מלבושי יום טוב חלק ב רצב

שמוש. ז"א כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ הוי רק כמו תשמיש שאין בו הנאה ומותר לצורך אוכל נפש. ונראה דע"כ צ"ל כמו שתירץ הב"ח דכסוי לא מיקרי צורך אוכל נפש דיכול לאכול בלא כסוי והכסוי לא הוה רק מכשירי אוכל נפש והיכי דאפשר להכין מאתמול לא שרינן ביו"ט. והא דהתירו לכסות באפר זה בדיעבד אם שחט הוא משום דאתי עשה דכסוי דאורייתא ודחי ל"ת דמוקצה דרבנן. ובזה ניחא דברי המהרש"א בביצה (לג.) דכתב כדברי המג"א לחלק בין טלטול בעלמא לבין טלטול להשתמש דזה הוה כעין אכילתו. ומ"מ גבי כסוי (שם ח.) בתוס' ד"ה אמר ר"י כתב לתרץ קושית הב"י כדברי הב"ח משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכסוי. ולא ניחא לו כפי מה שנראה מדברי המג"א דמתרץ בזה גם קושית הב"י משום דכסוי הוי נמי כמו שמוש. אלא משום דהמהרש"א ס"ל כמש"ב דכסוי אף דהוה כמו שמוש מ"מ כיון דמצות לא להנות נתנו הוה כשמוש שאין בו הנאה והוי כטלטול בעלמא. אמנם מש"כ המהרש"א שם (לג) לפרש בדברי הגמרא שבת (קכח.) דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש דגם שם פירושא היינו טלטול בעלמא שאין בו שום הנאה. אבל היכא שמטלטל לשמש הוה זה כעין אכילה ואסור. הנה מדברי התוס' שם (יט:) ד"ה הני כרכי כו' דהקשו שם מפ' מפנין אינו נראה כן דלפי"ד המהרש"א אין התחלה לקושיתם דאיכא לפרושי דהני כרכי דזיזי דאסור היינו לשמש בהן. וכן מדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם דהביאו ג"כ קושית התוס' ודחקו לישב נראה ג"כ דלא ס"ל כדברי המהרש"א ז"ל

היוצא לנו מדברינו אלה דין חדש דמותר לשחוט בסכין של מוקצה דהוה כטלטול בעלמא ומותר לצורך אוכל נפש דסתם שחיטה מיקרי מקלקל כמו דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם. ואף בשורים המסורסים מ"מ כיון דחזיא לרדיא נמי ובשחיטתו מקלקל דלא חזי רק לאכילה. ורש"י דכתב דבחיה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה לאו דוקא. וכן כתב הת"ש דגם עוף מותר לשחוט אף דאינו עומד למלאכה מ"מ תרתי מיהא איכא יעו"ש. אבל בעוף מסורס ודאי דאסור לשחוט. וכן בשור של פטם נראה כיון דהוא שוה לשחיטה יותר נמי אסור לשחוט כדאמרינן בע"ז (טז.) דמסתמא לשחיטה קאי. אבל מ"מ צע"ג דהא מסיק שם אמר רב אשי אמר לי זיבדא בר תורא משהינן לי' ועביד על חד תרין. א"כ איכא למימר דמיקרי נמי קלקל דבחייו היה ראוי לשני דברים ועתה אינו ראוי אלא לדבר אחד. כ"ד ידידו דו"ש יו"ט ליפמן הכהן. סימן ג

