מלבושי יום טוב חלק ב שיז

והוא מדרבנן מטעם קנס דלא כמו שסובר הבעל כופ"ר דמה שנזרע וגדל בשביעית הוא אסור מה"ד. [אמנם מדברי הירושלמי דשקלים פ"ד ה"א משמע כדברי הכופ"ר דאסור מה"ד וצ"ע]. ולכך תמה שם על הרמב"ם דכתב שם בפ"ד הכ"ט עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרע בשביעית פירותיה מותרין. אבל באמת נראה דהוא רק מטעם קנס ולכך היכא דהקרקע הוא ביד ישראל אף אם זרעה עכו"ם ודאי דאסור הפירות מטעם קנס. אבל היכא דהקרקע הוא ביד עכו"ם לא שייך למיקנסי' ולכך מותרין הפירות. ונפלאתי על הכ"מ שם דלמה צריך לדחוקי לפרש דברי הרמב"ם בפי' המשנה דמה שכתב דאם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול היינו דוקא שאותו אחר הוא ישראל אבל אם הוא עכו"ם מותר דמנ"ל זאת. דנראה כמש"כ

ולפי מה שבארנו יוצא לנו דמה שרצה הגאון מהריט"א להביא ראי' מד' הירושלמי דאם עבר וזרע פירותיו מותרין לגבי בכור דאם עבר ושחטו. אין ראי' כלל דהתם טעמא אחרינא הוא וכמש"ב. ולפי"ז יתבאר לנו חומרא גדולה לגבי בכור דאף אם מכר הכהן לאחר והאחר שחטו אסור לדידי' כיון דאסרו חכמים לשחוט על מום שנעשה ע"י אדם אם עבר ושחטו ודאי דאסור לדידי' לכה"פ מטעם קנס. ועוד התבוננתי דמשכ"ל דהיכא דמותר הבשר לאחרים מותר ליתן לאחרים במתנה כמו בשאר מבטל איסור. דאינו כן דהכא כיון דקנסו לדידי' דאסור לאכול ממנו א"כ לגבי דידי' הוי כמו בכור תם ששחטו דאסור בהנאה א"כ אסור ליתן לאחרים במתנה כמו מבטל איסור הנאה דאסור ליתן לאחרים אף בדרך מתנה כמו שמוכח בשו"ע סי' צ"ט. אם לא שיזכו אחרים מעצמן. וא"כ לפי"ז מוכח מדברי הש"ך להדיא דמ"מ לא מהני בעודו חי שיפקרנו הכהן ויזכו אחרים מעצמן וישחטנו משום דקנסו נמי לאחריני כמש"ב. דזה ברור דהיכא דלא קנסו לאחריני כגון גבי מבטל איסור אף היכא דביטל איסור הנאה דא"א ליתן לאחרים דרך מתנה משום דמתהני כמש"ב. מ"מ להפקיר שיזכו אחרים מעצמן בזה ודאי דמותר. ומה דאמרינן בירושלמי המוצא פירות עבירה לא יגע בהן. כבר בארתי למעלה דהתם ודאי דאסור נמי לאחריני כיון שעבר על איסור דאורייתא שזרע בשביעית דלא כמהריט"א. מ"מ לגבי בכור לא שרו כה"ג. אע"כ כמש"ב דגבי בכור קנסו נמי לאחריני. ומה שהתיר הש"ך אם עבר ושחטו הבשר לאחרים משום דס"ל דהקנס לא היה אלא לכתחילה דאסור לשוחטו על מום זה ולא בדיעבד. דאם הי' אוסרין החכמים אף בדיעבד מטעם קנס ועשוהו כתם לא הי' שרי לבנו לשחוט על מום זה. דכל מקום דאסרו חכמים דבר אף מטעם קנס לא מצינו שיותר אח"כ לבנו. כמו גבי חמץ שעבר עליו הפסח לא מצינו מי שיאמר דאם מת מותר אח"כ לבנו. וכן בפועל המשתכר ביי"נ דאסרו מטעם קנס נמי לא מצינו שיותר אח"כ לבנו. וכן השוחט את הבכור ומראה את מומו אח"כ דלכמה שיטות ס"ל לר"מ דאסור רק מטעם קנס ולא מטעם גזירה לחוד מ"מ מוכח שם מדברי הגמרא דטעון קבורה ואסור לכו"ע. ואין סברא שם לומר דאם מת מותר לבנו לאכלו ואין טעון קבורה. ע"כ הוכרח הש"ך לפרש דהכא קנס לא היה אלא שלא לשחוט על מום זה לכתחילה וכבר ביארתי דדעת רש"י אינו כן דס"ל דאף בדיעבד אסור ולכך ס"ל באמת דלרבנן קנסו גם בנו אחריו

היוצא מכל דברינו אלה לפי מש"ב דגבי בכור נמי קנסו לאחריני דאף בכור שעדיין הוא בבית ישראל אם הטילו הבעלים או אחר בו מום אסור גם לכהן לשחוט על מום זה. וכן אם צוו לעכו"ם להטיל בו מום נמי אסור וכ"ש אם הודיעו להעכו"ם שהוא בכור וצריך להתירו ודאי דא"א להתיר. אך בעובדא דידן שהישראל המצוה לעכו"ם לא היה בעליו ואם יתברר שגם העכו"ם לא הוה ידע שהוא בכור דבזה יתירו לשחוט. וכיון שהישראל המצוה הוא ע"ה גמור והיה שוגג בדבר נ"ל להתירו ליתן לכהן כן עלה בדעתי

