מלבושי יום טוב חלק ב רצט

רופא אחד יהודי כתב אליו שראה אותה במאשין וראה שיש על האם מבחוץ חבורות ונופח ואודם. והדם שיוצא ממנה הוא מפי האם ע"כ אין להתירה עכ"ד. ואף שהוראה זו א"צ לפני ולפנים אך מחמת שהרב הנ"ל הרעיש עולם על מה שהתרנו אותה מקודם לכך הוכרחתי לבאר טעמי ונמוקי מה שהתרתי אותה מקודם. וגם מה שנ"ל להתירה אף לאחר שנודע לי העדאת הרופא היהודי

הנה מה שהחמיר הרב הנ"ל שאין לסמוך על עדות רופא א"י משום דעת הריצב"א שהובא בב"י סי' קפ"ז דסובר דאין רופא נכרי נאמן לומר שנתרפאה להתירה לשמש עם בעלה ברואה מ"ת. לפעד"נ דגם הריצב"א מודה בנ"ד דיש לסמוך על רופא נכרי אם אמר שיש לה מכה באותו מקום. ולא החמיר הוא ז"ל אלא כשמעיד הרופא הנכרי על אומד הדעת בלבד. ולכך חיישינן דמשקר. ומטעם זה סובר הסה"ת דגם על רופא ישראל אין לסמוך. דכיון שהוא אינו מעיד רק בדבר אומד דעת לבד חיישינן דטעה דכמה רופאים אומדים בדעת ולבסוף נראה שטועים. וכן כתב הכנסת יחזקאל סי' ל"ד וז"ל אך לדברי הרופאים נשמע אף דהרבה פוסקים דקדקו מדברי סה"ת והטור והשו"ע שאין שומעין לרופאים ממ"ש בסה"ת וז"ל וצ"ע אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח"כ אפי' רופא מומחה אומר שנתרפא. ולענ"ד לא דמי כלל דהתם קאמר שראתה ג' פעמים ואח"ז אומר הרופא שנתרפאה בזה ודאי צ"ע כי כמה רופאים טועים בדעתם שעשו רפואה שלימה ובאמת לא הועילו כלום וכן בהרבה חולאים. אמנם אם הרופא אומר שמכיר ויודע שהמכה מוציא דם מהיכא תיתי לא נאמין להמומחה ובקי בתחלואי הגוף אם המכה מוציא דם ומקום המכה כי זה מלאכתם וחכמתם והחוש מעיד על זה לידע אם מכה כזו מוציא דם או אם עומדת במקום שתוכל דם לצאת דרך מקור בדבר זה רק ידיעה בחכמת נתוח להרופאים כו' עכ"ל. אמנם הריצב"א סובר דברופא ישראל סמכינן עליו אף שאומר רק באומד הדעת מ"מ אלו לא הוה ידע בבירור שנתרפאה לגמרי ודאי היה חושש לאיסור כרת ולכך סמכינן עליו. משא"כ בנכרי אף שאומר שברור לו שנתרפאה חיישינן דמשקר. כיון שאינו מעיד רק על אומדנא בלבד. אבל בנ"ד שהוא מעיד על דבר הנראה בחוש כידוע לכל שהם רואין בקנה רואה באותו מקום ואומר שיש לה שם מכה מוציאה דם א"כ הוא מעיד על דבר הנראה גם רופא נכרי נאמן דזהו מילתא דעבידי לגלויי בהראות לרופא אחר וחזקה אומן לא מרע אומנתו ולא יאמר שקר בדבר שעתיד להגלות. ולהכי ס"ל לכמה פוסקים ראשונים דקפילא ארמאה נאמן אף שיודע ששואלין אותו לצורך איסור והיתר משום חזקה דלא מרע אומנתי'. וזה נכון וברור. ואף להחולקים גבי טעימת קפילא דבעינן דוקא מסל"ת ולא סמכינן ע"ז דלא מרע אומנתי'. י"ל ג"כ דדוקא בטעימא דאינו אפשר להתגלות כ"כ דחיך אוכל יטעם. זה לא כזה. ואינו יכול להתברר בודאי שאמר שקר דמצי לומר כי אנכי לא הרגשתי בטעם. משא"כ במכה הנראית לעין הרופאים דלא מרע אומנתי' לשקר בכגון זה. ובפרט בנ"ד שהיתה אצל שני דוקטרים והסיחו לפ"ת זה שלא בפני זה שהדם הוא דם מכה ולא דם מקור ודאי דיש לסמוך עליהם. דהא אמרינן בגיטין (יט:) ר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסל"ת ומגבי בי' ממשעבדי אלמא דבכה"ג מהני אף להוציא ממון

ועוד הא נ"ד איכא רל"ד טובא שאומר אמת. א"כ בודאי כו"ע מודים בזה שאף רופא נכרי מהימן כדמשמע מדברי הריצב"א. וכ"כ בתשו' ח"ס סי' קע"ה לענין רופא נכרי אי מהימן דהיכא דאיכא רל"ד אפשר להקל ולסמוך על עדותו והמעיין בדבריו יראה דנ"ד עדיפא מעובדא דידי'. דהתם לא העיד העד על מכה הנראית. רק שהעיד שהדם יוצא מהצדדים מ"ת ואעפי"כ מהימן כשיש רל"ד כ"ש בנ"ד שמעיד על מכה הנראות דודאי מהימן כשיש רגלים לדבר. ואלה הם הרגלים לדבר בנ"ד

