מלבושי יום טוב חלק ב שא

הגוף איתרע שהרי שור שחוט לפניך. אבל היכא דחזקת הגוף לא איתרע גם הר"י סובר דעדיפא מחזקת ממון. וכ"ש לפי מה שחזר הר"י והודה לדברי רש"י [עיין בתוס' (עו) ד"ה רישא] ודאי דחזקת הגוף אלימא טובא. ואע"ג דאיתרע ובלא טענת ברי מ"מ להוציא ממון מהני. ואף לפי מה שכתב הפ"י בק"א לכתובות וז"ל דאף לשיטת רש"י וסייעתו דאף בחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון. היינו דוקא בחזקה דלא איתרע כי האי דהכא דכיון דאמרינן כאן נמצא וכאן היה לא איתרע רשותו כלל וחזקה כי האי עדיף מתרי חזקות דאיתרעי עכ"ל מ"מ זה ודאי דחזקה דחזקת הגוף דלא איתרע הוה חזקה אלימתא. והוה כמו ראי' ברורה. וא"כ איך אפשר לומר שיהא ע"א נאמן נגד חזקת הגוף וזה הוה חזקת הגוף דלא איתרע כיון דאנן הוה שרינן לה בלא עדות הדוקטרים כלל והוה תלינן בודאי דזה הדם הוא מחמת מכה. וא"כ עדות הרופא הנ"ל שבא לאוסרה לפי"ד הרב הנ"ל אין בו ממש

אך דקשה ע"ז מקדושין (סו:) דאמרינן שם מקוה פסולו ביחיד. ובעל מום פסולו ביחיד. והא לדברי רבא שם נאמן שם ע"א אפי' בלא טעמא דיכול לברר [ואף שגם הוא מודה בהטעם דיכול לברר לפי לישנא דברייתא שם ד"א מקוה פסולו בגופו] הרי מוכח שם להדיא דע"א נאמן נגד חזקה דגופה. אך לדברי ר"י לא קשה דהא הוא מפרש שם כל הסוגיא דכיון דשתיק מהני מטעם שתיקה כהודאה דמי. אמנם לפי הראשונים דפי' שם דלאו משום שתיקה כהודאה דמי מהני אלא אפי' אמר איני יודע נמי מהני העדאת ע"א קשה טובא דהאיך עד אחד נאמן נגד חזקה דגופה. ומחמת זה נ"ל לומר דהראשונים שפי' בסוגיא דקדושין דלאו משום שתיקה כהודאה דמי מהני העדאת ע"א. ע"כ ס"ל בכתובות דעיקר הטעם הוא משום דטענת ברי וחזקת הגוף מהני להוציא ממון אבל חזקת הגוף לבד לא מהני להוציא ממון. ולכך ע"א נאמן כנגדו. אך אכתי קשה לי לדעת רש"י דס"ל דחזקת הגוף לחוד מהני להוציא ממון. ובקדושין מוכח דהוא סובר כדברי הראשונים דע"א נאמן לאסור דבר ולהוציא מחזקת היתר אף שהבע"ד אינו יודע כלום. ואפי' בחזקת הגוף. ועיין בב"י בסי' קכ"ז וז"ל מ"כ וכו' ומורי הגביר אמר דע"א נאמן באיסורין אלא להתיר היכא דלא איתחזיק איסור. אבל לאסור דבר שבחזקת היתר לאו כל כמיני' כיון דמכחשי לו לא מהימן כבי תרי. וק"ל דבפ' האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד אם אמר ע"א שחסר משום דע"א נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל הרי המ"כ דקדק מדברי רש"י דס"ל כדברי הראשונים דע"א נאמן להוציא דבר מחזקת היתר. ואפשר לומר דבאמת סובר רש"י דחזקה דגופה אין ע"א נאמן כנגדו. והא דנאמן גבי מקוה הוא משום דמקוה לא מיקרי חזקה דגופה כמ"ש הגאון בעל ש"ש בש"ב פ"ב כיון שבזה שנמצא חסרה לא נשתנה גופה. ומבעל מום נמי אין ראי' די"ל שאומר שהוא בעל מום מתחילת ברייתו ואין כאן חזקת הגוף. [אבל כנגד רובא ודאי יש להביא ראי' מסוגיא הנז' דע"א נאמן. דהא רוב בני אדם אינם בעלי מומין. ואפי"ה נאמן העד להוציא מן הרוב. ודלא כהגאון בעל ש"ש בש"ו פ"ז והפמ"ג בכללי רובא וחזקה דס"ל דע"א אינו נאמן נגד רובא אף לדעת הראשונים דס"ל דע"א נאמן נגד חזקה]

ויותר נ"ל לומר דע"א נאמן נגד חזקה דגופה. וכן מוכח בריש האשה רבה. ואע"ג דאפשר לומר דחזקת חיים לא חשיבי חזקה משום דעומד להשתנות. וכן דעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז סק"ב. אבל באמת תמוהין לי דבריו מאד. דהא התוס' בכתובות שם ד"ה ותנא כו' כתבו להדיא דמטעם חזקה נגע בה. ולא מטעם דכיון שנולד הספק ברשותו לבד. וא"כ מוכח משם דחזקת חיים חשיב חזקה. והא דכתובות שמהני חזקה להוציא ממון. היינו מטעם דכאן נמצא וכאן הי' מסייע להחזקה. ודלא כהפנ"י דסובר דכנוכ"ה לא מהני רק לסתור החזקה דהשתא דאיתרע לפניך. אלא מהני נמי לאלים החזקה דמעיקרא. ולר"א דסובר דאפי' בלא סברא דכאן נמצא וכ"ה נמי מהני חזקה דגופה להוציא ממון הוא משום דש"ה דחזקה דבתולים וגבי מומין אתו מכח רובא וחזקה. דגבי בתולים חזקה שהי' בתולה שלימה בשעה שנולדה ורובא דרוב בתולות הן בתולות שלימות. וכן גבי מומין מיירי במומין שא"א לומר שבשעה שנולדה הי' בה מומין הללו. וא"כ איכא הכא ג"כ רובא וחזקה חזקה שמשעה שנולדה לא היה בה מומין. ורובא דרוב נשים אין בהן מומין, יעויין בפ"י שם דמכריח דע"כ צ"ל דאיירי שם במומין שא"א לומר שבשעה שנולדה הי' בה. דאל"כ הוה חזקה רק דאתי מכח רובא ורובא נמי לא מהני להוציא ממון. מ"מ נ"ל דהסוגיא דשמואל שם גבי מחליף פרה איירי אפי' במומין שאפשר לומר משעה שנולדה הי' בה. ומ"מ מהני כיון שנולד הספק ברשותו. וכבר בארתי זאת בקונטרס החזקות בס"ד יעו"ש. ומ"מ זה ודאי כנגד רובא וחזקה נ"ל ברור דלא מהימן ע"א כנגדו. דהא סובר הרמב"ן להדיא בסוגיא דפ"פ דרובא וחזקת הגוף מהני להוציא ממון אף בששניהם טוענים ברי יעו"ש בחידושיו [הנקראים בשם חידושי הרשב"א.] וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בסוגיא זו. וכ"כ בעל המאור בר"פ דכתובות דקושית הגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי אתי עדים מ"ה קאי אף לשמואל דסובר דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הכא איכא תרתי רובא וחזקה. ואף הרמב"ן במלחמות לא השיג עליו אלא משום דס"ל דהתם ליכא חזקת הגוף יעו"ש. ונ"ל דגם דעת התוס' בכתובות (טז.) ד"ה כיון כו' מודה לזה. אך דסוברים כדעת הרמב"ן. וא"כ כיון דס"ל דרובא וחזקה מהני אף להוציא ממון. וע"כ הוה כמו ראי' ברורה. ואיך אפשר לומר דע"א יהא נאמן נגד רובא וחזקה. א"כ בנ"ד איכא נמי נגד עדותו של הרופא שהדם שלה אינו יוצא מפי המכה. ודם נדה הוא רובא וחזקה. רובא כמש"ב וחזקה דכיון שפסקה כבר מלראות מקרי חזקתה חזקה גמורה חזקת הגוף אע"ג דחזקת טהרה של אשה נראה דלא מקרי חזקת הגוף כיון שעלולה לראות. מ"מ בנ"ד דהיא אשה זקנה וכבר פסקה לראות. זה וד מקרי שנוי בגוף שע"כ אנו צריכין לומר שנולדה בה סבה חדשה מה שהתחילה לראות. והוה כמו מומין. וא"כ האיך יהא הרופא נאמן נגד הרוב והחזקה דאית בה

ועוד אפשר לומר בנ"ד שאין הרופא נאמן לומר שדם זה אינו בא מן המכה משום דהא פשטות דעת הרשב"א בחולין (י) נראה דסובר דנדה מקרי דבר שבערוה. דז"ל שם אף למאן דל"ל הכין כו' נ"ל דאיצטריך קרא דוספרה לה משום דהיה דבר שבערוה. דבעלמא אין פחות משנים והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת עכ"ל. וכן הביאו האחרונים בשם הגאון בעל מעיל צדקה. וכ"כ הגאון בעל המקנה קדושין (סו) דדעת התוס' ריש גיטין הוא דנדה הוה דבר שבערוה. והא דנאמנת האשה, בזה הוא משום דגלי קרא דבדבר שלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר נאמן ע"א גם בדבר שבערוה. אך האחרונים השיגו ע"ז וכתבו דדעת התוס' ריש גיטין אינו כן. מדכתבו ס"ד דהוה דבר שבערוה. וכן מבואר בדברי מהרי"ק שורש ע"ב דדחיק לישב שם דברי התוס' שלא לסתור סברתו שסובר דבדבר שבערוה אם לא איתחזק איסורא ע"א נאמן. ואמאי כ' התוס' ס"ד דהוה דבר שבערוה אלמא דבדבר שבערוה אינו נאמן אף שלא איתחזק איסורא יעו"ש מה שמשיב. אבל דעת הרשב"א פשטות דבריו מורה דסובר דגם לפי האמת מקרי נדה דבר שבערוה. ומ"מ גלי קרא דוספרה לה דנאמן ע"א להתיר ולאו דוקא האשה עצמה אלא כל ע"א. משום דלא אתחזק איסורא. ולפי"ז הא דנאמנת האשה לאסור עצמה ולהוציא א"ע מחזקת היתר הוא משים דשוי' אנחד"א. וכן נראה שזה דעת מהרי"ט בסי' צ"ב דמקשה שם על דברי התוס' רי"ד בקדושין דכתבו דלכך לא מהימני' לומר א"א אני מקודם כיון דהיא אגידה בו הא אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרינן בפ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלא לדבריה לא מהימנה משום דשוית לנחד"א אע"ג דנשואה ואגידה בו היא עכ"ל [וקושיתו באמת לא קשה כי יש לחלק בין נדה לא"א דנדה אדעתא דהכי נישאת לו] והשעה"מ בה"א פ"ט הט"ו הקשה ע"ז דהא נדה שאני דהתורה האמינתה כדילפינן מקרא דוספרה