מלבושי יום טוב חלק ב שיג

היו גדילין הספיחין רק מחמת שניטייבה השדה גדילין בטוב ע"כ לא קנסו בזה לאסור מחמת טייב של זה פירות של הפקר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפשר דגם לדידיה נמי שרי כיון דבלא"ה נמי היו גדילין רק מחמת שעכשיו גדילין ביותר לא קנסו בזה כלל. וכן משמע מפשטא דמתני'

ולפי דעתי נראה שבדברי רש"י בלא"ה מוכרח לומר כמש"פ דלכך פירש דבכהן קאי משום דברי ר"א שהא הוא פירש על האבעיא דבעי ר"י מר"ז צורם אוזן בכור ומת מהו למקנס בנו אחריו. מהו לאסור בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית. וכן פירש"י בגיטין. והלא דבר הוא מי הכריחו לפרש דברי האבעיא זו דקאי שלא אליבא דהלכתא [ומה שכתב בזה מהריט"א אינו נראה בעיני] אלא נראה דרש"י ז"ל סובר דהא דגזרו חכמים על עכו"ם שעשה מום שלא ישחוט על מום זה אם עשה כן כדי להתירו ואף שאינו יודע מי הם הבעלים של הבכור נמי אסור כנראה שם מפשטא דמתני' דהקסדור לא היה יודע מי הם בעלים של הבכור. א"כ נראה נמי דאף לבנו של כהן נמי אסור לשחוט על מום זה שעשה עכו"ם בחיי אביו כדי להתיר. וכן נראה מדברי מתני' דאמרו זה הכלל כל מום שנעשה לדעת אסור מדקאמרי אסור נראה דלעולם אסור לשחוט על מום זה אף לבנו. וכן גבי חמץ שעבר עליו הפסח דקאמרי מתניתין דפסחים (כח.) ושל ישראל אסור בהנאה נראה שם דאסור אף לבנו אע"ג דאין זה רק קנס משום דעבר בב"י וב"י עיין מה שנתנו האחרונים טעם בזה וזה דהיה קשה לרש"י ז"ל דאמאי בכהן הצורם ומת דמותר לבנו לשחוט על מום זה שנעשה לדעת האיך אפשר דיהיה זה עדיף מעכו"ם שעשה מום כדי להתיר ולא לטובת הבעלים. ע"כ פרש"י דהאבעיא הוא דוקא לר"א אבל לרבנן כיון דגזרו חכמים על מום שנעשה לדעת שלא לשחוט עליו אין שום נ"מ בינו ובין בנו דגם בנו אסור לשחוט על מום זה שנעשה לדעתו וכיון דרש"י ז"ל סובר דחכמים גזרו שלא לשחוט על מום שנעשה לדעת וקנסו גם בנו אחריו א"כ האיך אפשר לומר דס"ל דישראל הצורם אוזן בכורו מותר ליתנו לכהן וגם בא"ז הגדול לא מצאתי שהביא אבעיא זו אם קנסו בנו אחריו או לא. וע"כ נראה דגם הוא ס"ל כפירש"י דהאבעיא זו קאי אליבא דר"א ולא אליבא דהלכתא. וא"כ בטל היסוד של ריט"א מדברי רש"י. וגם מדברי הא"ז שהעיר כת"ר. ונראה ברור דע"כ צ"ל דכונתו מה שכתב דאם ישראל בעליו מה שייך קנסא. היינו דלא הוי פליג ע"ז ר"א וס"ל שלא לשחוט אותו עולמית כמשב"ל

היוצא מכל דברינו אלה שביארנו היכא דישראל צרם אוזן בכורו אסור גם לכהן לשחוט על מום זה כמו שמוכח מדברי הגמרא דגם בכה"ג קנסינן דהוי כמבטל איסור בשביל חברו דאסור למי שנתבטל בשבילו. וגם מה שהביא כת"ר מהא דקאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין נמי מוכח דאם כהן הטיל מום אף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל אסור לכו"ע לשחוט על מום זה. ומה שכתב כה"ר לדחות דלענין קנס הטיפול קאמר דבריו אינם מכוונים דלמה נקנסינן לישראל בעבור הכהן כיון שעשה בשביל עצמו למה לא הותר לו ליתן לכהן אחר. אלא ע"כ צ"ל דקנסינן גם לאחריני. אף שיש לדחות דהכי קאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין שהמום נפל מעצמו ואח"כ יותן להם הבכור. אבל לא משמע כן מפשטות הגמרא. דנראה דאין מתירין הבכור כלל עפ"י עדותן של אלו ואף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל נמי צריך עדות שיעידו שהמום נפל מעצמו. אך שהבעלים נאמנים ע"ז. ונראה להדיא דאם הוטל מום ע"י אדם שכוון להתירו אסור לכו"ע לשחוט על מום זה אף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל דלא כהריט"א ז"ל

