מלבושי יום טוב חלק ב שיט

לסחוס האוזן. לא פליג על רש"י כלל. אלא דהרמב"ם מיירי בהתחלת האוזן ששם ליכא רק עור לבד ומיד מתחיל הסחוס. ורש"י מיירי בסוף אוזן ששם יש אליה רכה ושם לא הוה מום דלא כדברי בעל תוי"ט שתמה על הכ"מ שלא הרגיש בזה שהרמב"ם מחולק עם פירש"י יעו"ש. ולפי דעתי לא פליגי כלל. אלא הם דברו בשני מקומות. ודברי שניהם אמת. וכן נראה מדברי בה"ג בהל' בכורות וז"ל אוזן פגומה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא היד ממשמש בסחוס. ומדבריו ג"כ מוכח כמו שכתבתי. ומ"מ למעשה קשה להקל נגד הני גאונים הנ"ל וא"א להתיר עד שיגיע החסרון במקום שמתחילין הקמטים באוזן. אבל להלכה נראה עיקר כמש"כ שהסחוס מתחיל מיד. ונ"מ לענין ספק בכור שלפעמים שהוא מותר ע"פ הדין ומחמת חומרא צריך להטיל בו מום. עיין באחרונים. דשם ודאי סגי בהאי מומא נמי בפגימת צפורן בסחוס בהתחלת האוזן

ומדי דברי בענין זה נ"ל לבאר מש"כ המהרי"ט אלגזי וז"ל כ התוס' החיצונית וז"ל נראה לר"י דאפי' בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפי' קטנה שהצפורן חוגרת בה עכ"ל. ולא ידעתי מה אשמעינן בזה הרי בפירוש אמרינן הכי בשמעתין בפ"ק דחולין ואין זו צריכה לפנים עכ"ל המהריט"א. ולפע"ד כוונת התוס' דמה שאמרו התוס' דיש לנו לחושבו למום מובהק. כוונתו דלדידן דאנו מתירין במום מובהק כסימוי עין וקטועי יד ורגל ע"י שלשה בני הכנסת דיש לנו להתיר גם בנצרם אוזן ע"י צרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה דהוי נמי מום מובהק. וא"ש מש"כ התוס' יש לנו לחושבו למום מובהק. ודקדקו מדנקט בכ"מ בגמ' לשון צרימה דמשמעו צרימה קטנה והוי מום קבוע וידוע. וכן מבואר באו"ז סי' תק"ח וז"ל שאל ר"ש לר"י אם צרימת אוזן מום מובהק להתיר בג' בני הכנסת כמו סימוי עין כו'. והשיב לו שאם נפגמה פגימה קטנה שצ"ע אם חוגרת אם לאו בזה נראה לחוש. אבל אם נצרם הרבה נראה דהוי מום מובהק. ומדנקט בכמה דוכתי צרימת אוזן. הצורם אוזן כו' משמע שזה הוי מום ידוע לכל עכ"ל האו"ז. והא דאו"ז מחמיר דבעינן הרבה ובתוס' הנ"ל מבואר דאף בכדי חגירה לבד מותר. יש להשוות דעתם. דדברי או"ז נראין כסותרין דמתחילה כתב שאין להתיר במקום שצ"ע אם יש שם כדי חגירה. דמשמע הא אם יש כדי חגירה הנראה לכל הוא מותר. ואח"כ כתב דדוקא כשנצרם הרבה וי"ל עפ"י דברי הב"ח שעל הטור דלכתחילה בעינן יותר מכדי חגירה ובדיעבד מותר כשהתירו ע"י חגירת צפורן מלא. ובזה א"ש גם דברי התוס' להשוות דעתם לדעת האו"ז בשם ר"י: כ"ד יו"ט ליפמן הכהן. סימן טו

נסתפקתי לענין מה שצריך הכהן להביא ראיה שנפל המום מעצמו דנאמן בזה גם עד מפי עד. אם מהני בזה ג"כ הגדת עכו"ם במסל"ת. ונראה דלדעת הרשב"א והרבה מן הראשונים דכתבו דלא מהני הגדת עכו"ם במסל"ת אלא בעדות אשה בלבד. הכא אינו נאמן. אבל לפי"ד המרדכי והמהרא"י דבכל מילי דרבנן נאמן העכו"ם במסל"ת וכן פסקינן בשו"ע או"ח סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה א"כ ה"ה הכא נאמן. דזה מה שאסור לשוחטו אם הטיל בו מום הוא רק מדרבנן בלבד. ולענין קטן במסל"ת נמי נראה מדברי הגמרא דב"ק דבכל דרבנן נאמן א"כ ה"ה הכא. אך אפשר לומר דהכא מיקרי איתחזק איסורא עיין בפ"ח סי' ס"ט מה שהאריך בזה. וצ"ע בכ"ז למעשה: סימן טז

עובדא אתא לידי באחד שטעה ופדה תוך זמנו שהוא היה סבר שזמן הפדיון הוא ביום השלשים. ולכך פדה ביום השלשים. והוריתי שמחוייב הכהן להחזיר המעות ליד אבי הבן ויפדה אח"כ בברכה, וטעמא דידי הוא דהא מעכשיו כו"ע ל"פ דאין בנו פדוי אפי' לא נתאכלו המעות. והכא כמו שפירש להדיא מעכשיו דמי. ואף לפי"ד המהרא"י הובא בט"ז סי' ש"ה ס"ק י"ד דבסתם הוה כאומר לאחר שלשים יום. נ"ל דהיינו דוקא היכא דידע שעדיין לא הגיע זמנו דהא המהרא"י איירי היכא דפדה בע"ש וזמן הפדיון הוא בשבת ומחמת שיודע שא"א לפדות בשבת לכן פדה קודם זמנו ולכך אמרינן דודאי דעתו היה שי חל הפדיון בשבת כשיבוא הזמן והוה כלאחר שלשים יום. ואם החזיר תוך זמנו תלו זה בפלוגתת הפוסקים אי פסקינן כרב או כשמואל אבל היכא דטעה במספר הימים או שטעה בדין וסבר שכבר הגיע זמנו כו"ע לא פליגי דודאי דעתו שיחל הפדיון מעכשיו. וכיון דמעכשיו לא הוי פדיון כלל. א"כ צריך לפדות בברכה. ודלא כהט"ז בס"ק ט"ו דכתב דה"ה בטעה נמי יפדה בלא ברכה. לפ"ד אינו כן דבכה"ג ל"פ הפוסקים. ועוד נ"ל דבכה"ג כיון דאבי הבן קיבל המעות בחזרה מהכהן מפני שעדיין לא הגיע זמנו והא ודאי דרשות ביד האב לחזור כ"ז שלא הגיע זמנו. א"כ כו"ע ל"פ דאין בנו פדוי כלל. ואף שנראה מרמ"א דאם החזירן לאב תוך ל' דמי לנתאכלו המעות. נראה דוקא אם החזירן לאב דרך מתנה אז דמי לנתאכלו. אבל לא כשחזר וקבל מיד הכהן שלא דרך מתנה רק מפני שעדיין לא הגיע זמנו רוצה לחזור ורוצה לפדות בזמנו ודאי דיכול לחזור ובטל הפדיון הראשון א"כ ממילא מחוייב בברכה. ויותר נ"ל דלא מיבעיא בנ"ד דודאי יכול לחזור ולקבל מיד הכהן בחזרה כיון דטעה וסבר שכבר הגיע זמנו א"כ הוה נתינה בטעות ולא יכול הכהן לזכות במעות כשהאב רוצה לחזור מזה. אלא אפי' היכא דידע שעדיין לא הגיע זמנו ונתן לי' בפירוש לאחר ל' יום אם האב רוצה לחזור תוך ל' דיכול לחזור כיון שהכהן אינו יכול לזכות במעות אלא לאחר ל' יום א"כ הוה כנותן מתנה לאחר ל' יום דיכול לחזור תוך ל'. ע"כ נראה כשפדה תוך זמנו לאחר ל' ונתאכלו המעות ביד הכהן דיש שתי דיעות בזה אם בנו פדוי אם לאו ופסקינן דיפדה אח"כ בלא ברכה אם בא האב לשאול ועדיין לא עבר הזמן נ"ל דמורינן לכתחילה לחזור מהפדיון ולגבות מהכהן המעות ויחזור ויפדה בברכה כשיגיע זמנו

אח"ז ראיתי למהרי"ט אלגזי דכתב דלפי דעת הר"ן בקדושין בריש האומר דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום וחזר בו הוא אינה צריכה האשה לחזור קדושיה. דא"כ אמאי מהני אם נתאכלו תוך ל' יום. א"כ ה"ה הכא גבי פדיון אם נתן לכהן לאחר ל' יום א"א להאב לחזור ולקבל הכסף בחזרה וליתן לכהן אחר. א"כ לכאורה דין זה היכא דידע שהוא תוך זמנו ונתן להדיא לאחר ל' אם יכול לחזור נפל ברבוותא. אף שדעת הרא"ש הובא בב"ש סי' מ' דאם הבעל חוזר צריכה האשה להחזיר קדושיה. וכן הוא דעת המהרי"ט. ולפ"ד נראה דגם דעת הרשב"א כן הוא. מ"מ כיון דדעת הר"ן אינו כן ודאי דיכול הכהן לטעון קים לי ואין צריך להחזיר. אך היכא דנתאכלו המעות ביד הכהן תוך שלשים אפשר לומר דגם הר"ן יודה שהאב יכול לחזור ולתבוע מיד הכהן שיחזיר לו המעות כיון דלפי הדין הוא פלוגתא דרבוותא היכא דנתאכלו המעות תוך שלשים וצריך האב לחזור ולפדות אם כן יכול האב לטעון דאדעתא דהכי לא נתתי לך. א"כ הוה גם כן נתינה בטעות כיון דאנן סהדי דאי הוה ידע שיתאכל ביד הכהן המעות והוא יהיה צריך לחזור ולפדות ודאי דלא היה נותן לו מעיקרא: