מלבושי יום טוב חלק ב שכ

סימן יז

שאלה אשה אחת באה מארץ מרחקים ונשאת לאיש וילדה בכור והיא אינה יודעת אם היה אביה כהן או לוי או ישראל וא"א לעמוד על ברור הדבר. האיך הדין אם מחוייב האב לפדותו כספק או לא

תשובה הנה כבר נשאל ע"ז הגאון בעל צ"צ בסי' קכ"ה והשיב שהאב פטור מן הפדיון אף שרוב ישראלים חייבים בפדיון מ"מ בממונא לא אזלינן בתר רובא והמעה"ר. אמנם הגאון בעל קונ' הספיקות השיג עליו וכתב דלפי"ד אינו כן. ואע"ג דבכל מקום אין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ במתנות כהונה כיון דדמי למתנות עניים ואיכא משום עני ורש הצדיקו כדמוכח בחולין (קלד.) דפרכינן שם מתנות עניים אמתנות כהונה. ואף שראיתי שכמה גדולי האחרונים עומדים בשיטתו דבכל מתנות כהונה איכא משום עורה"צ. אבל לפע"ד אינו כן וכמו שאבאר בס"ד. דהנה לפי דבריהם תמוה מאד דברי הגמ' חולין שם רמי ר"ל לר"י תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא והא תנן ספק לקט לקט. דאמאי לא פריך על המשנה דספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה המוציא מחבירו עה"ר. ובכמה משניות דבכורות מבואר כן דבכור אדם פטור לגמרי. ובכור בהמה טמאה אמרינן דפודה בטלה ומעכב לעצמו. ובכור בהמה טהורה אוכלו במומו ואינו נותנו לכהן. ואמאי לא פריך ר"ל רק על המשנה דחולין בלבד הלא דבר הוא. וגם הא דמתרץ שם רבא הכא פרה בחזקת פטורא קיימא וקמה בחזקת חיובא קיימא. לפע"ד ליכא לתרוצי על ההיא דספק בכורות דאדרבה גבי ספק בכורות יש להאשה והפרה עד הנה חזקת חיובא בבכורה ועכשיו נולד לנו הספק אם נפטרה מן הבכורה או לא מ"מ לא מחייבינן ליתן להכהן משום עורה"צ. ואין לומר משום דהולד יש לו חזקת פטור עד שנולד הא נמי גבי לקט יש להחטים הנמצאים חזקת פטור קודם שחל עליהם לקט והיה אז בחזקת הבעלים ועליהם ליכא חזקת חיובא כלל והוה רק ספק השקול אם הם מהלקט או של הבעלים מ"מ מחייבינן ליתן לעניים משום עורה"צ ואמאי גבי ספק בכורות אע"ג דהוה ספק השקול לא מחייבינן ליתן לכהן. ומצאתי שהגאון בעל טורי אבן באבני מלואים (יד) עמד ג"כ בזה ולא תירץ כלום. ויותר מזה קשה לפע"ד דברי התוס' דבכורות (כ.) ד"ה ור' יהושע כו' דכתבו שם דבכור אינו מחוייב ליתן לכהן אע"ג דאיכא רובא לחיובא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואדרבה כתבו שם דאפי' לרב דס"ל דאזלינן בממונא אחרי רובא מ"מ במתנות כהונה כיון דהוה ממון שאין לו תובעין אין מוציאין. וכן כתב שם הרא"ש להדיא דאפי' למאן דלא חייש למיעוטא דמטנפת מ"מ מודה הוא שאינו נותנה לכהן דאין הולכין בממון אחר הרוב אפי' לרב משום דהוה ממון שאין לו תובעין. וכן כתב שם הרמב"ן בהל' בכורות וז"ל ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוה מיעוטא כו' דדוקא לגבי בכור גופי' לאכשורי' למזבח כו' אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וכן פסק המל"מ להדיא בהלכות בכורות פ"ד וכתב שם דאף דבכור זה יש לו קדושת בכור משום שיש כאן ס"ס להחמיר מ"מ אין מוציאין אותו מידו לתנו לכהן ואף לדעת מהריב"ל דס"ל דבכל מקום מוציאין ממון מס"ס מ"מ ש"ה דהו"ל ממון שאין לו תובעין עכת"ד. ונראה דדברי המל"מ הללו הם נובעים מדברי התוס' והרא"ש הנ"ל דס"ל דמתנות כהונה קילי משאר ממון משום דהוה ממון שאין לו תובעין. ואמאי לא מחייב ליתן לכהן משום עורה"צ

