מלבושי יום טוב חלק ב רצא

דאלפים אמה בלוים דהוה סבר דתחומין דרבנן אלא טעמא משום דמשתעי בשבת והא יליף לתחומין בפ' מי שהוציאוהו (נא.) מג"ש מקום ממקום ומקום מניסה כו' ובספ"ק דעירובין משמע מאן דסבר דתחומין דאורייתא נפקא לן מאל יצא איש ממקומו עכ"ל. אבל לפי מש"ב איכא למימר אע"ג דזה ודאי דנוכל למימר תחומין דאורייתא אע"ג דהאי קרא דאלפים אמה בלוים הוא דכתיב מ"מ משמע להגמרא דר"א בריה"ג ע"כ ס"ל דתחומין דרבנן דאל"כ מנ"ל דהאי קרא ומדותם גו' דנותן להם גם שדות וכרמים לבד אלף אמה למגרש דילמא קאי הך קרא לענין קליטה. אלא ע"כ משום דס"ל תחומין דרבנן. א"כ א"א לומר דאלפים אמה קולט אם לאו משום דזה הי' להם לשדות וכרמים לכך קולט ג"כ. אמנם לדעת הרמב"ם שהבאתי למעלה דס"ל דר"א בריה"ג סובר דאלפים דשדות וכרמים היה לבד אלף אמה דמגרש ניחא קושית התוס' בפשיטות טפי. כיון דלפי דעתיה ע"כ האי קרא ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול היינו חוץ לגבול שלשת אלפים אמה. א"כ האיך אפשר לומר דר"א בריה"ג ס"ל תחומין דאורייתא ויליף מקום ממקום ומקום מניסה כו' וחוץ מחוץ דא"כ הי' צריך להיות תחומין שלשת אלפים אמה וזה ליכא מאן דסובר כן. וע"כ סובר תחומין דרבנן. והגמרא דקאמר שם דילפינן מקום ממקום כו' ע"כ דס"ל כהך מ"ד דתחום ערי הלוים לא היה רק אלפים אמה עם המגרש. וכן סובר להדיא בעירובין (נו:) ר"א בר"י יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דר"א בר"י בעירובין פליג על ר"א בריה"ג. ואפשר דמחמת קושית התוס' הנ"ל דמנ"ל דר"א בריה"ג ס"ל תחומין דרבנן ע"כ דחק להרמב"ם לפרש בדברי ר"א בריה"ג דאלפים אמה הי' לבד אלף אמה מגרש. א"כ א"א לומר דס"ל תחומין דאורייתא ולפי"ז צ"ל דהא דתחום אלפים אמה אסור מדרבנן לא כפי"ד רש"י בשבת דאסמכו רבנן אקראי דילפינן מקום ממקום ומקום מניסה כו' וחוץ מחוץ. דא"כ היה צריך להיות שלשת אלפים אמה. אלא סתם אלפים אמה הוא דרך לעשות מגרש לעיר ע"כ אסרו חכמים יותר מאלפים אמה. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ה' שבת פ' כ"ז ה"א. ואין להקשות לפי"ד דאמאי חמיר עירובי תחומין יותר מעירובי חצירות כדאמרינן שם בשבת ובעירובין (מז:) משום דלפי"ד הא י"ב מילין הוא מדאורייתא לכך החמירו חכמים אף בתחום אלפים אמה

ונחזור לעניננו כיון דמבואר זה בכל האחרונים דהיכא דאיכא מגדר מילתא יש ביכולת לכל בני העיר לתקן אף שיש רווחא להאי ופסידא להאי. ואין לך מגדר מילתא גדול מזה לקבל שו"ב מובהקין ומומחין וקבועין בל יפרצו ידי זרים בסביבות העיר לחטוף זה מזה ומתוך כך באין לידי כמה מכשולים בעניני בדיקת הסכין אשר צריך לזה הרבה ישוב הדעת וכן בעניני בדיקת הריאה מיקל זה יותר מזה כדי למצוא חן בעיני בעליו. וגם הגאון בעל שו"מ כתב דזה הוא מגדר מילתא דלא יהי' בכפרים שו"ב שאינם מובהקין. ודבריו נכונים. לכך דעתי מסכמת כי הכתב אשר ביד השו"ב דמחנם הנהו בתוקף ועז. ואינו רשאי לשום שו"ב זולתם להרים יד ולשחוט בגבולם כפי הכתב שלהם אם לא שברר כי הכתב לא נעשה בהסכמת הגאב"ד. ותקותי חזקה כי כל איש אשר יראת ה' תקועה בלבבו יתרחק עצמו מלהיות שו"ב בגבול רעהו. והוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו. ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב: כ"ד הכו"ח יו"ט ליפמן הכהן סימן ב להרב החריף והשנון י"א מו"ה אליהו שו"ב דק"ק האסלאוויטש