אח"כ מצאתי בתשו' מהר"ם מרוטונבורג סי' ע"ח דכתב וז"ל ואותו בכור ששאלת לא ישחוט על אותו מום אחרי שנעשה עפ"י ישראל ואע"פ שהוא ע"ה כזכר של רחל זקן פי' עד כמה אלא ע"י גוי ממילא אבל ע"י ישראל גדול אתי לאחלופי ואתי למיסרך עכ"ל. מדבריו יש ללמוד דעובדא דידיה הוי שהישראל המצוה לא היה בעליו וגם היה ע"ה מ"מ לא רצה להתיר משום דאתי לאחלופי אף באינו ע"ה. וגם שמא אתי למיסרך לעשות כן פעם אחר. ואפשר שהיה גרסתו בהמשנה זה הכלל כל מום שנעשה לדעת אסור. כמו שנראה דגרסת רש"י ז"ל היה ג"כ כך. ולפי"ז ודאי משמע דחכמים לא חילקו בדבר דכל מום שנעשה לדעת ישראל א"א להתירו. ע"כ יראתי להקל אף בנ"ד

אחרי כתבי זאת התבוננתי עוד מה שהעיר כת"ר בבכור בחו"ל אם יש בו איסור הטלת מום מדאורייתא דהא לפי"ד הרמב"ם אינו קריב אפי' אם באו דפסק כר"ע. וכבר עמד ע"ז הגאון בעל ח"ס וכתב דע"כ צ"ל לפי"ד הרמב"ם דמדאורייתא אה העלה מקריבים. דאל"כ הא הרמב"ם ס"ל דתו"מ מעזרא ואילך הוי רק מדרבנן. א"כ הוה א"י גופה מקום שאין מביאין מעשר דגן. והאיך הקריבו בב"ש בכור ומעשר. ולפי"ד נראה לפי מש"כ הרדב"ז בח"ד סי' שע"א דהא דס"ל להרמב"ם דגם מעשר הוא רק מדרבנן הוא דוקא מעשר ראשון. אבל מע"ש ומ"ע הוי מה"ת דבזו לא בעינן ביאת כולכם. א"כ לא קשה כלל דהא בכור לא נתקש אלא למע"ש. אף שמדברי הגמ' גיטין (סה.) נראה להדיא דגם מע"ש לא הוי רק מדרבנן נראה דהתם בעי לאוקמי כמ"ד דגם קדושה שניה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל. אבל לפי"ד הרמב"ם דפסק דקדושי שניה קדשם לשעתה וקדשה לע"ל רק תרומה דאיתקש לחלה ומ"ר כיון דאית ליה בו נמי תרומה ע"כ דינו נמי כתרומה אבל מע"ש איכא למימר דלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא גם בזה"ז. אך מה שקשה לי האיך אפשר לומר דלדעת הרמב"ם הוי תרו"מ מדרבנן ומע"ש מה"ת א"כ האיך הפרישו תרומה ומע"ר קודם מע"ש דכיון דמן התורה פטור מתרומה ומע"ר א"כ מדאורייתא האיך אפשר הכהן לאכול התרומה והלוי מע"ר הא הוי טבל למע"ש ולמ"ע. ובאמת קושיא זו קשה לי על הסמ"ג שהביאו המ"ל ה' מע"ש פ"א הי"ב שכתב שם המ"ל וז"ל וכן כל הפטור מה"ת ממע"ר פטור ממע"ש [וזה דלא כהרדב"ז] והוצרכתי לזה לפי שראיתי להסמ"ג עשין קל"ו שכתב דבספרי פ' ראה משמע דמע"ש נוהג בכל דבר ומשמע שם דאפילו בירק נוהג מע"ש מה"ת כו' עכ"ל וא"כ קשה להסמ"ג האיך חייבו חכמים להפריש תרו"מ מירק מדרבנן הא עדיין הוא טבל למע"ש מדאורייתא והכהן יאכל אותו בלא הפרשה. וכעת צ"ע בזה. ועוד חזון למועד לבאר הדבר לנכון כ"ד ידידו או"נ יו"ט ליפמן הכהן. סימן יד

וזה אשר השבתי להגאב"ד דק"ק שומייאץ מו"ה משה ניסן מ"ל ז"ל בעה"מ ספר חקרי הלכות

יקרת מכתבו נכון הגיעני. והנני להשיבו ע"ד שאלתו אודות שיעור פגימת אוזן בכור שהחמיר מאד בזה הרב זצ"ל בקו' אחרון שלו דבעינן דוקא שיגיע החתך בסחוס שיש לו גובה קצת הזקוף בתוך תוך פנימית האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בעצם הגולגלת ממש. וסמך בסברתו על פסקי המהרא"י ז"ל. הנה מפשטות לשון המהרא"י משמע כדברי הגאון הנ"ל. דז"ל המהרא"י בתה"ד סי' רמ"ד וההיא דנפגמה אזנו מן הסחוס נראה דסחוס קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים תוך האוזן ובאזני אדם נמי ניכר כן. דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך ואנו קורין אותו קרושפיל זהו הנקרא סחוס כמו ראשי כנפים