מלבושי יום טוב חלק ב רפח

דממעטינן לי' מהקרא כמו שהובא בספרי וכי ימות מת עליו להוציא את הספק וס"ל דלגמרי ממעט דאף מן הספק נמי אינו מביא. א"כ כ"ש ספק טומאה ברה"ר דאף היכא דאיקבע טומאה באחד מהן ואיכא ודאי מגע וספק טומאה ודאי דאינו מגלח ומביא קרבן טומאה על הספק. אמנם לר"ה רבה דס"ל דהקרא דספרי ממעט דספק טומאה ברה"י לא חשבינן לי' כודאי טמא ומגלח ומביא קרבן טומאה אע"ג דחשיב כודאי לשרוף התרומה אלא שמביא קרבן טומאה רק מן הספק. א"כ קשה אמאי אינו מגלח ומביא קרבן טומאה על הספק טומאה ברה"ר כה"ג כיון דהוא ספק טמא מדאורייתא. ונ"ל דרש"י והתוס' ודאי לא ס"ל האי כללא. אלא ס"ל דאפי' היכא דאיכא ודאי מגע וספק טמא ואיקבע טומאה באחד מהן מ"מ טהור ברה"ר משום דס"ל דאפי' בכה"ג מוקמינן אחזקתי' כמו דס"ל גבי שליא בבית בנדה (יח.) דאפי' ודאי מגע והספק הוא על הטומאה מ"מ אמרינן דהבית יש לו חזקת טהרה כמשב"ל. אבל שיטת הרמב"ם והתוס' רי"ד הוא אינו כן. וס"ל דבכה"ג לא מוקמינן אחזקתי' כיון דאיכא ודאי מגע. ולפי"ד ע"כ צ"ל דהא דאינו מגלח על סככות ופרעות משום דלאו אהל מעליא דלא כפירש"י והתוס' אלא כמש"פ הרמב"ם בה' טומאת מת פי"ג ה"ב משום כיון דאינו ראוי לקבל מעזיבה בינונית לכך אין מביאין אלא מדבריהם ואין הנזיר מגלח עליו. אבל היכא דלא ידעינן טומאה היכן היא כגון שדה שנאבד בה קבר גם ברה"ר הוה ספק טמא לר"ה רבה והנדר מגלח ומביא קרבן טומאה על הספק. והא דקאמר הירושלמי נזיר שנטמא בספק רה"י משום רבותא דר"י נקיט לי' דאפי"ה אין הנזיר מגלח כלל עליו. והרמב"ם מאחר שפסק בה' ק"פ פ"ז ה"ז כר' אושעיא רבה כמש"כ הכ"מ שם משום דהוא רבי' דר"י ע"כ דקדק בה' נזירות פ"ז ה"ו דאין הנזיר מגלח דוקא על שדה שנחרש בה קבר. ונראה מדבריו דשדה שנאבד בה קבר מגלח מספק משום דס"ל כר' אושעיא רבה וכמש"כ

עוד נ"ל לבאר לפי מה שבארתי שיטת הרמב"ם ז"ל וכן שיטת הרי"ד ז"ל. דהא דאמרינן בכל מקום דבית הפרס הוה דרבנן הוא דוקא בשדה שנחרש בה קבר משום דתלינן כיון דנחרשה ודאי לא נשאר בה עצמות כלל והמחרישה הוציאה כל העצמות לחוץ אך מדרבנן חששו שמא נשאר בה עצם כשעורה לכך אף ברה"י נמי אינו אלא ספק טומאה דרבנן. אבל בשדה שנאבד בה קבר כיון דאתחזק בה טומאה הוה ספק טומאה מדאורייתא אף ברה"ר. דלא כמש"כ התוס' כתובות (כח:) ד"ה בית הפרס כו' וז"ל ובית הפרס להכי הוי מדרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה"ר אע"ג דבעלמא טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת כו' אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע"ג דמדאורייתא טהור עכ"ל. הנה לכאורה דבריהם תמוהים לומר דהא דאמרינן בכ"מ דביה"פ הוה דרבנן מיירי דוקא ברה"ר. וגם מדברי הגמרא דשם משמע נמי דביה"פ הוה מדרבנן בכל מקום דאל"כ האיך סמכינן על עדותו להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו דהמקום הזה הוא בית הפרס ולא יותר לטהר משום דהוה מדרבנן דאמאי לא ניחוש אף שהמקום הזה הוא כעת רה"ר דילמא בזמן אח"כ יעשה רה"י וכיון שנחזיק אותו במקום טהור הלא נטהר גם אח"כ. ע"כ נ"ל דכוונת התוס' הוא על שדה שנאבד בה קבר וכן הוא מפורש בדברי הר"ש באהלות פי"ח מ"ג דבנחרש הוה ביה"ש דרבנן אף ברה"י. אמנם בשדה שנאבד בה קבר יש חילוק בין רה"ר לרה"י דברה"י הוה דאורייתא וברה"ר הוה דרבנן. ומסיים שם כדברי התוס' דכתובות הנ"ל. וגם נראה דכל הקולות שהקילו חכמים לכהן לטמא לדבר מצוה בביה"פ דרבנן היינו דוקא בשדה שנחרש בה קבר כיון דשם הוה מדרבנן בכ"מ כמש"כ. אבל בשדה שנאבד בה קבר אין סברא לומר שיקילו חכמים בזה ויתירו לו להכניס עצמו בזה לכתחילה דהא זה ודאי דהא דהתירה התורה ספק טומאה ברה"ר אינו אלא בדיעבד שאינו יכול לטמא מספק. אבל בודאי אין סברא כלל לומר שרשאי להכניס עצמו בספק לכתחלה אף ברה"ר. ומחמת זה תמוה לי דברי הגה' הרי"ף על הסמ"ק בסי' פ"ט דכתב דהא דכהן מטמא לדבר מצוה בביה"פ פי' דמיירי בשדה שנאבד בה קבר. ועיי"ש מה שמיישב זאת הגאון מהר"י צייסלפש בהגה' דמיירי ברה"ר. ולפע"ד זה תמוה מטעם מש"כ. וגם הגאון הנ"ל הניח דבר זה בצ"ע: חלק יו"ד סימן א להרבנים הג' דק"ק קלעצק