וזה אשר השבתי לק"ק בוחאב חדש בדבר השאלה אשר אירע במחנם בריאה הסמוכה לדופן בשיפולי אומה וחתכו הבשר הדבוק להריאה מן הדופן והוציאו הריאה וקלפו הסירכא עם בשר הדבוק כמנהגי השו"ב עתה לקלוף הסירכות ונפחה הריאה ובצבצה הריאה בכמה מקומות במקום הסירכא ובדקו בצלעות ומצאו עצם צלע אחת אדומה נגד מקום הסירכא וברחוק ערך 1.5 וויערסקעס היה כמין גומא וסדק על העצם ואמרו הקצבים שזה היה נשבר הצלע ונקשר שאשי"י ועל בשר הדופן לא נמצא שום מכה. השו"ב אומר כי לא קלף בחוזק אשר ע"פ השערתו לא נעשו הנקבים בידו. אכן אומרים על השו"ב כי איננו אומן במלאכת הקילוף. והנה המורה דשם התיר הדבר הזה בהפסד מרובה וסברתו שבהפ"מ יש לסמוך על הב"י סי' ל"ט סעי' כ"ב כ"ג אשר אם יש מכה בדופן אם נשבר הצלע מותר בלא בדיקה וא"כ הבדיקה היא רק חומרא ואפשר לתלות הנקבים בידא דטבחא ואף כי השו"ב אומר לא כן אין להשגיח על דבריו כי איננו אומן בזה. ולפי השערת המתיר נעשו בידיו. וחלק עליו רב אחד דהנה לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש אף אם יש מכה בדופן דאין ריעותא בריאה צריכה בדיקה. וסיימו תוס' ורא"ש ובצרפת ואשכנז נוהגין להטריף בכל. לשיטת הרי"ף לפי הבנת הרשב"א והרא"ש ג"כ אי איכא מכה בדופן צריכה בדיקה. וכ"כ הר"ן בשם הגאונים וכ"כ הרמב"ן בשם רב האי גאון. רק לשיטת ר"ת ורז"ה אי איכא מכה בדופן אינה צריכה בדיקה. וכן לשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן בדבריו והב"י פסק כשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן. והנה הרמ"א פסק כהתוס' והרא"ש וכמנהג צרפת ואשכנז ואנו מבני בניהם ולהטריף הכל. ואף כי עתה נהגו לסמוך על הקילוף עכ"פ הבדיקה מעכבת. וגם התב"ש ס"ק פ"ט כתב דאף הב"י לא הקיל רק עפ"י המנהג שנהגו שראה שסמכו להקל אבל היכא דלא נהוג פשוט דלא שבקינן רוב מנין ורוב בנין כו' ע"ש. ועוד דאף לשיטת המקילין היינו דוקא בלא בדיקה אבל אם ימצא נקבים טרפה כמבואר בשמ"ח סעי' ס"ד לדעתם. וכ"נ להוכיח מהגמרא דהלא לשיטת הרי"ף הקשה הר"ן סכינא דחריף פומי' ל"ל. ותירץ דאם יחתכו בסכין רעה אולי ימצא נקב ויראה שהי' קודם שחיטה ואם נאמר שנוכל לתלות בידא דטבחא א"כ נוכל לתלות גם בסכין רעה. רק הרמב"ם מתיר אף אם נמצא נקב ותולין שנעשה אחר שחיטה. וגם לדבריו כתוב בבד"ה דדוקא נקב א' קטן. ובנשבר הצלע לא התיר כלל. נמצא לפי"ד היא טרפה גמורה לכל הפוסקים. וכ"ז אם נחשוב זה לנשבר הצלע. אמנם באמת לא נראה כאן נשבר הצלע רק לפי השערת הקצבים ואדמומית הצלע אינו סימן כלל כמבואר בתשו' הרא"ש בבהרות שחורות. וכן גם הספק בריחוק מקום עכ"ד

וזה אשר נ"ל בזה. מקודם צריכין אנו לבאר אף לפי"ד הראשונים דאף ביש מכה בדופן צריכה בדיקה. אם בדיקה זו מעכבת בדיעבד או רק לכתחילה צריכה בדיקה. ועוד יש להסתפק אם הבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה. או צריך למפרק הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק

לפ"ד יש ללמוד זה מדברי התוס' חולין (מז.) ד"ה היינו כו' דז"ל התוס' שם אבל קשה מהא דאמרינן לקמן (מח) גבי ריאה הסמוכה לדופן דר"נ בדר"י בדיק לה בפשורי ומה בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב. ומיהו בלא"ה קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך הי' יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכא זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופה לפסוק כו' עכ"ל. ונראה דע"כ הם מפרשים דהבדיקה היא אף בעת שהסירכא על הריאה. דאי הוי מפרשי דכונת הגמרא היא דמפרקינן בסכינא חריפא היינו הסירכא מן הריאה ואח"כ בדקינן א"כ לא הוה קשה קושיתם כלל. דהא לפי שיטת הסוברים דטריפה הסירכא היא משום דעתיד להתפרק וינקבה אפשר לישב דלכך מהני הבדיקה כיון דחזינן שנתפרקה הסירכא מן הריאה ולא נקבה ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן כיון שיש בו מכה ולכך לא קלטה הריאה כ"כ בחוזק ולא נקבה כשנתפרקה הסירכא ממנה וכן לפי שיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב נמי יש לישב כיון דמפרקינן הסירכא מן הריאה ובדקינן בפשורי ולא מבצבץ ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן שיש בו מכה ולא תלינן דקרום עלה בהנקב וסתמה. אע"כ דמפרשי דהבדיקה היא בעודה הסירכא על הריאה. לכך הקשו התוס' דמאי מהני בדיקת פושרין דאולי יש נקב תחתיה והסירכא סותמת לכך אינו מבצבץ. וכ"ש לפי שיטת הסוברים דטעם האיסור מסירכות שלא כסדרן הוא משום דעתיד להתפרק מן הריאה וחשיב כנקובה מעתה. ודאי קשה מאי מהני הבדיקה בעוד שהסירכא על הריאה. ותירצו ע"ז התוס' שם דבדיקה דר"נ בדר"י הוא משום חומרא בעלמא הוא דעביד דמה"ד הא יש לתלות בדופן כיון דאיכא ריעותא בדופן והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצה הוה טריף עכ"ל. ולדבריהם נראה דאין זה רק משום חומרא בעלמא. אבל מה"ד א"צ בדיקה. א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. ולכתחילה הוא היה בודק משום דכל מה דאפשר לברר מבררינן אבל בדיעבד בדיקה זו אינה מעכבת כנ"ל: