מלבושי יום טוב חלק ב שיב

בשביל חבירו. אבל בנ"ד כיון שהבכור עדיין הוא בבית ישראל ולא נתנו לשום כהן יש לומר דלא מיקרי זאת מבטל איסור בשביל חבירו. אבל ז"א כיון דכו"ע ידעי דבכור אף במומו ע"כ צריך לתנו לכהן. וא"כ כוונת הישראל דצרם אזנו היה להתירו לכהן אע"ג דכוונתו היה ג"כ בשביל עצמו כדי שלא יהי' עליו טורח הטיפול. מ"מ עיקר כוונתו היה בזה שצרם כדי להתירו לכהן וממילא יקבל כהן מעמו וישחטנו ולא יהי' עליו טורח הטיפול א"כ אף שאינו ידוע לישראל לאיזה כהן יתננו מ"מ אסור לכל כהן שבעולם לפי מה שמבואר בתשו' הריב"ש סי' תצ"ח דהפוסקים סוברים דאסור למי שנתבטל בשבילו אע"ג דביטל לא בשביל אדם מיוחד נמי אסור לכל. וכן בחידושי הגאון רעק"א שם ביו"ד שמביא ג"כ תשובת הריב"ש הנ"ל להשיג על הט"ז בשם הרש"ל הנ"ל דס"ל דאינו אסור למי שנתבטל בשבילו אלא דוקא היכא דידע מזה וניחא לו. ועיין פר"ח שחולק ג"כ על הרש"ל הנ"ל. ויותר נ"ל דהכא גבי בכור גם הרש"ל מודה דלא בעינן דידע מזה וניחה לו כמו דמוכח מדברי הגמרא הנ"ל דהיכא דישראל צרם אע"ג דלא ידע הכהן מזה נמי אסור והטעם בזה נראה דהא כתב הרש"ל דכיון דמי שנתבטל בשבילו לא ידע מזה א"כ הוה כשוגג א"כ כ"ז בביטול שאר איסורים דקיי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד משום דמבטל איסור הוא רק איסור דרבנן. ולפי"ד הראב"ד דס"ל דמבטל איסור הוא דאורייתא כתב הפר"ח והכרו"פ דלדידי' דוקא כשהיה בלא"ה רק איסור דרבנן אז הוא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל מבטל איסור דאורייתא לפי מאי דקיי"ל כר"י גבי מבשל בשבת דקנסינן שוגג אטו מזיד. ה"ה גבי מבטל איסור דקנסינן שוגג אטו מזיד. וא"כ גבי צרימת אוזן בכור דהוא איסור דאורייתא ודאי קנסינן שוגג אטו מזיד. ח"כ גם לפי"ד המהרש"ל אסור למי שנתבטל בשבילו אף היכא שהוא לא ידע מזה כיון דקנסינן שוגג אטו מזיד

וגם נ"ל דאפי' לפי שיטת הפוסקים דס"ל דהטלת מום בבכור בזה"ז הוא דרבנן מ"מ הוי כדאורייתא לכל מילי כיון דבזה"ב הוה דאורייתא אין נ"מ בזמן. ובזה ניחא הא דקאמר הגמרא במ"ק ובפ' השולח גבי אי קנסו בנו אחריו דקאמר שם את"ל גבי צורם קנסו משום דאיכא איסורא דאורייתא וזה רחוק ודחוק לומר דקאי על זה"ב. וכן נ"ל להביא ראי' מגיטין (נג:) דאמרינן שם ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דברי ר"מ ר"י אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקר. ולטעמיך תקשה לך הוא גופא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלא כו'. ואמאי לא משני דר"מ ור"י סברי, כרבי דשביעית בזה"ז הוא דרבנן ור"מ לשיטתי' אזיל דס"ל דבדאורייתא לא קנים ובדרבנן קנים. ור"י לשיטתי' דס"ל בדאורייתא קנים ובדרבנן לא קניס ולפי דברי אביי בריש מ"ק הא סתמא דמתני' סובר כרבי. וגם הלל דתיקן פרוזבול משני אביי בגיטין (לו.) דסובר כרבי ולפי דברי התוס' שם ד"ה מי כו' גם רבא מודה לתירוץ אביי דהלל ע"כ סובר כרבי. א"כ אינו רחוק לומר דגם ר"מ ור"י סוברים כרבי. ואף שעל דברי ר"מ לא קשה משום דבברייתא קתני להדיא טעם אחר על דברי ר"מ לחלק בין שבת לשביעית. מ"מ על דברי ר"י ודאי קשה דדחיק הגמרא לומר דבאתרא דר"י חמירא לו שביעית. א"כ לא קאמר ר"י אלא על מקומו ולא בכל מקום. ואמאי לא קאמר הגמרא דס"ל כרבי דשביעית בזה"ז הוא דרבנן ולכך לא קנס שוגג אטו מזיד אף בכל מקום. אלא ש"מ כיון דשביעית בזה"ב הוי דאורייתא א"כ אין לחלק אף בזה"ז ודינו כדאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד

