מלבושי יום טוב חלק ב שטו

עד שימות ואז מותר לבנו לשוחטו לפי שכבר החוטא אינו בעולם עכ"ל. וגם מדברי הש"ך סי' שי"ד נראה דסובר דזה חמיר משאר איסורים דכתב דאם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים ולא קאמר דמותר לכתחילה ליתן לאחרים והם ישחטו אותו אלמא דס"ל דזה חמיר משאר איסורים דקיי"ל דאם ביטל דמותר לאחרים דשם מותר לכתחילה ליתן לאחרים אבל הכא דהצורם עבר על איסור דאורייתא דמי לשבת דגם לאחרים אסור. ודברי מהריט"א לא הבינותי דס"ל כיון דלא קנסו לבנו ה"ה נמי דלא קנסו לאחריני ומ"מ ס"ל דאינו יכול ליתן לאחרים בדרך מתנה משום דמתנה חשוב כמכר דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל. לא ידעתי לפי דבריו למה משונה זה ממבטל איסור דקנסו לדידי' ולא לאחריני דפסקינן דדוקא למכור לאחרים אינו רשאי אבל מותר ליתן במתנה והפר"ח הקיל שם ביותר דאף למכור רשאי. עיין מה שכתבו האחרונים בזה] אך מה שהקיל הש"ך דאם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים נראה דס"ל דעיקר הקנס היה שאסור לכתחילה לשחוט על מום זה בין לדידיה בין לאחריני אבל בדיעבד אם עבר ושחטו לא אמרו חכמים כלום. מ"מ כיון שעבר על דברי חכמים שאמרו שאסור לשחוט על מום זה הוי כשאר מבטל איסור דלדידיה קנסו ולא לאחריני. ולפי"ז מותר ליתן לאחרים בדרך מתנה כמו בשאר מבטל איסור ודלא כמש"כ מהריט"א על דבריו דיש להעיר דאמאי לא ביאר דהא דמותר לאחרים לאו שמותר למוכרו לאחרים או ליתנו במתנה דא"כ נמצא דהוא עצמו נהנה בהטלת מום ואין היתר לאחרים כ"א במוכרו להם בזול מה ששוה המוכר בכור תם חי דבהכי אינו נהנה המטיל המום או שמפקירו לאחרים עכ"ל. דלפי דבריו דאמאי לא ביאר הש"ך יותר רבותא דמותר למכור לאחרים בדמי שוי' של תם חי ואחרים ישחטו אותו ולמה נקט הש"ך דווקא אם עבר ושחטו דאז מותר לאחרים אע"כ כמש"פ דהש"ך סובר דגבי בכור כיון דעבר על איסור דאורייתא קנסינן נמי לאחריני ולכך כה"ג דאם ימכר בדמי שוי' של תם חי או יפקירנו מ"מ אחרים אסורי לשחטו דלא דמי לבנו דבנו קילא כמש"ב. ולפי"ז גם הגאון בעל תב"ש בסי' ט"ו אינו חולק על דברי ש"ך הללו דמאי דסובר התב"ש דגבי צורם כיון דעבר על איסור דאורייתא קנסו גם לאחריני ע"כ גם הש"ך סובר כן. אך דס"ל דעיקר הקנסא היה לכתחילה שאסור לשחוט על מום זה. וזה דלא כהאחרונים. ולפי"ד נראה גם דלא כמש"כ הגאון בעל לב"ש דאם אמר לעכו"ם להטיל בו מום מותר לכתחילה ליתנו לאחרים לשחטו. אלא דהכא החמירו החכמים כמו גבי שבת דאסור אפילו אם עשה מעצמו בשביל ישראל אסור לכל ישראל. וזה ברור דכן מורה לשון המשנה דכל מום שנעשה לדעתו אסור משמע דאסור לכל רק לבנו לאחר מיתה שרי. ונ"ל דמה שהוסיף הרמב"ם הלכות בכורות פ"ב הל' ח' זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו. אין כונתו דאחר מותר לשחוט עליו אלא כונתו לאפוקי דבנו מותר לאחר מיתה וזה ברור להמעיין בדברי הרמב"ם דהא כייל שם גרמא ואמירה לעכו"ם בחדא בבא וגרמא ודאי דמי לצורם ממש כיון דאסור מדאורייתא ובצורם נראה להדיא בדברי הרמב"ם דאסור לכל לשחוט על מום זה אע"כ כמו שפירשתי ונפלאתי על הגאון בעל לב"ש האיך כתב אבל זה שגרם המום או שצוה לאחר לעשות בו מום אסור לאכול מבשרו. דנראה מדבריו דאם ישראל אחר צוה לעכו"ם לעשות בו מום מותר גם לבעלים לאכול מבשרו. דזה ודאי אינו דהא עובדא דמהרי"א בסי' קס"ט הי' דישראל אחר צוה לעשות בו מום ואפ"ה אסרו המהרי"א לכה"פ על הבעלים. ג"כ בשו"ע שם ס"ב הביא דברי התה"ד. ועיין בש"ך שם דעיקר מה שאסרו הוא מפני שהאמינו לעכו"ם שישראל צוה לו. אך מה שאסרו על הבעלים אין ראיה לאחרים מפני שהוא כמבטל איסור בשביל חברו דאסור למי שנתבטל בשבילו מ"מ נראה עיקר דגם לאחרים אסור וכמש"ב

