מלבושי יום טוב חלק ב שיא

דבכמה פעמים אינו מכוין כלל דזה המוך שטועם יהא לשם ציצית אם צבעו עולה יפה לכך התקינו חכמים דקלינן לאודרא אפי' אם מכוין לשם ציצית אם יעלה צבעו יפה כדי שלא תבוא תקלה מזה אם הוא אינו מכוין כלל רק לשם טעימה בלבד ואחר לא ידע שהוא כוון רק לשם טעימה בלבד ויעשה מזה תכלת לציצית ע"כ התקינו דקלינן לאודרא. ועיין בגרש ירחים גיטין (מו:) דתמה על דברי הגמרא והתוס' הנ"ל מהא דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק. והיא ג"כ קושיא חמורה ולפי"ז ניחא דברי הגמרא שפיר. אמנם דברי התוס' צע"ג. ומה שכתב כת"ר מטעם כליל תכלת עיין בק"ע פ' מצורע (קמח:) ופי' הגאון מלבים ז"ל שהסכימו כולם לדברי רש"י ז"ל ולדברי רש"י ודאי א"א לומר כדברי כת"ר. ואף לדברי התוס' נמי הוא דבר רחוק לומר שזה נוכל למילף מכליל תכלת. ונראה דאף לפי"ד התוס' דפוסל היכא דמחשב לשמו ושלא לשמו דלאו מינה מ"מ דוקא היכא דסתמא פסול כגון בציצית דסתמא פסול ס"ל להתוס' דגם לאו מינה נמי מחריב בה. אבל בס"ת לפי"ד הפוסקים דסתמא כשר בודאי שלא לשמה דלאו מינה לא מחריב בה. והא בס"ת דעת הרמב"ם הוא וכן הוא דעת התוס' במנחות (מב.) ד"ה ואל כו' דסתמא כשר ולא בעי כתיבה לשמה להדיא. רק באזכרות לבד ס"ל להרמב"ם והתוס' דבעי כתיבה לשמה. [ונפלאתי מה שלא העירו האחרונים בזה מדברי הרמב"ם ז"ל]. ונראה דהם מפרשים דהא דקאמר בגיטין (מה:) עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה קאי על האזכרות. אבל הס"ת עצמה בסתמא נמי לשמה קאי א"כ גם התוס' מודים בזה דמחשבה דלאו מינה אינה מחריב בה. מכל הני טעמי הסכמתי לדברי כת"ר להקל לקרא בס"ת הנ"ל: כ"ד ח"ח דוש"ת בא"ר יו"ט ליפמן הכהן. סימן יא וזה אשר השבתי להרב המופלג והשנון מו"ה יהושע זעליג ז"ל מק"ק שומייאץ

ע"ד ששאל מע"ל האיך לעשות עם הס"ת שנפסלו שדינם לקוברם בכ"ח אצל ת"ח. והנה קשה למע"ל דבשו"ע או"ח סי' קמ"ד ס"ה כתב וז"ל ס"ת שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח כו'. אלמא דבעי להניח בקבר ת"ח גופא. ובשו"ע יו"ד סי' רפ"ב ס"י איתא שם וז"ל ס"ת שבלה או נפסלה נותנין בכ"ח וקוברין אותו אצל ת"ח וזו היא גניזתו עכ"ל. וכן הוא לשון הגמרא דמגלה. דפשטות הלשון משמע דלא בעי אלא שיהי' קבור אצל ת"ח ולא בקבר ת"ח ממש. ע"כ שואל מע"ל האיך לעשות למעשה