מה שהקשה כמע"ל ע"ד משנת חכמים שהקשה האיך מותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם הלא מחויב לאבדו. ומתרץ דמיירי דהסכין אינו שלו אלא של עכו"ם. והקשה מע"ל דלפי דבריו האיך הביא המרדכי ראי' מזה דסכין של שחיטה אינו טעון טבילה. וכן הש"ך מרמז לזה בסי' י' סק"ג עכת"ד. יפה הקשה. והמרדכי ודאי דלא ס"ל כתירוץ של בעל משנת חכמים. אלא נ"ל שמישב הקושיא של בעל מ"ח באופן אחר דמיירי ביו"ט דא"א לאבדו. לא מיבעי לדעת ר"ת בחולין (פח:) דמצותו בשריפה וכדעת התוס' תמורה (לג:) ודאי אסור לשורפו ביו"ט דלא עדיף משריפת חמץ ושריפת תרומה טמאה ושארי קדשים. ואפי' אותן דס"ל גבי חמץ היכא דלא בטלו מותר לשורפו דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דוקא גבי חמץ הוא דמותר משום דביעור חמץ הוה נמי צורך היום קצת. אבל משמשי עכו"ם ודאי דאסור. ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי שריפה דוקא אע"ג דקרא מפורש ואשריהם תשרפון באש. אמנם הרמב"ם ז"ל בס' המצות מ"ע קפ"ה מישב זאת במתק לשונו. והמתבאר דלא הקפידה תורה רק שיהי' השחתה היותר מופלגת מאשר ריבתה התורה השחתות הרבה. מ"מ הא זה ודאי דבעי שחיקה אם משליכה לשאר נהרות ולד' הב"ח גם אם משליכה לים המלח בעי שחיקה ולשוחקה ביו"ט ודאי דאסור דהוה תולדה דטחינה ושלא לצורך אוכל נפש ודאי דאסור אף ע"י שינוי

אך זה צריך לבאר לפי"ד דמיירי ביו"ט אם אסור לטלטל סכין של עכו"ם ביו"ט משום מוקצה או לא. ולפיד"נ דלדעת הפוסקים דס"ל דפסקינן כר"י דמוקצה מחמת מיאוס אסור ביו"ט ודאי דאסורה בטלטול דאין מוקצה מחמת מאוס גדול מזה דקאמרה התורה שקץ תשקצנו ולא תביא תועבה דקאי גם על משמשי עכו"ם כמבואר ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ז ה"ב. [ונראה לישב בזה קושית הפ"ח בה' עכו"ם על הרמב"ם ז"ל. וז"ל וקשה דמאן לימא לן דהך קרא מיירי לנהנה דלמא כפשטי' דהיינו שמכניס ע"ז לתוך ביתו וכדלקמן בפ' עשירי דין ד' ע"ש עכ"ל. ולדעתי נראה דיצא זאת להרמב"ם מדאמרינן דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם וע"כ אינו עובר בלא תביא עד שיהנה. דאל"ה כיון שלוקחו בידו וברשותו עובר על לאו דלא תביא. אע"כ דאינו עובר עד שיהנה] אך מ"מ לא קשה זאת על המרדכי לפי מש"כ דאיירי ביו"ט משום דנראה קצת מדבריו בריש ביצה דס"ל כשיטת הפוסקים כר"ש דמוקצה מחמת מיאוס מותר גם ביו"ט. דמביא שיטה זו לאחרונה. אך מה דקשה לפי"ז דהא לפעד"נ דסכין זה אסור בטלטול משום מוקצה מחמת איסור כיון דסכין זה אסור בהנאה. ואם כי יש מקום לומר הואיל וחזי לשחיטה הגם רק היכא דלא נפק מיני' הנאה בכ"ז לא מיקרי מוקצה הואיל וחזי לאיזה מלאכה. אכן האמת יורה דרכו כיון דזהו מאיסור הנאה הוה מוקצה גמור. ונראה אפי' מאן דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור מ"מ מודה דכל איסורי הנאה אסור בטלטול והוה כטלטול אבנים וכל דבר דלא חזי להנות ממנו. א"כ גם סכין לא יצא מכלל כל איסורי הנאה. הואיל ואסור למלאכת הנאה ולא הותר לשחוט בו אלא היכא דמקלקל בשחיטתו עם שכעת רצונו לשוחטו וצריך לאכלו בכ"ז עצם מלאכת השחיטה מקלקלו כי בהמה חיה שוה יותר משחוטה דחזיא לרדיא ולגדל ולדות ולאכילה ומשי"ה מותר לשחוט בו דלא מיקרי הנאה ואיך נימא דנפיק מכלל כל איסורי הנאה דמוקצין נינהו

אמנם מה שנ"ל בזה לישב עפ"י מה שכתבו התוס' והמרדכי וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תק"ט ס"ז בהג"ה דמוקצה מותר לטלטל לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט. אף שכתב המג"א שם דלא שרי רק לטלטל לצורך אוכל נפש אבל להשתמש בו אסור. מ"מ המעיין שם היטיב בדברי המג"א יראה דכל עיקר איסורו להשתמש במוקצה הוא משום דאסור בהנאת תשמישו א"כ דוקא היכא דאיכא הנאה גמורה. אבל הכא הא כל עיקר היתר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם משום דזה לא מיקרי הנאה דהוי מקלקל. א"כ גם לענין איסור שמוש המוקצה ודאי לא מיקרי הנאה. והוי רק כמו טלטול לבד ומותר לצורך אוכל נפש אך לפי"ז ישאר קושית הב"י אמאי אסור לשחוט ביו"ט לכתחילה ע"מ לכסות באפר שהוסק ביו"ט. ומה שמתרצין דזה הוה כמו