ומה שעמד המהריט"א על דברי רש"י בפ' עד כמה (כט:) גבי מתני' החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים כו' שכתב וז"ל החשוד על הבכורות כגון החשוד להטיל מום בבכור. מתבאר מדבריו שאינו מפרש המתני' על הדרך הנראה מפי' הר"מ דחשוד דמתני' הוא שהוא חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין יעו"ש פ"ג מה' בכורות ה"ח. אלא רש"י ס"ל דלעולם דאינו חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין אלא שחשוד להטיל בו מום ושוחטו על מום ומוכר הבשר לאחרים ואם איתא דאם עבר ושחטו מותר ליהנות בו אמאי אסרו לקנות ממנו עיי"ש מה שהאריך הגאון הנ"ל ורוצה לישב דברי רש"י דהכא אתיא כר"א דספרי דאוסר מלא תאכל כל תועבה. וזה דוחק גדול לפ"ד. ונראה לפי מה שבארתי למעלה דרש"י ז"ל סובר אליבא דרבנן דאוסר עד שיולד מום אחר ליכא לספוקי דודאי אסור גם לבנו כיון דהמום נעשה לדעת אסור לעולם לשחוט עליו והוה מדרבנן כתם גמור. ולפי שיטתי' ודאי דאם עבר ושחטו אסור הבשר לאחרים וטעון קבורה. ורש"י ז"ל אזיל לשיטתי' לכך פירש דגם החשוד להטיל מום אסור לקנות ממנו אף בשר צבאים דדמי' לעגל דמדרבנן אם הטיל בו מום הוי כתם גמור והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתי' דסובר דלבנו לא קנסו אף לדברי חכמים ובנו מותר לשחוט לכתחילה על מום זה ע"כ סובר דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה לשחוט על מום זה אבל בדיעבד לא אמרו כלום ולכך אם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים ומוכרח לפרש דהחשוד על הבכורות היינו שחשוד למכור בכור תם בחזקת חולין

עוד נ"ל להביא ראי' דגבי בכור קנסו נמי לאחריני דהא אמרי' להדיא בירושלמי דשביעית דאם מכרה אין הלוקח זורעה ואם אמרינן דלא קנסו לאחריני אמאי אין הלוקח זורעה. לא מיבעא' דאם ניכה הלוקח להמוכר בעד שנה זו שאסור לזורעה ודאי דצריך להיות מותר להלוקח לזורעה. אלא אפי' לא ניכה לו נמי אין מותר ללוקח לזורעה. וראי' לדבר מהא דאמרינן בפ' הפועלים גבי מי שהערים ואמר לנכרי לסרס בהמתו שיהא יפה לחרישה סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה כלומר שלא להעלות דמיהן בשביל הסירוס דאי לחרישה דמיהן יקרים וא"ל אביי דיין שקנסת עליהן מכירה. ופרש"י דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו ע"כ. אלמא דכל היכא דלא מתקיים מחשבתו שרי אעפ"י שמרויח בדבר. וכן הביא הפר"ח ראי' זו גבי מבטל איסור דמותר למכור לישראל אף ביוקר ואף שהאחרונים השיגו עליו היינו שם כיון שנתערב איסור והיתר היה ג"כ מוכרח למכור לא"י דלישראל אסור ועכשיו שבטלו אם אתה מתירו למכור לישראל ביוקר הא אין קנס כלל ואינו מפסיד כלום ואדרבה נהנה עי"כ ומרויח ומה קנס יש בזה. אבל הכא דאיירי גבי שדה שאינה עומדת למכור ולמה לא נתיר לאחר שמכרה הלוקח יזרענה כיון שלא נתקיימה מחשבתו שחשב במה שטייבה בשביעית כדי לזורעה בעצמה ולא למוכרה והלוקח יזרענה. וכן נ"ל גבי מבשל בשבת דפסקינן דלדידי' אסור לעולם ולאחריני שרי במוצ"ש דמותר למכור לאחרים בדמי שוי' לאחר שנתבטל ואינו צריך ליתן דוקא לאחרים במתנה. וגם הש"ך מודה הכא לדברי הפר"ח. אע"כ צ"ל דגבי שביעית קנסו נמי לאחריני ולכך אסור ג"כ להלוקח לזורעה. ומ"מ אם מת בנו זורעה כיון שהחוטא אינו בעולם לא קנסו כ"כ וכן נמי גבי בכור דדמו להדדי

ולכאורה עלה בדעתי לומר לפי מש"ב דברי הש"ך דלכך אם עבר ושחטו אסור לדידי' כיון דעבר על איסור דרבנן שאסור לשחוט על מום זה וקנסינן דלדידי' אסור א"כ ה"ה גבי שביעית כיון שאסור לזורעה ודאי דאם עבר וזרעה דהפירות אסורין לדידי' ולאחריני שרי. וצריך לדחוק בדברי הירושלמי דהא דקאמר דאם עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו. כונתו שהפירות מותרין לאחרים. ויותר נ"ל כמו שמסיק המהריט"א בשם מהור"ש סירליי וביאורו כו' שפי' דקאי על הלוקח דעלה קאמר טייבה ומכרה אסור לזורעה עלה קאמר דאם עבר הלוקח וזרעה הפירות מותרין וא"כ י"ל דוקא הלוקח דאיהו לא עבד איסורא אלא דאסרינן לי'