מלבושי יום טוב חלק ב שט

שם כי אם לאב ולאם גו' ואחרי טהרתו שבעת ימים גו'. ע"כ מיירי שנטמא למת שלם דהא אינו רשאי לטמא לאביו ולאמו אלא כשהם שלימים כדדרשינן שם (מג:

) לאביו בזמן שהוא שלם. וכיון דאיירי הקרא בטומאה שהנזיר מגלח עליו א"כ אין לנו ראי' מהקרא בטומאה שאין הנזיר מגלח שאינו יכול לשלוח קרבנותיו לכך התירו לנטמא ברובע או ברביעית לעשות פסחו בשביעי שלו ודינו כטמא שרץ. ולפי"ז אפשר לישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא תקשה עליו קושית הראב"ד שזה נגד הסוגיא דפסחים (צ:

) דאמרינן שם דלרב דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קודם שטבל וילפינן זאת מדאמר רחמנא איש איש כי יהיה טמא לנפש ומי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ ואמר רחמנא לידחי. דלפי"ד האיך ילפינן טמא שרץ מטמא מת בדרך אחר דמה דיליף רב טמא שרץ מטמא מת. הוא מטמא מת שאין הנזיר מגלח עליו. דהנה הרמב"ם בפי' המשניות על נזיר וכן בה' נזיר פ"ז ה"א כתב וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואעפ"י שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת כו' עכ"ל. א"כ גבי קרבן פסח דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש איירי הקרא גם בשאר הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן. ומי לא איירי בשביעי שלו אפ"ה אמרה תורה דידחי לפסח שני. אף דלאחר הטבילה יכול לשחוט עליו מ"מ קודם שטבל אז ידחה לפסח שני. וא"כ ילפינן מיני' טמא שרץ נמי דקודם שטבל אין שוחטין וזורקין עליו אף שהגמרא שם (צ:

) פריך ע"ז וכי תימא ממאי דהכי. ומשני סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ כו'. א"כ לפי"ז כיון דילפינן מהני טמאים והם הוו טמאים בטומאה שהנזיר מגלח עליהן. א"כ הדקל"ד. נראה לי דאף לפי"ז עיקר ילפותא הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ. אך בלא דר"י ודאי דאיכא למימר דהקרא לא איירי בטמאי מתים שחל שביעי שלהם בע"פ ויוכלו לאכול הפסח בלילה. אך כיון דהני טמאים שבאו לשאול למשה היו טמאים שהיו יכולים לאכול בלילה ומחמתם הוזקק משה לשאול פי הקב"ה. א"כ התשובה של הקב"ה א"א למימר שלא השיבו על הני טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ. והא קאמר סתמא כי יהי' טמא לנפש. א"כ איירי אפי' בהני שאין הנזיר מגלח עליהן ויכול לשלוח שאר קרבנות מ"מ נדחי לפסח שני ע"כ מפני שלא טבלו. ובהני שבאו לשאול למשה להם לא מהני טבילה נמי כיון שלא היו יכולין לשלוח שאר קרבנות. וקצת ראי' לזה דהעיקר ילפותא הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן כו'. דקאמר שם (צד.) לר"י לא קשיא טמא שרץ רחמנא דחייה דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ ואפ"ה אמר רחמנא לידחי יעו"ש ברש"י דמפרש וסבר לה כמ"ד דטמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ. ולמה להגמרא למימר מי לא עסקינן כו'. הא ע"כ איירי בהני טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ אלא מהני טמאים אין ראי' כיון שהני טמאים היו בהם טומאה שהנזיר מגלח עליהן. ועיקר הראי' הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש והקרא איירי אפי' בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה. לכך הוכרח לומר מי לא עסקינן כו'. ולפי"ז אין צ"ל דרב פליג על סוגיא דמ"ק. ומה שלא חילק הרמב"ם בה' ב"מ לענין לשלוח שאר קרבנות בין טומאה שהנזיר מגלח עליו או לא. נראה דסמך אדהכא. והכא הא מוכרח מהסוגיא כן כנ"ל

