מלבושי יום טוב חלק ב שב

לה. לעצמה. ולפי מה שכתבתי א"ש דברי המהרי"ט דלאסור ולהוציא נפשה מחזקת היתר לא מיבעיא לפי"ד התוס' והרא"ש דסוברים דהיכא דאתחזק התירא ע"א אינו נאמן לאסור אפי' בשארי איסורים שבתורה דודאי אינה נאמנת רק מטעם דשוית לנחד"א. אלא אפי' לדעת הראשונים דסוברים דע"א נאמן. מ"מ גבי נדה כיון דהוה דבר שבערוה אינה נאמנת רק מטעם דשויתה אנחד"א. וכן נ"ל להוכיח דנדה הוה דבר שבערוה מדברי הרמב"ן והרשב"א [והה"מ בפ"ד מהא"ב ה"י כתב שכן גם דעת הרמב"ם ז"ל.] דהביאו ראי' דהוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא מדלוקה בעלה עליה. אלמא ס"ל דבאומרת טמאה אני כיון דמהני אמתלא אין בעלה לוקה עליה ולכאורה הוא תמוה דהא כ' הרמב"ם בה' שגגות פ"ג ה"ב אמר לו ע"א חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה עלי' אעפ"י דעיקר העדות בע"א. ועיין במ"ל שם דכתב דדין זה הוא מהירושלמי דפ' שכ' הביאו רבינו פ"ט מה"נ דין י"ז. וא"כ אמאי אינו לוקה באומרת טמאה אני כיון דנאמנת לאסור עצמה על בעלה מדין ע"א. והא הם ס"ל דע"א נאמן לאסור אפי' להוציא דבר מחזקת היתר. אבל אי אמרינן דנדה הוה דבר שבערוה ואינה נאמנת רק משום דשויתה אנחד"א א"ש דמהני אמתלא

אמנם הגאון בעל המקנה הכריח דהיא נאמנת לומר נטמאתי הוא לאו משום דשויתה אנחד"א. מדנאמנת לחייב את בעלה קרבן אם בא עליה כדאיתא במס' נדה (יד:) דאם אמרה לו נטמאתי חייבין שניהם קרבן ואפי' שלא בשעת וסתה כדאיתא בשבועות (יח) כו'. ותו דהא קיי"ל דאפילו ראתה ולא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא כדכתיב דם בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ואי משום דנדה הוה דבר שבערוה ע"כ צ"ל כיון דאשה דרכה לראות דם לא מוקמינן אחזקה כדאיתא בכה"ג ריש נדה ודרכה נמי להרגיש כו' איתרע לחזקת היתר ושפיר נאמנת עכת"ד. ונפלאתי ע"ז האיך אפשר לומר דאשה אין לה חזקת היתר הא קיי"ל בריש נדה דדוקא לקדשים לא מוקמינן לה אחזקתה אבל לא לחולין. ואף אם נאמר כמ"ש חידושי הר"ן בנדה די"מ אע"ג דליכא חזקה מ"מ טהורה למפרע משים דגמרינן מסוטה. מ"מ קשה דא"כ אמאי אינה מקולקלת למנינה. ועוד לפי"ז מאי פריך שם הגמ' לשמאי מחבית דהוה ספק טבל והכא טהורה לגמרי הא טומאה למפרע גמרינן מסוטה ולכך מקלינן בספיקה. אבל גבי איסורא ודאי מספיקה אסורה. וכ"ש דקשה באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דדיה שעתא. ואפי"ה נראה מפשטות הגמרא דשבועות דנאמנת לומר נטמאתי לחייבו קרבן. ועוד לפי"ד המקנה הדקל"ד דאמאי ס"ל להרמב"ם והרמב"ן והרשב"א באומרת טמאה אני לך דאין בעלה לוקה עליה

ע"כ עלה בדעתי לומר דבר חדש דאף דאינה נאמנת אשה לאסור עצמה לבעלה לחייבו מלקות. מ"מ נאמת לחייבו קרבן ולא דמי לע"א דעלמא וכה"ג מצינו בקדושין (סג:

) לענין נאמנות האב על בנו שהוא בן ט' או י"ג שנים. דאע"ג דאינו נאמן לענין מכות ועונשין מ"מ לענין קרבן נאמן. וכן נ"ל דאם אמר על בתו שהיא מקודשת אע"ג דקיי"ל דאין סוקלין על ידו מ"מ לענין לחייבו קרבן בודאי נאמן. כדמוכח שם מהסוגיא דמדמי להדדי. והאי נאמנות האב ע"כ לאו נאמנות גמור הוא כמו שני עדים בדבר שבערוה וע"א בשארי איסורים. אלא כמו נאמנות האיש על עצמו. דאל"ה קשה קושית הפ"י אמאי אין סוקלין ע"י האב כמו שאם אמר ע"א שהוא חלב דלוקין ע"י. ולחלק בין מלקות למיתה כמו שמחלק המהרי"ק לענין חזקה בלא ראיה שהובא בב"ש סי' י"ט. קשה מאד דמסוגיא דשם מוכח דאינו כן. מדקאמר שם הגמ' להדיא ואזדא ר"ח לטעמי' ומדמי שם נאמנות האב אם אמר שהיא מקודשת לנאמנות האב אם אמר שבנו הוא גדול בשנים. ובגדול בשנים קאמר הגמ' להדיא ראינו נאמן לענין עונשין. אך לפי"ז יהא ג"כ הדין באומרת א"א אני ובא עליה אחר בשגגה דנאמנת לחייבו קרבן אע"ג דאינה נאמנת לענין עונשין הן לעצמה והן לאחרים. וא"כ יצא לנו דגם בדבר שבערוה נאמנת לאסור לאחרים מדאורייתא כיון דמחייבת קרבן. ובנדרים בסוגיא דהאומרת טמאה אני לך בשיטת הר"א שהביא שם התוס' מוכח דאינו כן וכמעט לפי כל השיטות דשם מוכת דבעלה אינו מוזהר עליה משום דאינו מחוייב להאמין לה עפי"ד. ועיין בש"ש ש"ו פ"ח. וגם אין לומר כמו שהבאתי למעלה דברי שעה"מ דגמרינן מוספרה לה בין להיתר ובין לאיסור. וכן נראה דעת הטור מדהשיג על הרמב"ן דס"ל דאם הוחזקה נדה בשכנותיה מהני אמתלא ובאומרת טמאה אני לך לא מהני אמתלא. וכי גרע אומרת טמאה אני לך מהוחזקה נדה כו' אלמא דס"ל דגם באומרת טמאה אני לך לוקה בעלה עליה. והא דעת הטור כדברי התוס' והרא"ש דע"א אינו נאמן לאסור להוציא דבר מחזקת היתר. וע"כ צ"ל דס"ל דגמרינן מוספרה לה נמי אפי' לאסור. אבל צ"ע דא"כ אמאי לא ילפינן מיני' דע"א נאמן בכל האיסורים שבתורה אף להוציא דבר מחזקת היתר. והרא"ש [הובא בב"י סי' קמ"ז] כתב להדיא דהא דע"א נאמן באיסורין ה"מ לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספרה לה לעצמה. אבל להחמיר לא מחמרינן עפ"י ע"א. נראה להדיא מדבריו דלא גמרינן מוספרה לה להחמיר. והא דנאמנת לסתור מנינה הוא משום דאז אין לה חזקת היתר גמור כ"ז שאינה משלמת מנינה וצע"ג. ונ"ל לישב קושית המקנה דבאמת בכ"מ אם אמרה נטמאתי באופן שא"א לה לברר אינה נאמנת רק מטעם דשוי' אנחד"א. ולכך אין בעלה לוקה עליה לדעת התוס' והרא"ש אע"ג דלא הוה דבר שבערוה. כיון דאית לה חזקת היתר. ולדעת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן משום דהוה דבר שבערוה. והא דאם אמרה לו נטמאתי נאמנת לחייבו קרבן. היינו היכא שאמרה באופן שיכולה לברר. וכיון שיכולה לברר מחוייב להאמין לה. כדמוכח מסוגיא דקדושין הנ"ל. וגם מהרגשה לא קשה כלל כיון דחזקת דמים שבא בהרגשה כמו שכ' הרמב"ם. א"כ דוקא אם אמרה בפירוש שלא הרגישה אז אינה אסורה מדאורייתא. אבל מסתמא אמרינן בא בהרגשה וא"צ לנאמנות שלה. וזה ברור לפ"ד

אמנם ראיתי אח"כ שמה שעלה בדעתי לומר שגם דעת הרמב"ן הוא דנדה הוה דבר שבערוה. א"א לומר כן. דא"כ ע"כ צ"ל דסובר כדעת המהרי"ק דהיכא דלא אתחזק איסורא נאמן אף בדבר שבערוה. ואף שלכאורה משמע כן דעתו בפ' התקבל גבי אמר לאחד צא וקדש לי אשה יעו"ש מה שהקשה הר"ן עליו. וכן ראיתי לגדולי האחרונים שמביאים ראי' מזה שדעת הרמב"ן כהמהרי"ק אבל מצאתי להרמב"ן בהדיא בריש גיטין וביבמות פ"ח דכתב בפירוש דבדבר שבערוה אף שלא אתחזק התירא אין ע"א נאמן. [וקושית הר"ן עליו צריך לישב מטעם אחר ואכמ"ל] וא"כ ע"כ ס"ל דנדה לא הוה דבר שבערוה. והא דאינו לוקה באומרת טמאה אני לך. הוא ע"כ משום דלא ס"ל כדעת הרמב"ם דאיסור שהוחזק עפ"י ע"א לוקה. ואף שהוא מן הירושלמי אולי הכריח מהגמ' דידן מסוגיא דקדושין דלא כהירושלמי וכקושית הפ"י שהבאתי למעלה. מ"מ דעת הרמב"ם והרשב"א נ"ל דס"ל דנדה מקרי דבר שבערוה וס"ל כדעת המהרי"ק. דעת הרשב"א דס"ל כדעת המהרי"ק מצאתי בש"מ כתובות דכתב בשם חידושי הרשב"א בסוגיא דפ"פ דהיכא דטוענת קודם שארסתני נאנסתי נאמנת. אף שראיתי לגדולי המורים שאמרו שאפי' טוענת קודם שארסתני נאנסתי כו' לקיימה אינו רשאי משום ס' סוטה. ואינו נראה כו' דלא גרע פ"פ משראינו שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת. והוי כחתיכת ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עליה. ואעפ"י שזה עדות אשה בגופה אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן זו היא עדות אשה שאשה כשרה לה כלומר לעצמה כו' עכ"ל. הרי ס"ל להדיא דדבר שלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר אף בדבר שבערוה נמי נאמן ע"א. ואין לדחוק ולומר דאיסור זונה לכהונה לא מקרי דבר שבערוה. ז"א כדמוכח להדיא בקדושין (סז.) גבי עובדא דינאי המלך. וכן מוכח שם תוס' רי"ד יעו"ש. ויותר