מלבושי יום טוב חלק ב רצו

דלפי"ז צ"ל דשמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב. ומפשטות דבריו משמע דצריך לשרות הסירכא בפושרין כדי שע"י זה יתגלה ויראה הנקב. והא בכאן ליכא שרייה. ועיין בש"ח סי' ל"ט סק"ח גבי סירכא כסדרן לפי דעת הסוברים דבעי בדיקה כתב שם וז"ל ונ"ל דהיכא דלא נהוג יש להניח מקום זה בפושרין ולנפוח כדי לראות שאינו מבצבץ במקום הסירכא. ועיי"ש מש"כ בת"ש והבדיקה היא שיניחנה בפשורי כדי שיתרכך קצת כמש"כ הר"ן בטעם בדיקות הפושרין. וזה נובע מדברי הדרישה סי' ל"ט סק"ד גבי סירכא כסדרן דכתב שם דלפי דברי הר"ן משמע דצריך לשרותה כולה במים פושרין כדי לבדקה. ונראה דכונתו הוא כל מקום הסירכא. ודלא כמש"כ הט"ז שם סק"ה דלדברי הר"ן צריך לשרות כל הריאה בפושרין. והנה גבי סירכא כסדרן דבריהם תמוהים מה דהוצריכו לשרות הסירכא בפושרין. דהא הטעם דבעי בדיקה בזה הוא לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ע"כ בעי בדיקה אם סתמה הסירכא את הנקב. א"כ לאיזה דבר צריך להניח הסירכא בפושרין שאולי עי"ז יתגלה ויראה הנקב. ומצאתי שכבר תמה ע"ז הגאון בעל בית אפרים. ויש לישב דבריהם דהנה הבאתי למעלה דיש שיטה דסוברין דסירכא שלא כסדרן ודאי באה מחמת נקב. אבל סירכא כסדרן פעמים באה מחמת נקב ופעמים באה שלא מחמת נקב מטעם ששוכבות זו אצל זו. ולכך בעי בדיקה אם סירכא זו באה מחמת נקב כמו שמבואר בעיטור דכן הוא דעת הרב וכמשב"ל. אך דעת הרב הוא דצריך למפרק מקודם הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק ונראה משום דס"ל דגם נבי סרוכה לדופן דבעי בדיקה נמי צריך למפרק הסירכא ואח"כ לבדוק. אבל לפי שיטת רוב הראשונים שב"ל דגבי סרוכה לדופן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. ה"ה גבי סירכא כסדרן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. א"כ שפיר צריך לשרות הסירכא בפושרין גבי סירכא כסדרן כמו נבי סרוכה לדופן. מ"מ דברי הת"ש א"א לישב בזה דהוא כתב להדיא דהבדיקה היא לראות אם הסירכא סתמה את הנקב. ולאחר העיון נ"ל לומר דגם גבי סרוכה לדופן לא בעי שרייה ממש לשרות הסירכא בפושרין, אף דפשטות דברי הר"ן לכאורה משמע כן. משום דקשה לומר דהר"ן יאמר דבר חדש מה דלא משמע כן מכל דברי הראשונים. ויותר מדברי הרמב"ן שהסביר הטעם דמה מועיל הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה אף דאנו חוששין דילמא באה מחמת נקב כתב סתם שהנפיחה מבצבצה במקום הנקב ומגרגרת הסירכא שעליה בשעת נפיחה. ולא הזכיר כלל דלבעי שריית הסירכא בפושרין ויותר נ"ל לומר דמה שנותנין מים פושרין על הסירכא לרכך אותה זה מיקרי להר"ן שרייה. וכן מצינו גבי הדחת הבשר קודם מליחה דכתב הר"ן דהטעם הוא כדי לרכך הבשר קודם המליחה. ולכך כתבו הפוסקים דבעי שרייה. מ"מ אם הדיח היטיב את הבשר נמי סני אף לטעם הר"ן משום דזה הוה כמו שרייה. א"כ לפי"ז יש לסמוך על הבדיקה שלנו מקודם אף לפי שיטת הסוברים דטריפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב

אך מה שיש לכאורה להחמיר בנ"ד מטעם המנהג שכתבו התוס' והרא"ש שנוהגין להטריף כל הסרכות ואין בודקין אותן לא בדופן ולא בפשורי. אבל נראה דהטעם שנהגו האשכנזים והצרפתים להחמיר אף כשיש מכה בדופן הוא מטעם שכתב הב"ח משום דהר"י מפרש פי' אחר בדברי הגמרא כמו שמפורש במרדכי ולפי"ד לאבימי אף כשיש מכה בדופן לא מהני לה בדיקה יעו"ש במרדכי דכן מפורש שם להדיא. א"כ נראה דזהו דוקא במקום שאין הפסד מרובה. אבל במקום שיש הפסד מרובה כדאי המה הראשונים שכמעט כולם חולקין על פי' הר"י לסמוך עליהם להתיר. אמנם בב"י נראה דהטעם הוא משום דהם סוברין כיון שאף כשיש מכה בדופן מ"מ צריכא בדיקה ואנן לא בקיאין בבדיקה לכך אנו מטריפין. אבל לפע"ד נראה כדברי הב"ח דהא כבר בארנו דמדברי התוס' נראה דבדיקה זו אינה אלא משום חומרא בעלמא דמה"ד תלינן בדופן כיון שיש מכה בדופן א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. וא"כ האיך אפשר להחמיר על בדיקה שלנו יותר מאם נאבד בלא בדיקה. וכן נ"ל דלכך אנו מקילין בריאה שאגלידא כאהינא סומקי לסמוך על הבדיקה שלנו כדמשמע מפשטות הש"ע שלא הגיה הרמ"א ע"ז כלום. דלא כדעת הט"ז בסי' ל"ט ס"ו דכתב דאין לסמוך גם בזה על בדיקה שלנו ג"כ מטעם זה כיון דהתם הבדיקה אינה מעכבת בדיעבד אף לדעת הבה"ג כמש"ל. וכ"ז הוא להלכה ולא למעשה. אבל למעשה נראה עיקר דאין להקל רק אם עברה הסירכא ע"י הקלוף כמו קרום ולא נמשכה למקום אחד כדרך סרכא גמורה שהכל נמשכת למקום אחד שיוצאת משם [כידוע זאת להשוחטין] אז אפשר להתיר זאת בהפ"מ אף שנקלפה בקצת מקומות ובצבצה. דהא אנן מקילין בכל הסרכות אף בסרכא שלא כסדרן מאונה לאונה לקלוף אותה. וע"כ מטעם שאנו סוברין כיון שעוברת ע"י קלוף אין זו סרכא אלא קרום בעלמא שנדבקת למקום אחר. וכן כתב הגאון בעל בית אפרים בשם דודו הגאון שלא דברו אלא בסרכא גמורה יוצאת מנוף הריאה. אבל אם הסירכא היא כקרום זה הוה עובדא דרייניס ואף אם הקרום נדבק למקום אחר אין אנו חוששין לזה. וכן כתב הח"ס סי' ל"ט וכתב דדברי אלקים חיים המה. אף שבשם אין אנו מקילין רק ע"י בדיקה ובלא בדיקה אין אנו מתירין אף בהפ"מ. מ"מ בנ"ד כיון שיש הרבה צדדין להתיר אף אם היא סירכא גמורה כמשב"ל. א"כ כיון שהיא עברה ע"י קלוף כקרום אפשר להתיר בהפ"מ אף אם נאבד בלא בדיקה כ"ד יו"ט ליפמן הכהן: סימן ד לח"ח הגאון מו"ה חיים ארי' ג"י אב"ד דק"ק סמאוויסק

ע"ד מה שתמה כת"ר במה שמקילים הקצבים כשמחלקין חלק הפנים של הבהמה מהאחורים לחתוך כמעט כל הבשר החופה את הכרס. יפה תמה ובודאי מחוייבים לתקן מכאן ולהבא שיחתכו בשוה. וכן שמעתי מן המנקר דפ"ק אשר אביו ז"ל הרעיש בכל המקומות שהי' אודות זה. והראה להם אשר מחוייבים לחתוך בשוה כי בהבשר יש חלב וגיד אחד של חלב אשר הקצבים אינם יודעים לנקר אותו. ובפה זה מכבר התיקון שהקצבים חותכין בשוה וזה הבשר שייך לחלק האחורים. וכן במינסק דרשתי ואמרו לי שחותכין בשוה א"כ כל רב ומורה ודאי מחריב להשגיח ולהזהיר את הקצבים ע"ז

וע"ד שומן הכנתא אשר העיר כת"ר שמדברי הרשב"א בתה"א מוכח שלא היקל לקדירה אלא ע"י הוצאות הגידין ולא ע"י חתיכה ומליחה. ועל מה אנו סומכין עתה לבשל הכנתא ע"י חתיכה ומליחה. הנה זה ברור שפשטות דברי הרשב"א המובא בטור והוא מתה"ק מורים יותר שגם ע"י חו"מ שפיר דמי לבשל בקדירה. והא דכתב ואותן חיטי דם כשאדם בקי בהם מותחין ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן. פי' דאז מותר למלוח אפי' שלימה. וכן הביא כת"ר בשם או"ה. אך מה שהוקשה לכת"ר דהא מדברי הרשב"א בתה"א מוכח דאין אנו מקילין לקדירה אלא ע"י הוצאת הגידין וע"כ צריך לפרש דגם כונת הרשב"א בתה"ק הוא כן. לפד"נ דגם כונת הרשב"א בתה"א הוא כן. דאנן מקילין לקדירה בין ע"י הוצאת הגידין ובין ע"י חו"מ. והא דהזכיר הרשב"א בתה"א רק הוצאת הגידין משום דהרשב"א שהביא שיש גדולים אסרוה לקדירה אפי' ע"י חו"מ אין כוונתו משום שהחוטין דקים אינו יוצא מהם דם ע"י חו"מ. וכן פי' הפרישה. אבל באמת ז"א. אף שבתה"ק אפשר לפרש כן אבל בתה"א מוכח להדיא דכונתו לדברי הבה"ג שלפנינו. ובדברי הבה"ג שלפנינו נראה להדיא דאסור לקדירה אפי' ע"י חו"מ וכ"ש ע"י הוצאת הגידין. ואינו מתיר הכנתא אלא לצלי. וכן כתב