מלבושי יום טוב חלק ב שיד

לעכו"ם לעשות בו מום כדי להתירו אין שוחטין על מום זה אף שהבעלים לא ידעו מזה ולא ניחא להו וגם הישראל שצוה שגג בדבר מ"מ א"א להתיר מטעם שב"ל משום דנראה מפשטות המתני' דגזירה שגזרו חכמים על עכו"ם או תינוקות המטילין מום בבכורים כדי להתירם הוא לא מטעם חששא שמא יטילו מום לדעת הבעלים. אלא משום בזיון קדשים נגעו בה. משום דראו חכמים דעכו"ם משתדלים בזה לעשות מומין בבכורים כדי להתירם לשחוט אותם ולהפקיע מקדושתם ע"כ גזרו חכמים שלא יועיל מום זה שעושין העכו"ם כדי להתירו ולהפקיע קדושתו וכן ראו חכמים שגם התינוקות פרצו בזה הרבה ועושין מומין בבכורים כדי להתירם ואין הגדולים מוחים בידם ע"כ גזרו שלא יועיל מום זה שעשה התינוק כדי להתירו. וראיה לזה מדברי המהרי"א בפסקים סי' קס"ט שכתב וז"ל ונחזור על הדרישה על צרם אוזן הבכור הלזה שכתבת שהגוי' הסיחה דעתה ל"ת שיהודי א' צוה לאמה שתעשה צרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט ובכן אותה העכו"ם צותה לבתה לעשות צרימה וכן עשתה בתה א"כ הוא לית דין ולית דיין להתיר אפי' בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג אין שום צד וספק להתיר לשחוט עליו דהוה כאלו לדעתו ממש דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים זה הכלל כל שלדעתו אסור שלא לדעתו מותר ופירש"י שלדעתו של המטיל בו מום מתכוין להתירו אסור כו' ואין חילוק אם הבעלים מצוים או ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים כו' עכ"ל. ומדברי המהרי"א מוכח דהוא סובר דעכו"ם המתכוין להתירו הוא אסור מטעם שפירשנו. דאי הוה ס"ל דעכו"ם המתכוין להתירו הוא מטעם דאנן חיישינן שמא הבעלים יצוו להעכו"ם לעשות כן כדי להתירו. הא תינח היכא דהבכור הוא בבית הכהן וכיון דהכהנים חשודים ע"ז ע"כ חיישינן לזה. אבל היכא דהבכור הוא בבית הישראל והא הישראל אינו חשוד ע"ז אמאי אסרינן לשחוט על מום זה שעשה העכו"ם כדי להתירו. והא בעובדא דהמהרי"א היה הבכור בבית ישראל. אלא ע"כ דס"ל כמש"פ. ואין לדחות ולומר כיון דהוא ספק בכור והבכור הוא שייך להישראל לכך חשוד ישראל כמו כהן. וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' שי"ד סק"ה וז"ל לפי מש"כ הטור הטעם ריש סי' זה דהכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו דהיינו כפי מה שכתב רמ"א בסי' ש"ז ס"ד דאז א"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל ליטפל בו אז הוה כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן כנ"ל עכ"ל. אבל דבריו נפלאים ממני כי לפי דבריו לא ידעתי מה נ"מ בין כהנים לישראלים כיון דישראלים נמי חשודים במקום שמוטל עליהם הטיפול א"כ לר"מ דס"ל דחשוד על דבר לא דנו ומעידו א"כ מי יעיד על הבכור להתיר. וכן פריך הגמרא שם בבכורות (לה:

) למ"ד דס"ל דעל ספק בכורים ישראל נמי חשידי א"כ מי יעיד על ספק בכור להתירו. ולפי"ד הט"ז אם ירש ישראל בכור מבית אבי אמו כהן יהיה הישראל נמי חשוד עליו תהיה קושיא גדולה עליו מכל בכור דמי יעיד עליו. וכ"ש מספק בכור וגם מה שסובר הט"ז דעיקר הטעם מה שישראלים אינם חשודים על ספק בכור הוא משום דהברירה בידם ליתנו לכהן. הא ניחא לפי"ד המהר"מ דס"ל דגם ספק בכור מוכרח הכהן לקבלו. אבל לפי"ד הפוסקים דספק בכור א"צ הכהן לקבלו משום דמצי לומר לו אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו. וגם המהרי"א בעצמו כתב שם סי' קס"ח דלולי דברי המהר"ם היה סובר כן כי האיך יתכן שיהא כח ביד הישראל לכוף הכהן לדעתו מתי שירצה אם רוצה לקיימו מקיימו אם רוצה שיקבלו יכוף אותו לקבלו אדרבה כה"ג איכא זלזול כהונה אלא שלא באתי לחלוק על דברי מהר"ם כו' עכ"ל. א"כ תקשה עליהם אמאי ישראלים אינם חשודים על ספק בכור כיון דעליהם מוטל הטיפול ואינם יכולין ליתנו לכהן ויותר קשה לפי"ד הט"ז הא בספק בכור דאיירי שם הגמ' גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאחד לו ואחד לכהן דשלו נמי ירעה עד שיסתאב ויאכל במום לבעלים וזה ודאי דאינו יכול ליתנו לכהן גם השני כיון דכבר נתן לו אחד מהם. אפ"ה אמרינן שם להדיא דבעלים נאמנים עליו. אלא ע"כ צ"ל דהטור דקאמר דכהנים חשודים מפני טורח הטיפול וכן פירש"י בביצה הוא טעם למה התחילו הכהנים להקל בהטלת מומין יותר מישראלים. ונתנו טעם לזה מפני שמצוי הרבה שיהא לכהנים בכורים מחמת שנותנים להם תמיד וקשה עליהם טורח הטיפול ע"כ התחילו להקל בהטלת מומין. ולכן חשודים הכהנים אף במקום שאין מוטל עליהם טורח הטיפול כיון דראו חכמים שהדבר קל בעיניהם כמו דאמרינן שם לחד מ"ד דרועי כהנים בישראל אין נאמנין משום דאמרינן דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום אע"ג דאינו מוטל עליו טורח הטפול אלא מפני הנאה אחרת דסבר דלא שביק לדידיה ויהיב לאחריני הא נמי חשיד להטיל בו מום. אבל ישראלים כיון דאינו מצוי שיהא להם בכור. אף שלפעמים יזדמן שיהא להם ספק בכור מ"מ לא נחשדו שיטילו מום מחמת טורח הטיפול וראו חכמים שישראלים אינם מקילים בדבר ולכך נאמנין לומר שהמום נפל מעצמו וזה ברור. וכיון דישראלים אינם חשודים על הטלת מומין ע"כ המהרי"א דאוסר הבכור שעכו"ם הטיל בו מום כדי להתירו משום דס"ל דעכו"ם המתכוין להתירו אסרו חכמים משום דבזיון קדשים נגעו בה וכמשב"ל

