מלבושי יום טוב חלק ב שיח

והסחוסין בפ' כיצד צולין במשנה ע"ש עכ"ל. וכן נראה פשטות דברי הט"ז בסי' ש"ט סק"ד דכתב וז"ל התנוך בפ' מצורע פרש"י גדר האמצעי שבאוזן. ר"ל הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן עכ"ל. וכן כתב הפרישה שם. אבל באמת קשה לי מאד לפי דבריהם משנתינו דבכורות (מ) אוזן הגדי שהיתה כפולה בזמן שהיא עצם אחד מום כו'. ופירש"י ז"ל שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה עכ"ל. ולפי שיטתם כיון שאין בבהמה שום תנוך בכל האוזן הבולטת לחוץ. איזה תנוך נכפל ונתחבר למטה. ועוד קשה הא דאמרו שם (לה) מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אמר רבא גדיא באודני' כו'. ופי' רש"י ותוס' גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום כו' עכ"ל ואי כדבריהם מה לנו שאזניו ארוכות אם הצרימה באורך האוזן אינו פוסלתו עד שיצרום סחוס הפנימי שבתוך תוך האוזן ושם לא יכול לצרום עד שיצא רוב ראשו. ועוד מאי נ"מ בין גדיא לאימרא כיון שע"כ צריך לדחוק לפי שיטתם שיכול להשיג לעשות מום אף קודם שיצא רוב ראשו עד תוך תוך האוזן. א"כ במה יכול להשיג בגדיא יותר מבאימרא. ועוד קשה לפי דעתם כיון דבעינן נחתך בסחוס הפנימי שבתוך תוך האוזן שאינו נראה לחוץ א"כ הוי מום שבפנים ואינו מום דומיא דנפגם החוטם בפנים דלא הוי מום. ואין לדחוק ולומר דבעינן שיהא נחתך כל האוזן עד הסחוס הפנימי ויפגימנו דאז הוה מום גלוי. דלשון צרימת אוזן שאמרו ז"ל משמע דלא בעינן חתיכת כל האוזן רק פגימה לבד. ע"כ נ"ל לפרש דברי המהרא"י דמה שכתב ויש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן. כונתו דגם באזני הבהמה נמצאו קמטים גבוהים לארכן של האזנים ומתחילין גובה הקמטים אצל הראש ומסיימין כמו בשני שלישי האוזן בארכן ובאותן הגבוה שם הסחוס קשה וממקום שנפסקים הקמטים האוזן נתרכך ועליהם כוון המהרא"י ואמר שצריך שיהיה הפגם במקום שיש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן. וכונתו שדוקא אם נפגם הסחוס במקום הקמטים ששם הוא קשה במשמוש היד. אבל נפגם במקום שכלו הקמטים דשם מתרכך האוזן ולא מיקרי סחוס לפי דעתו. וגם מה שכתב שבאזני אדם נמי ניכר כן. ר"ל כמו שבאזני אדם מתחיל התנוך מגדר האמצעי כמו כן גבי בהמה מתחיל התנוך ממקום הקמטים. ואפשר שזה גם כונת הט"ז שהביא דברי רש"י וגדר האמצעי שבאוזן שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן. אין ר"ל שגם בבהמה עשוי כעין גדר. אלא דזה פירושו על רש"י ז"ל דרש"י קאי על אוזן אדם ובאוזן אדם עשוי זה כעין גדר. וכוונתם להביא ראיה כמו גבי אוזן אדם אינו מתחיל התנוך מיד שיתחיל האוזן להתקשות אלא עד גדר האמצעי אינו קרוי תנוך. כ"כ גבי בהמה אינו קרוי תנוך וסחוס אלא ממקום הקמטים ואילך ששם נתקשה האוזן ביותר

אבל באמת נפלאתי על הגאונים הללו שיצאו מפשטיות המשנה דקאמר נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור. דמשמע רק העור בלבד ממעט. אבל הסחוס מתחיל מיד תיכף אחר העור. וכן בדקתי אוזן לאחר שנפשט העור מעליו מיד יש בה סחוס והוא קצת קשה וקצת רך ואנו קורין אותו חרשציק. ונראה מה שהכריחו לפרש כן הוא מחמת דברי רש"י בחומש שמות (כ"ט כ') דכתב וז"ל תנוך הוא הסחוס גדר האמצעי שבתוך האוזן. כן הוא ברש"י ישן. א"כ כתב רש"י דתנוך וסחוס הוא דבר אחד. ותנוך לא מקרי אלא עד גדר האמצעי. וכן בדברי המתרגם המיוחס ליב"ע כתב ג"כ במקום אחד על תנוך סחוס. ובמקום אחד תרגם על תנוך גדר האמצעי. אלמא דסחוס וגדר האמצעי הכל אחד. והגאונים הנ"ל פירשו שגדר האמצעי הוא במקום שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן. ומכ"ז הוכיחו הגאונים לומר דגובה האוזן לא מקרי בכלל תנוך ובכלל סחוס. וכן משמע פשטיות לשון הת"כ דז"ל ונתן על תנוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של האוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד הוא גדר האמצעי עכ"ל. אבל באמת נפלאתי ע"ז דהא אמרינן להדיא בקדושין (כא:

) אמר ר' אלעזר יודן בריבי היה דורש כשהם רוצעים אינם רוצעים אלא במילתא וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וא"ת במילתא הם רוצעים האיך עבד עברי כהן נעשה בעל מום הא אינו נרצע אלא בגובה של אוזן. אלמא להדיא דבגופה של אוזן נעשה בעל מום דזה מקרי ודאי סחוס. ובאמת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בנגעים פ' י"ד משנה ט' נשמר מקושיא זו ופי' בדברי הת"כ דהא דקאמר דבתנוך הוא גדר האמצעי פי' אחר. וז"ל ואולם תנוך האוזן הוא אשר נרשם לך עתה וזה שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשיך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כלה. והפנימי הוא תוך האוזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האוזן הקערורה וזה תוך האוזן אשר על איזה החלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם והוא אמרם תנוך אוזן זה גדר האמצעי עכ"ל. ויותר מבאר הבעל קרבן אהרן וז"ל האוזן יש לה ג' חלקים א' מחוץ לה יש בשר רך מקיף בסיבוב האוזן כולה. והפנימי הוא אשר תוך האוזן. ובאמצע אלו השנים יצא על שטח האוזן כו' שכאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם כו'. אי על נוך כלומר אי אמר על נוך גו' הייתי אומר שהוא בגובה האוזן והוא הבשר החיצון הרך שהוא מקיף ת"ל תוך נוך שהמלה מורכבת כו' וזהו הגדר האמצעי שבבחינת החיצון נקרא תוך ובבחינת הפנימי נקרא נוך שהוא החיצון. וא"כ הכונה לומר החלק מהאוזן שהיא הפנימי בערך מה וחיצון בערך מה וזהו גדר האמצעי עכ"ל. הרי להדיא פירשו דגדר האמצעי שהוזכר בת"כ לא קאי על גדרי האוזן דעשוין כעין גדרים כ"א קראו סוגי האוזן בשם גדר וגדר העור והבשר ממעטינן משום דלא הוה בכלל תוך. וגדר תוך ממש ממעטינן משום דבעינן נוך. ושטח האוזן כולהו שהוא סחוס הקשה הוא גדר האמצעי שבין תוך ובין נוך. והוא הנקרא תנוך לשון ממוצע ומורכב בין תוך ונוך. ובזה יתורץ דברי התרגום אונקלס שתרגם על תנוך ברום אודנו. ולכאורה הוא נגד הת"כ שממעט גובה האוזן ולפמ"ש א"ש דגובה של האוזן דקאמר הת"כ הוא עור ובשר המקיף. אבל כל מקום שהוא סחוס קשה מודה דשפיר הוה תנוך בגובה של אוזן כדמוכח מקדושין דגובה של אוזן מקרי שפיר תנוך וסחוס. אמנם מצאתי להראב"ד ז"ל בפירושו לת"כ שהוא פי' גדר האמצעי דלא כמו שפי' הרמב"ם ז"ל. וס"ל דגדר האמצעי הוא גדר האמצעי ממש. במקום שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן וז"ל (פ' מצורע) יכול על תוך האוזן ממש כו' הא כיצד זה גדר האמצעי. פי' גדר השני הסמוך לגובה. ואיני יודע מאין לו כי נוך לשון גובה ושמא מוציא אותו מלשון נאספו עלי נכים שפירושו אנשים קשים מאד. וכן הגובה שבאוזן הוא הקשה שבאוזן ואעפ"י שגדר האמצעי קשה כמותו אי אתה רשאי להורידו למטה אלא על מקום הנראה ראשון הוא נותן. א"כ אמרינן אי בעי האי ואי בעי האי להכי כתב רחמנא תנוך דמשמע תוך ונוך לכך הוא מצותו על גדר האמצעי עכ"ל הזהב. וזה כשיטת הפרישה והט"ז. אך הוא ז"ל כתב להדיא דגובה של אוזן הוא קשה כמו גדר האמצעי. א"כ לענין מום ודאי מודה דבמקום הגובה של אוזן הוה מום כמו דמוכח להדיא בקדושין. ולפי שיטתו נראה דע"כ צריך לפרש דתנוך וסחוס הם שני ענינים נפרדים דלא כרש"י והרמב"ם ז"ל דפירשו דתנוך וסחוס הם דבר אחד. לכך הוכרחו לפרש דגדר האמצעי לאו גדר האמצעי ממש אלא כל מקום הקשה שבאוזן הוא מקרי גדר האמצעי

והכלל היוצא דנראה מכל שיטות הראשונים דכל מקום שקשה קצת באוזן מקרי סחוס ולא ממעט בבהמה רק עור לבד שבבהמה לא דמי לאדם דבאדם יש קצת בשר בהתחלת האוזן. ובבהמה אין בה רק עור בלבד. רק שבסוף האוזן סמוך לחיבורו יש שם קצת עור בלא סחוס. דכמו גבי אדם יש מתחת מילתא. כן יש בבהמה אך בבהמה זהו פחות מעט. וע"ז כוון רש"י בבכורות דכתב אבל לא מן העור היינו אליה רכה של אוזן. והרמב"ם ריש פ"ז מהל' ב"מ דכתב עור המקיף