע. נראה דע"כ צ"ל דהפי' בגמרא דכיחידאי דלא ס"ל כוותי' לא מוקמינן. ולא ס"ל לרב ושמואל כר"י אלא היכא דמסתברא טעמא דר"י כמו גבי לקט בב"מ (יב.) דמסתמא עניים גופי' ניחא להו. וכן הכא גבי המכירי כהונה ולויה מסתברא נמי טעמא דר"י דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דאסחי שאר כהנים דעתייהו מזו כמש"כ רש"י שם. וגם מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין שם ע"ב נראה דס"ל ג"כ כהר"י דהבעלים אינם יכולין לחזור בהם ומעידנא דאישחט או נתמרח הכרי קנה הכהן קנין גמור במכירי כהונה. ואפשר דס"ל דגם רבנן מודים דבמכירי כהונה עשו שאינו זוכה כזוכה וכן נראה מדברי הר"י מיגש בב"ב שם דס"ל דבמכירי כהונה הוה המתנות כפקדון ביד הבעלים יעו"ש. א"כ לדבריהם במכירי כהונה אפי' אם אכלן או הזיקן הבעלים נמי חייב לשלם אפי' לישנא דילפינן מוזה כיון דהוה כמו כבר מסורים ליד הכהן והכהן הפקיד ביד הבעלים. ולדינא נראה דזה הוה פלוגתא דרבוותא אם חייבין לשלם במזיק מתנות כהונה במכירי כהונה

מ"מ נראה כמו נ"ד גבי פדיון הבן כו"ע מודים דאף במכירי כהונה יכולין הבעלים לחזור בהם. ולא דמי לכל מתנות כהונה [דלא כהמהריט"א דמדמי להדדי] ודוקא גבי מתנות זרוע והלחיים והקיבה או גבי תרומה דשם אינו אלא מצות נתינה בלבד על הבעלים אבל אינו חייב באחריותן כלל לכך ס"ל לכמה ראשונים דבמכירי כהונה עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה וכאלו כבר נתנו ליד הכה. ולמ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי הוה כמו שהפרישן ובא ליד הכהן. ולפי דבריהם ודאי דחייב אם אכלן או הזיקן לשלם להכהן משום דזה הוה ממונו של כהן ממש אבל גבי פדיון הבן הא תנן בבכורות (נא.) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותן. וזה ודאי דאף אם יש לו מכירי כהונה מ"מ חייב באחריותן דלא מצינו שחלקו חכמים בזה. א"כ לא עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה לענין זה דליפטרו הבעלים מאחריותן מיד שהפריש ויהי' זה כאלו בא ליד כהן וכ"ש אם לא הפריש כלל. וא"כ בפדיון הבן לכו"ע יכולין הבעלים לחזור ושלא ליתן לו משום דעדיין לא זכה הכהן. אלא רק משום מחוסר אמנה בלבד אסור לחזור במכירי כהונה. וא"כ לכו"ע אם הזיק אחד שעבודא של כהן פטור מלשלם ואינו חייב מטעם דינא דגרמי אף במכירי כהונה [והוה כמו מזיק שאר מתנות כהונה באינו מכירי כהונה] משום דעדיין לא זכה הכהן בהשעבוד זכיה גמורה ע"כ הוה ממון שאין לו תובעין אף במכירי כהונה וע"כ נראה אפי' היכא שמת האב כבר ולא חזר בו קודם מותו והיתומים אינם יכולין לכתחילה לדחותו שלא ליתן לו כמשב"ל כיון דהחוב זה מחמת האב ולא מחמתם. מ"מ לא זכה בו הכהן עדיין זכיה גמורה ובדיעבד אפי' אם נתנו היתומים החמש סלעים לאחר אינו יכול הכהן של מכירי כהונה דאב לתבוע מהם ומחמת זה אינם חייבין מטעם מזיק שעבודא של חבירו כיון דעדיין לא זכה הכהן זכיה גמורה ולכך פטורין אפי' במכירי כהונה דהוה כממון שאין לו תובעין כיון דבדיעבד אינו יכול הכהן לגבות מהם

ולפי מש"ב דגבי פדיון הבן אף במכירי כהונה הוה ממון שאין לו תובעין ע"כ צ"ל דלא כהמל"מ דה' בכורות דס"ל דאף לפי דעת הפוסקים דבס"ס מוציאין מיד המוחזק מ"מ בממון שאין לו תובעין לכו"ע אין מוציאין. ואף שלכאורה כן נראה מדברי התוס' והרא"ש דבכורות דס"ל דגם רב מודה דאין הולכין בממון אחר הרוב בממון שאין לו תובעין. אבל באמת ע"כ ז"א דא"כ תשאר קושיתי מה שהקשיתי שם סי' י"ד דאמאי ס"ל לר' ירמיה דזה הוה כשני יוסף ב"ש שלקח אחד שדה מחבירו דאף דס"ל דהאחים שחלקו הוו כלקוחות מ"מ מה דהוו כלקוחות הוא מטעם דא"ב. והא התוס' ס"ל דהא דא"ב הוא מטעם ספק דילמא לא הגיע לו חלקו והוה כלוקח. אבל הא איכא לספוקי דילמא הגיע לו חלקו והוה עליו כיורש ואז אינו יכול לגבות מהן משום דכל או"א יכול לדחותו לחבירו וא"כ מספיקא האיך גובה מהם. אלא ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דס"ס חשיב כודאי ואף בממון שאין לו תובעין יכול לגבות ולכך ס"ל לר' ירמיה דגובה מכל אחד מטעם ס"ס וכמש"ב. ונראה דזהו דעת הרמב"ם בה' בכורים פי"א דס"ל דגבי פדיון הבן היכא דאיכא ס"ס מחויב לפדות וכבר בארנו דמה שכתב בעל קונטרס הספיקות דזהו משום עורה"צ. ז"א דגבי פדיון הבן לא שייך עורה"צ. וע"כ צ"ל משום דס"ל דס"ס עדיף מרובא. אך ראיתי להגאון בעל ישועות יעקב בה' בכורות דכתב דטעם הרמב"ם הוא משום דבכה"ג דאיכא ס"ס בחיוב קיום המצוה אע"ג דלהוציא ממון לא מהני מ"מ חייב משום קיום המצוה ולדבריו ה"ה היכא דאיכא רובא לחיובא נמי מחייב הוא משום קיום המצוה יעו"ש. אבל לפ"ד א"א לומר כן דא"כ תקשה דאמאי גבי בכור שנתערב במאה אמרינן דבזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן ממתנות הזוהלחוה"ק. ואמאי לא מחייבינן כל הני שנטלו מן הקבוע לקיים את המצוה ליתן להכהן הזוהלחוה"ק. כיון דאיכא רובא לחיובא מטעם כל דפריש מרובא פריש [לבד השנים האחרונים איכא למימר דפטורין] אלא ודאי דרובא לא מהני לחייבו כיון דגבי ממון אמרינן המע"ה ורובא לא מהני אפי'