ולפי"ז נראה דבעכו"ם המתכוין להתירו אסור לעולם לשחוט על מום זה ואף לבנו נמי אסור. ואף היכא שהישראל או הכהן צרם אוזן הבכור פסקינן דדוקא לדידיה קנסו ולבנו לא קנסו. דלא כשיטת רש"י שהבאתי למעלה דס"ל דלעולם אין שוחטין על מום זה. אבל רוב הפוסקים חולקין ע"ז. מ"מ נראה דדוקא ישראל או כהן שהטילו מום בעצמם לטובת הבעלים של הבכור כיון דהאיסור הוא רק מטעם קנס אמרינן דלדידיה קנסו ולבנו לא קנסו. אבל גבי עכו"ם או תינוקות המתכונין להתירו דזהו ל מטעם קנם רק גזירת חכמים היא שלא להתיר על מום זה כדי שלא יבואו לעשות כן בפעם אחרת א"כ אין חילוק בין דידיה לבנו ולעולם אסור לשחוט על מום זה. אמנם ראיתי שהרמב"ם בפי' המשנה כתב דהטעם דעכו"ם המתכוין להתירו אסור הוא משום גזירה שמא יצוו לו הבעלים לעשות בו מום לכתחילה. דלא כמו שעלה ע"ד. ולפי"ז ודאי נראה דאם מת הכהן מותר לבנו לשחוט על מום זה משום דלא חמיר מאם צוה להדיא לעכו"ם לעשות בו מום. ולפי"ז צריך לישב עובדא דמהרי"א וצ"ל דאע"ג שישראלים אינם חשודים על הטלת מומין מ"מ בעכו"ם שכוון להתירו גזרו שלא להתיר על אותו מום אע"ג דהוא עדיין בבית ישראל. דשמא יצוה לכתחילה לעשות זאת. משום דאמירה לעכו"ם קיל לאינשי טפי. וכמו דגבי שבת נמי גזרו דאם עשה עכו"ם מלאכה בשביל ישראל אסור לישראל להנות ממנו עד מוצ"ש בכדי שיעשה. ואם ישראל עשה מלאכה בשבת מותר לאחרים במו"ש מיד משום דאמירה לעכו"ם קיל לאינשי לכך החמירו בזה חכמים טפי ואמרו דבאמירה לעכו"ם בעי כדי שיעשה כמש"כ הראשונים. לכך כשאפי' הבכור הוא עדיין בבית ישראל חיישינן נמי דמשום טורח הטיפול עד ג' חדשים שמא יאמר לעכו"ם לכתחילה לעשות זאת. וכמו דאם עשה עכו"ם מלאכה בשבת דאיסור זה אסור לכל ישראל כמש"כ התוס' בשבת (קכב.) ד"ה ואם כו' דדוקא בחוץ לתחום אמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא כו' עכ"ל. א"כ ה"נ אסור לכל לשחוט על מום זה. ואפשר דגם הגאון מהריט"א מודה בזה אע"ג דס"ל דאם ישראל בעצמו צרם אוזן בכור מותר לכהן מ"מ הכא מודה דאסור לכל אך מדבריו נראה דכל היכא דלבנו מותר הוא הדין דמותר לאחרים

אכן לפע"ד נראה עיקר דגבי בכור נמי קנסו לאחריני כשב"ל דמוכח מהא דרועי כהנים דאם הטיל בו מום אסור לכל כהן שבעולם. והא דבנו לא קנסו משום דזה קילא כיון שהחוטא אינו בעולם. וכן כתב הנוב"י חלק או"ח תשובה כ' וז"ל וצורם אוזן בכור שאסור לשוחטו על אותו מום והיינו שאסור לכל ישראל