א) כיון שהיא זקנה ופסק וסתה והיא בחזקת מסולקת דמים יותר מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכן כתב הס"ט סי' קפ"ז דיותר יש להקל בזקנה מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. וז"ל מש"כ מעכ"ת כמו שהתיר ד"ש באם יש לה פצע וחבורה ויש לה כאב אף דאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ז"א דהתם שאני שכבר חדל לה להיות אורח כנשים וזקנה ודאי דעדיפא מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דבזקנה כו"ע מודים דדיה שעתה. משא"כ באשה שיש לה וסת איכא פלוגתא. וגם קיי"ל דזקנה תולה בילדה בכתם כמבואר בריש סי' ק"צ עכ"ל. ואף שמדברי התוס' נדה (ה.) ד"ה הא כו' לכאורה לא משמע כן. יעו"ש בתשו' הגאון רעק"א סי' נ"ו דהאריך שם ג"כ בזה. ומסיק דד' נשים יותר מסולקים בדמים מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. ומיישב שם דברי התוס' בטוב טעם. וכיון דאשה דיש לה וסת שלא בשעת וסתה ורואה מ"ת פסקו המרדכי והמהר"ם מרוטנבורג דתלינן במכה משום דחזקה אורח בזמנו בא. והוה רגלים לדבר שיש לה מכה. וסמכו ע"ז האחרונים לצרף ולהקל דלא בעינן שיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. וכ"ש בזקנה דודאי אמרינן הכי. א"כ חזינן דזה מקרי רל"ד. וכה"ג צירף להקל הגאון בעל עבודת הגרשוני בסי' כ"ב דעל מה שהאריך שם לפלפל אם יש לסמוך אדברי הרופא שאמר שא"א שהטיפין האלו יבואו מן המקור כתב שם עוד יש לסייע למי שיבא לטהר מהא דאיתא בפסקי מהרר"א סי' מ"ז וז"ל עוד כתב במרדכי ההיא ברייתא הרואה דם מ"ת דתנו בה ואם יש לה וסת תולה בוסתה. פי' אם יש לה וסת זמן קבוע שהיתה רואה. תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיתה רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתלינן במכה מה שאין תולין בלא זה כו' ע"ש אף לנו י"ל אעפ"י שלא הי' לנו לסמוך אדברי הרופא במ"ש שאין הטיפין הללו באין מן המקור אם אין לאשה וסת קבוע. מ"מ אם יש לה וסת קבוע מהני דאין אורח בא אלא בזמנו לסמוך על דברי הרופא. עכ"ד בעה"ג. ואף אנו נאמר בנ"ד שאף אם נאמר שאין לסמוך על דברי רופא נכרי במה שאמר שיש לה מכה. מ"מ היכא דאיכא רל"ד שיש לה מכה כיון שהיא זקנה. ודאי יש לסמוך גם על דברי רופא נכרי שאומר שיש לה מכה

ב) מה ששופעת תמיד בלא הפסק שהוא נגד טבע ראיית האשה הוה ג"כ רל"ד. וכמו שכתב הגאון בעל ס"ט בסי' קפ"ח וז"ל ולא נהירא דלעולם לא מקרי אתחזיק איסור ונאמנת משום שאין דרך אשה להיות רואה תמיד מן המקור ואדרבה דרך דם המקור להיות פוסק וכמו שכתב בתשו' פ"י חי"ד סי' א' וז"ל או אפשר כיון שרואה תמיד כ"כ איכא רל"ד שאין דרך אשה לראות כ"כ עכ"ל וכ"ש בנ"ד שאפי' בעת התחלת ראית הדם שופעת בלא הרגש הגוף כדרך שהיתה מרגשת עת היה לה הוסת. וכפי הנהוג בכל הנשים עת התחלת הוסת. וכן כתב הגאון בעל שבות יעקב דמצרפינן אומדנות והוכחות ביחד להוכיח שיש לה מכה המוציא דם. וכ"ש בנ"ד לצרף להאמין דברי הרופא הנכרי

ג) כיון שמתחילה מתראה הדמים שלה עם פלייגמא זה הוה הוכחה גמורה שהדם הוא מן המכה. וכ"כ הגאון בעל ס"ט בסי' קפ"ז וז"ל ולא דמי למ"ש בהגהות ש"ד דש"ה שהי' מראה מוגלא ולא הי' דומה למראה אדום ויעו"ש שזה ודאי הוכחה שהוא מן המכה. וכ"כ בתשו' פ"י סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה באותו מקום. ויעויין עוד שכתב אם בא בשנוי ממה שבא בימי הוסת דרגלים לדבר דלאו דם מן המקור הוא עכ"ל הס"ט. ולפי דברי הפ"י דבשנוי מראה דם לבד הוה רל"ד דיש לה מכה המוציאה דם. א"כ כ"ש כשרואה מוגלא מעורב עם דם ודאי דהוה הוכחה גמורה שיש לה מכה המוציאה דם. ואפי' לפי מ"ש מקודם דש"ה שהי' מראה מוגלא ולא הוה דומה למראה אדום. אין הפי' שיהא רק מוגלא לבד בלא דם כלל. אלא כוונתו שיש בו תערובת מוגלא והוה הוכחה שיש לה מכה המוציא דם.