תשובה זה ודאי דהדין עם מע"ל דלא בעינן בקבר ת"ח ממש. אלא סגי רק אם קבור אצל ת"ח. דלשון אצל ודאי משמע דלאו דוקא בקבר ממש. וראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (מז.) דלכך לא הי' קוברין הנדונים במיתה בקברות אבותיהם לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. אלמא דכל היכא דקבור בצדו מקרי אצלו. ומה שהקשה מסתירת לשון השו"ע דבאו"ח איתא בקבר. וביו"ד איתא אצל ת"ח. נראה לי לישב משום דכבוד התורה הוא להיות קבור דוקא אצל ת"ח ולא אצל איש אחר. א"כ אם בידוע שבכל צד שנקבר הס"ת לא יהי' מסביב רק ת"ח או שוני הלכות אז ודאי סגי לקבור אותו אצל ת"ח. אבל היכא דבצד אחר יהי' קבור איש אחר שאינו ת"ח או ש"ה אז צריך לקבור אותו רק בקבר ת"ח ממש. אבל אין לומר דאולי בעינן דוקא בקבר ת"ח ממש לכתחילה כדמורה פשטות לשון השו"ע או"ח משום דזה כבוד הס"ת יותר משקבור בצדו. דז"א דאם נחלוק בין נקבר בקבר ממש או בצדו א"כ האיך הביא שם רב אחא בר"ח ראי' דאין קוברין רשע אצל צדיק מקרא דאלישע דלמא שאני התם דהשליכו את האיש בקבר אלישע ממש כדכתיב ויגע האיש בעצמות אלישע. אבל בצדו מנ"ל דאיכא קפידא. אע"כ דאין חלוק כיון דקבור בצדו כמאן דקבור בקברו ממש. וע"כ צ"ל בשו"ע כמש"כ. וע"ד שאלתו אודות בלוי' ספרי קודש. נ"ל להקל שלא להצריך דוקא כ"ח אלא בכלי עץ חזק [שקורין דוב] שמתקיים הרבה. וכן ראיתי להגאון בעל כני"ח שהקל בזה. וכן עשיתי מעשה בפה חאסלאוויץ: כ"ד ידידו דו"ש יו"ט ליפמן הכהן: סימן יב כבוד ידידי הרב הנ' סוע"ה מו"ה מרדכי נ"י הגאב"ד דק"ק טורעץ וכעת הגאב"ד דק"ק לינא

ע"ד שאלתו אודות הבכור אשר צוה ישראל אחר לנכרי לחתוך אזנו בלא ידיעת הבעלים. ראיתי מה שפלפל כת"ר בזה להתירו לתנו לכהן לשחוט על מום זה. וכן איתא להדיא בא"ז הגדול דכתב וז"ל רש"י ז"ל כתב בכהן קמיירי וכן נראה כדבריו דאי בישראל בעליו מה שייך קנסא עכ"ל. וכן מדברי הרגמ"ה שהביא שם המהרי"ט אלגזי וז"ל הצורם עסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו עכ"ל. ומדבריו נמי נראה דס"ל דישראל הצורם אוזן בכור אשר צריך ליתנו לכהן לא שייך בזה קנסא. מ"מ כתבתי אז לכת"ר שלדעתי א"א להתירו לכהן רק אחר ימי הטיפול שמוטל על הישראל בעליו דבזה שייך קנסא לבעליו. וכן אסור לבעליו שיתנו לכהן במתנה בדין מתנות כהונה מפני שהכהן יחזיק לו טובה ויהנה מזה דלא כריט"א אלא הכהן אחר ימי הטיפול יזכה מעצמו. כ"ז כתבתי לפי מה ששמעתי שהישראל בעליו צוה לישראל אחר שיצוה לנכרי. א"כ בעליו נמי היה בגרמת המום הזה. אכן לפי מה שהודיעני כת"ר שהישראל בעליו לא הי' ידיו במעל הזה. לכאורה יש להקל גם להישראל בעליו שלא יצטרך להחזיקו בימי הטיפול. ובפרט לפי מה שכתב כת"ר שכבר זכה כו כהן אחד. א"כ בודאי לכאורה יש להקל לכהן שישחט על מום זה

אבל אח"כ התבוננתי בזה שנ"ל שהדין עם הפוסקים שסתמו היתר זה ולא הזכירו כלל. כי מדברי הגמרא דבכורות (לה.) מוכח להדיא דאף אם ישראל אחר צרם אוזן בכור שאינו שלו נמי אסור לשחוט עליו. דאמרינן שם על מתני' דמעשה בזכר של רחלים כו' וצריכא ואי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל עכו"ם דאתי לאחלופי בגדול אימא לא צריכא. ופירש"י דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא ע"י תינוקות לא אתי למימר דאי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף עכ"ל. א"כ חזינן מזה דזה פסיקי לן דאם שדי ישראל מומא אף בבכור שאינו שלו נמי אסור דהא עכו"ם בודאי אין לו בכור והאיך אתי לאחלופי בישראל גדול אם נימא דישראל אי שדי מומא בבכור שאינו שלו לא קנסינן לכהן ומותר לשחוט עליו. אלא ע"כ צריך לומר דבכה"ג נמי קנסינן ואסור לשחוט על מום שנעשה ע"י הישראל כמו דפסקינן בשו"ע יו"ד סי' צ"ט דאם ביטל איסור בשביל חבירו אסור למי שנתבטל בשבילו. אך לכאורה יש לחלק דהתם כיון שכבר ניתן לכהן א"כ כששדי הישראל המום עשה זאת בשביל הכהן והוה כמו מבטל איסור