אמנם ראיתי לכת"ר דפסיקי לו דגבי בכור לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והביא ראי' מהמשנה הי' בכור רודף אחריו ובעטו שוחטין על מום שעשה בו. לפ"ד נראה דאין זה ראי' כלל משום דהתם עדיפא משוגג והוה כאנוס. ואפילו לא"ד שם דאפי' בעטו אח"כ נמי מותר לשחוט עליו מ"ט צערו הוא דמדכר נראה דמחמת צערו דדכר דיינין לו כאנוס קצת על מה שבעטו וקיל משיגג. וגם נ"ל להביא ראי' דגבי בכור קנסינן שוגג אטו מזיד מהא דאמרינן בכור שאחזו דם דחכמים ס"ל יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו אע"ג דהטילו שלא בכוונה כן מוכח שם. וגם מחכמים דברייתא שם נמי חזינן דהחמירו בזה הרבה שלא להתיר בכור לשחוט כ"א על מום שנעשה ממילא דהא איירי שם שאינו יכול להתרפאות בלא הקזה והוה לכה"פ כבעל מום עובר, וס"ל דמדאורייתא מותר להטיל מום לכתחילה ומשום הפסד שלא ימות התירו לכתחילה להטיל בו מום אפ"ה אין שוחטין על מום זה. וזה עדיפא הרבה משוגג כיון דשרינן לכתחילה. וגבי שבת היכא דשרי כגון השוחט לחולה בשבת מותר לבריא ולא גזרו והכא גזרו חכמים אלמא דהחמירו בזה הרבה. ואף דאנן קיי"ל כר"ש דמותר לשחוט עליו היינו דוקא כה"ג דשרי לכתחילה אבל בשוגג נראה דודאי גזרינן שוגג אטו מזיד לכו"ע. ודעת הריב"ש נראה דסובר דאף ר"ש דמתיר לשחוט עליו הוא דוקא כשעשה שלא בכוונה עיין בביאורי הגר"א ביו"ד סי' שי"ג מה שמבחר דעת הרמב"ם ז"ל] דהוי תרתי למעליותא חדא דעשה שלא בכונה. ועוד הא בלא"ה הוה כבעל מום עובר ואינו אף בכונה מדאורייתא אבל בתם גמור נראה ברור מדבריהם דאין שוחטין על מום זה אף שנעשה שלא בכונה. ודי בזה להולכים במישור. כי לפ"ד נראה ברור דבבכור קנסינן שוגג אטו מזיד אף בזה"ז ודינו כדאורייתא לכל מילי כיון דבזה"ב הי' דאורייתא ובזה נראה לישב דברי הרא"ש דבכורות שם על המתני' היה בכור רודפו כו' דכתב שם וז"ל הרמב"ן פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא. ואפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור דהטלת מום הוה דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא הרא"ש בעצמו פסק מקודם וכן כתב בב"מ פ' השוכר אה"ם דבזה"ז גריעי מבעל חום וא"כ אינו אלא מדרבנן והאיך כתב הכא שהוא מדאורייתא. אלא ודאי כוונתו כיון דבזה"ב הי' דאורייתא אזלינן בזה לחומרא לכל מילי

ע"כ נ"ל לומר דגם רש"י והרגמ"ה מודים דבישראל הצרם אוזן בכורו לדברי רבנן דס"ל דלא קנסו רק שלא ישחוט על מום זה אין חילוק בין ישראל לכהן. כיון דהישראל מתכוין להתיר. ומה שפירשו דבכהן קאי הוא משום דברי ר"א דס"ל דקנסינן שלא ישחוט עולמית וזה ודאי אין סברא לומר דישראל הצורם אוזן יאסור אותו עולמית כיון דהבכור הוא ממונו של כהן והאיך אפשר לאשור מחמת קנסי' ממון שאינו שו הא אין אדם אוסר ממון שאינו שלו. וכ"ש מחמת קנסא של ודאי דא"א לאסור ממון של אחרים. לכך פרשו דפלוגתא דר"א ורבנן קאי בכהן שצרם. וכן נ"ל לבאר מתני' דשביעית פ"ד שדה שניסייבה ב"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין וכתב בזה מהרי"ט אלגזי דצריך להבין נהי דלב"ה אוכלין פירותיה מה"ת מ"מ אמאי לא קנסינן משום דעבר עבירה. ומסיק שם דהא דלב"ה אוכלין הוא לעניים ולכו"ע. אבל לבעל השדה שעבר עבירה ודאי דאסור והא דלא הביא הגמרא ראיה מזה דלא קנסינן לאחרים משום דאיכא למימר כיון דשדה בשביעית הוה הפקר לאו כל כמיני' להפקיע כח עניים וכו"ע יעו"ש מה שהאריך בזה הגאון הנ"ל. ולפ"ד נראה דודאי אם לא היתה ניסייבה שדה זו לא היו גדילין הספיחין כלל ולא היו יכולין לצמוח ודאי דאסרינן הפירות גם לאחרים ולא שייך בזה לומר לככ"מ לאפקועי כח עניים כיון דאי לאו דעבר עבירה לא היו צומחין הספיחין כלל א"כ כל הנאת העניים הוא רק מחמת העבירה שעבר האיש הזה ודאי דאסרינן נמי לאחרים אלא המתני' איירי דאי לאו דניטייבה נמי