מלבושי יום טוב חלק ב רצז

הר"ן להדיא שהגאונים גזרו עליה ואסרוה לקדירה ואינו מותר אלא ע"י צלי. וכן איתא בא"ז סי' תע"ה וז"ל ומורי הרבנו אבי העזרי כתב דכנתה אסורה לבשל בקדירה אפי' נמלחה כדין בשר. ורב יהודא גזר כן משום שורייקי דאית בה שגידין דקים יש בה וא"א להוציאם ולא ידענו מ"ש משומניה עכ"ל. ונראה ברור דהי' להם גירסא אחרת בבה"ג. דלא כהסמ"ג והס' יראים והמרדכי דהי' להם הגירסא בבה"ג דאסורה לבשל אפי' ע"י חו"מ עד שיוציא הורידין הקטנים. אבל הא"ז והרשב"א והר"ן הי' להם הגירסא כמו שהיא לפנינו בבה"ג דנראה להדיא דאוסר לבשל כנתא בכל אופן רק ע"י צלי. ולכך ס"ל דאין זה אלא גזירה. ונראה ברור דלדבריהם ע"כ מה שגזרו ע"ז מפני שראו שהרבה סומכין למלוח הכנתא שלימה ע"י הוצאת הגידין ומפני שהם קטנים ביותר א"א להוציאם לגמרי ע"כ גזרו ואסרו לבשל כנתא בקדירה וגזרו בזה שאפי' ע"י חו"מ נמי אסור כדי שלא יבאו להקל ע"י הוצאת הגידין. כן נראה מדברי הא"ז. וע"כ צריך לפרש כן. דאין לומר דהבה"ג סובר דחו"מ מה"ד אסור מפני שהורידין קטנים כסברת הסמ"ג לדבריו והגזירה הי' לאסור לקדירה אף שיוציא הגידין. א"כ הו"ל להבה"ג לומר ואף שהוציא הגידין נמי אסור. ומדקאמר אף דחתכה ומלחה נמי אסירי מוכח להדיא דס"ל דחו"מ קיל יותר מהוצאת הגידין. ולפי"ז א"ש מש"כ הרשב"א בתה"א ועכשיו נהגו להסיר כל חוטי דם שבה ומתירין אותה לקדירה. ולא הזכיר דע"י חו"מ שפיר דמי. מפני שהוצאת הגידין ולמלוח שלימה חמירי יותר לדברי הבה"ג מחו"מ. דסברת הסמ"ג והס' יראים והמרדכי מפני שהורידין קטנים אינו יוצא דם ע"י חו"מ לא ס"ל להרשב"א כלל. והם דחקו לומר לדברי הבה"ג סברא זו כפי הגירסא שלהם בבה"ג. אבל לפי הגירסא שלפנינו דמוכח דזה הוא רק גזירה אין צריך לומר כלל סברא דחוקה זו. ח"כ חו"מ קיל יותר מהוצאת הגידין דהוצאת הגידין אפשר דאינו בקי להוציאם. וזה שכתב הרשב"א ז"ל דעכשיו לא נהגו להחמיר כגזירת הבה"ג לאסור לקדירה לגמרי. אלא מתירין וסומכין על בקיאתן להוציא הגידין וכ"ש ע"י חו"מ דודאי ש"ד כיון דעיקר הגזירה שגזרו על חו"מ הוא מטעם שלא יבאו להקל ולמלוח שלימה ע"י הוצאת הגידין. ונראה הטעם שעכשיו נהגו להקל בזה ולא להחמיר כגזירת הבה"ג משום דהבה"ג התיר שם ע"י צלי ולשדי בה גללי דמלחי ודיב לי'. א"כ איכא תקנה לשומן הכנתא לצלות ושומן הכנתא יהא מותר ע"י תרי גללי דמלחי אבל עכשיו א"א לנהוג כן כמש"כ התוס' חולין (קיב.) ד"ה תרי גללי כו' ועכשיו אין להתיר ע"י גללי דמלחי כי אין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט. א"כ אם אנו נחזיק בגזירת הבה"ג לא יהא שום תקנה לשומן הכנתא כי ע"י צלי יזוב כל השומן. כי להניח תחתי' כלי אסור עד שיצלה ויהא ראוי לאכילה לכן לא קבלו גזירת הבה"ג ומתירין לקדירה בכל אופן. ובזה א"ש דברי הרשב"א המובא בטור בפשיטות. וכן מוכח דעת הה"מ בדברי הרשב"א מדהביא דברי הרשב"א וכתב עליו וזה דעת רבינו. ואי אמרינן דהרשב"א לא התיר לקדרה אלא ע"י הוצאת הגידין האיך כתב וזה דעת רבינו הא מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דגם בהני גידין מותר ע"י חו"מ דהא לא חילק ביניהם כלל. ומה שכתב כת"ר שאפשר שלא הביא הרמב"ם דין זה מפני שלא הביא רק דין דגמרא וכמו שלא העתיק חומרת הגאונים לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה. הנה באמת נ"ל דהרמב"ם לא ס"ל חומרת הגאונים לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כיון שלא הביא [ולדידן כיון שקבלנו עלינו חומרת הגאונים א"כ ודאי אסור משום אל תטש תורת אמך] וכן לענין שומן הכנתא כיון שלא הביא זאת הדבר ברור דלא ס"ל חומרת הגאונים. ונראה ברור דבהגמיי' שם יש ט"ס דמוכח וצ' ואינו כן דעת רבינו המחבר כדמוכח בסמוך [פי' דהרמב"ם ס"ל דאף גם בכנתא ע"י חו"מ ש"ד משום שלא חילק ביניהם. וכן מסתברי משום דאין סברא שלא יועיל חו"מ] אך ס' התרומה והסמ"ג מישבים דברי הגאון משום דהגידין קטנים ולכך אינו יוצא ממנו הדם ע"י חו"מ. ונראה דגם זהו ט"ס וצ"ל ס' היראים כי בס' התרומה לא נמצא כלל מזה. וגם מה שהביא הב"י בשם הגה' מיימונ' ואיתא שם כתב רב האי גאון. נראה ברור דזהו ט"ס וצ"ל כתב רב יהודאי גאון. וכן הובא בסמ"ג ובס' יראים והמרדכי בשם רב יהודאי גאון ושיטתם דהוא ז"ל חבר ס' הבה"ג