וראיתי להמהרי"ט בחו"מ סי' קכ"ד דס"ל דהא דספק לקט לקט הוא דווקא בכה"ג דמיירי שם המשנה דאיתחזק שיש שם לקט ודאי ואנן מספקינן אם זהו מהלקט או לא לכך לא אזלינן בתר חזקת מ"ק ואמרינן בזה עורה"צ. אבל היכא דמסופק אם הוא לקט או לאו לא אמרינן בזה עורה"צ ואזלינן בתר חזקת מ"ק. ונראה מדבריו דבזה כונתו לתרץ מה שהקשינו למעלה מהא דספק בכורות אזלינן לקולא לענין ממון. נפלאתי ע"ז דא"כ האיך יפרש המשנה דפאה פ"ז מ"ד דקאמר שם איזה עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף של בעה"ב אם ספק לעניים. והתם לא שייך סברת המהרי"ט דהתם הוה ספיקא אם זהו עוללות אי לאו ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מ"ק משום עורה"צ. וגם המהרי"ט בעצמו בסי' ל"ט הקשה לפ"ד מפ"ק דבכורות גבי מתניתין רחל שילדה שני זכרים וכו' מת אחד מהם ר"ט אומר יחלוקו ור"ע אומר המע"ה וקאמר בש"ס התם הכל מודים במפקיד אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ובמניח אצל בעה"ב שהמע"ה והכא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר"ט סבר אקני מקני לי' מקום בחצירו והו"ל כשנים שהפקידו אצל רועה ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא לא מקני ליה. והרי התם נמי אין לבעה"ב בולד הנשאר חזקת מ"ק שהרי אנו מסופקין דילמא בוכרא הוא ולאו משל בעה"ב ואפ"ה אמרינן בי' המע"ה. וכן הקשה שם הבעל קונ' הספיקות ותירוץ המהרי"ט אינו מובן כלל. וגם תירוץ הבעל קונ' הספיקות אינו נראה לי כלל

ומחמת כל זה נ"ל לומר כלל חדש דהגמרא לא מדמי מתנות כהונה למתנות עניים אלא דוקא מתנות הזרוע והלחיים והקיבה דהם מבוררין מתחילתן שהן של כהן. וכמו דגבי מתנות עניים אמרה התורה עורה"צ דהיכא דהוה ספיקא אם זה שייך להעני או לבעה"ב אמרה התורה עורה"צ דלא מהני חזקת הבעלים כנגד העני והוה כמו שמוחזק בהן העני והבעלים באים להוציא. כמו כן גבי מתנות הזרוע והלחיים והקיבה נמי צריך לחשוב כמו שהכהן מוחזק בהן והבעלים באים להוציא. אבל גבי פדיון פ"ח כל כמה דלא איפרש אין זה של הכהן. וכן פה"ב כ"ז שאינו נותן לכהן אינו של הכהן בכל הני לא שייך לומר עורה"צ משום דזה מיקרי ספק חיובא אם מחוייב להפריש וליתן להכהן או לא ובכל הני לא מהני חזקת הכהן דהא אפי' למאן דס"ל גבי בכור תקפו כהן אין מוציאין מידו מ"מ גבי פפ"ח ופה"ב מודים דמוציאין מידו משום דזה הוה ספק חיובא וכיון דלא מהני חזקת הכהן לכך לא שייך בזה עורה"צ. אמנם גבי בכור דהוא מתחילתו מבורר דזהו של כהן נראה ליתן טעה אחר מאי דליכא בזה משום עורה"צ. משום דעיקרו של מתנות בכור הוא להקדיש לגבוה והכהן יקריב אותו על המזבח. ואף היכא שהוא בעל מום נמי משולחן גבוה קא זכי לכך ס"ל לרבנן דהוה ממון גבוה [לפי שיטת התוס'] ואף לר"י הגלילי דס"ל דהוה ממון בעלים מ"מ כיון דעיקר מתנה של בכור שהוזכר בתורה הוא להקדיש לגבוה ואח"כ יאכל הכהן את בשרו. אבל בכור בעל מום לא הוזכר בתורה להדיא שהוא ניתן לכהן רק בספרי פ' קרח סי' קי"ח ילפינן מקרא ובבהמה להביא את בעל מום. וכיון דלא ילפינן רק מרבויא לכך בכ"ד מתנות כהונה שנתנו לכהן חשבינן בכור מעשרה מתנות שבירושלים ולא חשבינן בעל מום בפ"ע ממתנות שבמדינה כיון דחזינן דהתורה לא כתבה מתנות בכור בעל מום להדיא בקרא כשאר מתנות כהונה שנתנה לכהן אלמא דגם מתנות בכור בעל מום הוא לגבוה ורק משום דלא חזי לגבוה זכתה התורה חלק גבוה לכהן. אך ר"י הגלילי סבר דהתורה זכתה לו להיות ממונו לכל דבר. א"כ לא שייך עורה"צ כיון דמיד גבוה קזכי לכו"ע וגבי גבוה ודאי לא שייך עורה"צ. ולפי מש"ב ניחא שפיר מה דלא הקשה ר"ל רק בחולין אמתנות זרוע ולחיים וקיבה משום דגבי בכור ופדה"ב ופפ"ח לא שייך כלל עורה"צ. בפה"ב ופפ"ח משום דהוה ספק חיובא. ובכור משום דעיקרו הוא לגבוה

עוד נ"ל לבאר בזה דלפי מה שמתרץ הגמרא שם התם קמה בחזקת חיובא קיימא ופרה בחזקת פטורא קיימא. אף במתנות זרוע ולחיים וקיבה שמבוררין מתחילתן שהן של כהן מ"מ אי איכא ספיקא אם פרה זו חייבת במתנות אי לאו פטור אף שמדברי רש"י נראה קצת דדוקא גבי ספק גר הוא דפטור