ועתה נשובה לדברי סה"ת דלפי מש"ב הגמרא דנזיר א"כ א"א להביא ראי' לדבריו דמהני טבילה ליולדת אף בתוך ימי זיבה ומסתברי כיון דטומאת לידה וטומאת זיבה הוו שם חד רק מחמת נדה לא מהני טבילה ליולדת תוך ימי זיבה. א"כ א"א לומר כדברי סה"ת הנ"ל דבעי ב' טבילות וע"כ צ"ל כמשב"ל דאף דימי לידה שאינה רואה בהן אינם עולים לספירת זיבתה הוא דוקא ימי לידה ממש. אבל לא אם היא טמאה מחמת לידה ומהני לספירת זיבתה אע"ג דלא טבלה. וברור דכן הוא דעת הר"ת. וכן רוב הראשונים שהביאו דברי הר"ת להחמיר דימי לידה אינה עולה מ"מ לא ס"ל להחמיר דבעינן ב' טבילות. וא"כ אין ראי' לדידן דלא ס"ל כחומרת הצרפתים. וכן נראה דעת הס"ט עיי"ש מש"כ פ"ד הש"ך הנ"ל לישב. מ"מ נ"ל לדינא דהיכא דהפילה ויש בזה ספק דאולי אין זה ולד כלל א"צ להחמיר כחומרת ר"ת וימי לידה עולה לספירת זיבתה. דהא המעיין בדברי התוס' (לז.) ד"ה אביי יראה דלדברי אביי דהברייתא דבא סימן אמרינן כדמפרש ר"פ משום דאימא ילדה זכר להכי עולה שבוע שני לספירת זיבתה. ויעו"ש משום דאיכא חדא ספיקא שמא לא הוה זבה כלל ואפי' אי הוי זבה שמא לא ילדה כלל ואפי' ילדה שמא ילדה זכר לכך אמרינן דשבוע שני עולה לספירת זיבתה. וא"כ האיך אפשר לנו להחמיר כיון דגם הר"ת מודה בזה דכה"ג עולה שבוע שני לספירת זיבתה. אבל היכא דהוחזקה מעוברת דקרבנה נאכל אין עולה לספירת זיבתה. ומה מקרי הוחזקה מעוברת כבר בארתי במק"א: סימן י כבוד ידידי חתני ח' הרב הגאון מו"ה יוסף זונדל נ"י אב"ד דק"ק דרעצין

ע"ד שאלתו אודות הס"ת שהסופר כוון בראשי העמודים לסמן שיהא כשם הבעלים דהס"ת. וצדד כת"ר להכשירה כאשר העיר מכמה מקומות. הנה כבר השבתי למעכת"ר בקצרה שגם אנכי מסכים להכשירה. ועתה אבאר טעמי כאשר הבטחתיו. דלפ"ד נראה דאף דלשמו ושלא לשמו פסול בכל מקום דבעינן לשמו מ"מ בכה"ג דחשב גם על דבר דלא שייך בו שום קדושה רק דברים בעלמא אין זה מבטל המחשבה דלשמו. וכה"ג אמרינן בזבחים (ג.) חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשירה משום דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. אע"ג דלפי המסקנא אמרינן שם אלא טעמי' דרב כר"א וילפינן מן הקרא ולא יחללו את קדשי ב"י כו'. מ"מ נראה דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא. והא דצריך קרא דלא יחללו הוא משום דלא נימא ק"ו קדשים מחללין קדשים חולין מחללין קדשים לא כ"ש. וע"ש בתוס' ד"ה ה"נ כו'. וראי' לזה דהא קאמר שם רב חביבא רמי שינוי בעלים אתוך תוכו ומשני ומי אמר רב חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחרב בה וכו' וע"כ נ"ל דאם הי' לו שתי נשים אחת ישראלית ואחת כותית וכתב גט וכוון לגרש בו את שתיהן כגון שהי' שמותיהן שווין דהגט הוא גט כשר. דמטעם לה ולא לחברתה אינו פסול משום דבעינן חברתה דומיא דידה שתהא בת גירושין כמיתה כדאמרינן התם בזבחים וכפר עליו אמר רחמנא חבירו דומיא דידי' שיהא מחוייב כפרה כמותו וכיון דהכותית אינה בת גירושין כלל אינו פסול מטעם לה ולא לחברתה. ומטעם לשמה ושלא לשמה נמי אינו פסול משום דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. והא אמרינן שם דלכך נכתב לשם כותית פסול משום דדל כותית הוי לי' סתמא וסתמא פסול. אבל הכא דל כותית נשאר הגט רק לשמה בלבד וכשר. ולפי"ז ה"ה גבי ס"ת דאף אם חשב לשמה ושלא לשמה דהיינו שחשב בפרשה שבתורה שתהא גם לפרשה של תפילין או מזוזה דזה ודאי פסול מטעם לשמו ושלא לשמו אבל הכא כיון דחשב בה רק לדברים בעלמא שאין בו שום קדושה זה לא מיקרי לשמו ושלא לשמו. ולפי"ז ניחא מה דהביא כת"ר מהא דעצמי ונכסי קנוין לך וכן בהא דמוחקין לה מן התורה וכן בהא דשקיל ס"ת ויהיב לדביתהו דחיישינן דילמא אקדים ויהיב זוזי לספרא שיכוין שיהא גם לשם גט דכ"ז אינו פסול מטעם לשמו ושלא לשמו כיון דכל