והכלל מה שנ"ל דהא דאנן נהגי להקל ע"י חו"מ משום דאנן סמכינן על הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל חומרא זו: וכן איתא בא"ז הגדול דרש"י ור"ת ס"ל דע"י חו"מ מותר לבשל הכנתא. ולפ"ד גם דעת הרשב"א הוא כן. כמבואר להדיא בס' או"ה בשם הרשב"א. ודלא כהמהרש"ל ביש"ש. אך דא עקתא כפי מה שדרשתי נהגו להקל למלוח הכנתא שלימה ואינם חותכין את הגידין כלל. ובפרט בעגלים שידי כל הנשים ממשמשין בהם ומולחין אותם שלימה. והזהרתי את הנשים והקצבים מכאן ולהבא לחתוך אותה בכמה מקומות. ומצאתי בזבחי שמואל שגם הוא ז"ל תיקן אודות זה והזהיר אותן

ונפלאתי על בעל אוהל יצחק שהוא אומר שהכנתא הוא מה שקורין ווייסלעבער ולפ"ד אינו כן. אלא הכנתא הוא שומן הכנתא שסביבה הולכין הדקין. אך באמת גם על הווייסלעבער יש הרבה גידין של דם והשוחטים מקבלין אותו ואינם מנקרין אותו מגידי דם רק מפשיטין ממנו קרום מלמעלה ומולחין אותו שלימה. והזהרתי את השוחטים שמכאן ולהבא ינקרו אותו מגידי הדם וגם לחתוך אותו בכמה מקומות. ובאוהל יצחק כתב שהווייסלעבער נהגו לצלות אותו. ואנו לא שמענו מזה כלל

ות"ח לכת"ר שהעיר בזה. כי מזה נצמח תקנה גדולה ומגלגלין זכות ע"י זכאי. כ"ד ידידו ח"ח דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן: סימן ה

הנה בשו"ע יו"ד סי' קע"ב ס"ג בהגה' איתא שם הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוה כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב"י בשם עיטור). וכתב שם הט"ז וז"ל ונ"ל דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דא אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון כו' ועל פי זה נ"ל כי היכי דהתם אמרינן אם אמר לה זכי בגוף המשכון דמקודשת ה"נ אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה איתו בחזקה להיות לך קנוי' לפירותיה והוא החזיק כן מותר אח"כ כשהוא בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא כנ"ל עכ"ל ולפע"ד דבריו תמוהין דהא הקשו הראשונים על הא דאמרינן דלא ישכור ממנו בפחות דמ"ש ממשכנתא בנכייתא. ודעת רש"י והרמב"ם לחלק בין בית לשדה. אבל רוב הראשונים הסכימו דהטעם הוא דע"כ לא שרו רבנן משכנתא בנכייתא דוקא היכי דזכי בשדה למשכונה לפי"ד ר"ת משום כיון דאין הלוה יכול להוציא ממנו השדה בלי מעות ע"כ הוי נמי טובת הלוה הא דמנכה אף בפחות. ולפי"ד ר"י משום כיון דזכי בשדה למשכונה הוה בידו כתורת מכר כל אותן השנים. א"כ דוקא היכי דזכי בשדה למשכונה. אבל הכא בחוב קדום לא מצי זכי בשדה זה למשכונה כיון דאין כאן מתן מעות. וכן מבואר בר"ן ריש פ' שבועת הדיינין דאם נתן לו משכון מטלטלין לאחר הלואה לא מצי זכי יעו"ש מש"ב בכוונת ר"י הלוי. ומסיים שם אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתי כיון שמלוה אינו קונה במכר] במה קנאו מלוה למשכון שמא תאמר [אע"פ[ שהמלוה אינו קונה ולא קנאו קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנה לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כת במעות הראשונים לקנות עכ"ד. והא דמבואר בח"מ כי' ס' ס"ז ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין מחמת