ועתה נבוא לבאר בעובדא דידן. לכאורה לפי מה שאמרנו אין כאן מקום להקל אף לכהן שזכה בו מעצמו. אך מה שיש לצדד בזה כיון שלא צרם הישראל בעצמו רק שצוה לעכו"ם שיצרום וכיון דלא עבר הישראל המצוה רק על איסור דרבנן לבד דהטלת מום ע"י עכו"ם אע"ג דהוא נמי גרמה מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמו שאבאר. ואע"ג דהוא מתכוין להתירו לכהן הא דעת המהרש"ל והט"ז דהיכא דביטל איסור בשביל חברו אינו אסור אלא דוקא שחברו ידע וניחא לו. ואף שבארתי למעלה דגבי בכור כיון דקנסינן שוגג אטו מזיד גם הרש"ל והט"ז מודים דאסור אע"ג שהכהן לא ידע מזה. מ"מ הכא כיון דלא עבר אלא על איסור דרבנן בלבד ולא קנסינן בזה שוגג אטו מזיד כשחבירו לא ידע מזה מותר לפי דעתם אפשר להתיר בכור זה לכהן. אמנם לפי"ד הריב"ש דהיכא דביטל איסור בשביל חבירו אע"ג דביטול איסור הוא רק מדרבנן בלבד מ"מ קנסינן כיון דהמבטל הוא מזיד אסור להנות ממעשיו הרעים למי שנתבטל בשבילו. א"כ בנ"ד אסור לכל כהן. אך לפי מה שכתב כת"ר שהישראל המצוה הוא ע"ה גמור ולא ידע שיש בזה איסור. א"כ אפשר לצדד ולומר בהא דעת הט"ז סי' צ"ט דאם לא ידע שיש בזה איסור הוי כשוגג. וכן הסכים הפר"ח. א"כ הוה הכא המבטל נמי שוגג. אמנם המ"ל הביאו הפמ"ג דהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל דאומר מותר הוי כמזיד. ומה שכתב הפמ"ג לחלק אינו נ"ל. וגם המ"ל בהל' תרומות פ"ה ה"ח לא כוון לדבריו אלא הראה מקום לדברי התוס' דס"ל דאם לא היו להם שעת הכושר לא מהני אפי' אם תרם בשוגג. גם על דברי הט"ז והפר"ח מהתוס' דבכורות נמי קשה לסמוך כי התוס' לא כתבו אלא ושמא הא חשוב שוגג שמותר לבטל. ונ"ל דלא פסיקי להו כ"כ דזה חשוב שוגג. ובאמת לפע"ד מחמת קושית התוס' הנ"ל אינו מוכרח לומר זאת. כי קושית התוס' י"ל אע"ג דאסור לבטל איסור לכתחילה גם באיסור דרבנן מ"מ הכא גבי חולין טמאים דאינו אסור לאוכלם אלא משום שלא יטמא את גופו וכיון דמבטלן אז לא יטמא אותו אמאי לא יהיה מותר לכתחילה לעשות כן ולא דמי לכל האיסורים כיון שאין בזה איסור מצד עצמו אלא מצד שלא יגרום לו טומאה. א"כ קשה לפסוק נגד דברי הרמב"ם דס"ל להדיא דאומר מותר חשוב כמזיד ולסמוך ע"ד התוס' דלא פסיקי להו דאומר מותר חשוב כשוגג. ואין ספיקא של התוס' מוציא מידי ודאי של הרמב"ם ז"ל

מ"מ נ"ל בנ"ד דעדיין יש לצדד ולהקל משום דהא כל חששא דאנו מחמירין באומר מותר הוא רק משום חשש הערמה כיון דאומר מותר הוא תלוי רק בכונת הלב בלבד חיישינן לזה טפי אף שהוא מזיד בזה שמא יאמר שהוא שוגג בעצם האיסור ולא דמי לשוגג גמור אבל הכא כיון דזה עשה אחר בשביל חבירו לא חיישינן להערמה דלמה יערים בשביל חבירו ולא קנסו בזה רק מזיד גמור כנ"ל. ובאמת היה נ"ל לומר דאף אם עשה להדיא מום בבכור חבירו אע"ג דכבר בארנו למעלה מדברי הגמרא דגם בכה"ג קנסו שלא לשחוט על אותו מום מ"מ היכא שעשה שלא בכונה אע"ג דאם בעל הבכור בעצמו עשה קנסינן שוגג אטו מזיד כמשב"ל. מ"מ הא כל זה דקנסינן שוגג אטו מזיד הוא רק משום חששא שלא יאמר שוגג הייתי ולכן החמירו בדאורייתא דקנסינן שוגג אטו מזיד. וזה דוקא כשעשה בשביל עצמו חיישינן לזה. אבל כשעשה אחר בשביל חבירו לא חיישינן לזה משום דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ולא קנסינן אלא מזיד גמור. א"כ אפשר להקל בנ"ד להתירו לכהן: סימן יג

אך מה שצריך לבאר עוד בזה דאולי אמר הישראל להדיא להעכו"ם שיחתוך אזנו משום דהבכור הזה א"א לשוחטו אלא דוקא אם יעשה בו מום. א"כ העכו"ם נתכוין להתירו ובעכו"ם המתכוין להתירו נראה דאף אם ישראל אחר צוה