ע"ד שאלתם אודות השו"ב דמחנם שיש להם כתב מהקהל שאינו רשאי שום שו"ב זולתם לשחוט בעירם וגם בהכפרים סביבות העיר בתוך פרסה ומחצה. ועתה קם שו"ב אחד ורוצה לפרוץ גדרם ולשחוט בהכפרים סביבות העיר בתוך פרסה ומחצה. ומבקשים לחוות להם דעתי בזה אם יכולין הם למהות בידו או לא

לפ"ד נראה דאם הכתב של השו"ב דעירם נעשה אז בהסכמת הגאב"ד שהי' שם בודאי הדין עם השו"ב דעירם וצריכין למחות במי שרוצה לפרוץ ולהשיג גבולם. כי זהו מנהג קדום בכל העיירות המקבלים שו"ב שיהא שייך להם כל הסביבה מהכפרים אשר סביבותיהם. וזה פשוט דיש ביכולת כל עיר לתקן תקנות כעין זה. אע"ג דבסתם תקנות העיר אינן מתנהגות רק בתוך התחום כמבואר במרדכי. וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ג. ה"מ בסתמא. משא"כ אם מפורש בהדיא בהכתב שהתקנה תתנהג אף בחוץ לתחום בהסביבה שהיא שייכה להעיר יכול לתקן את זאת. וכן מוכח להדיא ביש"ש בחולין פ' כ"ה וז"ל שם בסי' נ"ג ומשו"ה כל מה שגזרו בני העיר או נהגו איסור מקודם נתפשט אותו דבר על כל בני יושבי התחום וה"ה במי שבא במקרה בתוך התחום אבל חוץ לתחום לאו דעתייהו עכ"ל הרי מבואר להדיא מדברי היש"ש דלכך לא נתפשט רק עד התחום משום דמסתמא לאו דעתייהו דבני העיר לעשות תקנות מחוץ לתחום. משא"כ אם מפורש להדיא דהתקנות נעשות אף מחוץ לתחום ובמקום שנגררין אחריהם להורות איסור והיתר וכן לשארי הדברים דהיינו טבילות נשים ומכירת חמץ דכיון דהם נגררין אחר הרב של העיר לכל דבר ודאי יש יכולה ביד הרב עם טוה"ע לתקן תקנות הנצרכין גם להם. ונפלאתי על הגאון בעל שו"מ ח"ש סי' ע"ג שמפלפל בזה ולא הרגיש בדברי היש"ש הנ"ל

ובלא"ה דברי השו"מ שם תמוהים. דכתב דבמקום שיש ישוב אם מתפשט התקנה חוץ לתחום תלוי בשני תירוצים של הרמב"ן במלחמות פסחים והריטב"א שהובא ברדב"ז ח"ד סי' ע"ג. ובמחכ"ת שגה הרבה בזה. ומוכרח אנכי להביא דברי הרמב"ן במלחמות בקצרה וזה תו"ד. דהוא ז"ל מפרש הא דרמי ב"ת דאכל כחלא היה דעתו לחזור לסוריא והא דפרכינן עליו דהא מחוייב לנהוג חומרת מקום שהלך לשם היינו משום דכל היכא דנהגו איסור בעיר עפ"י הגדול שלהם מפני סיג או גדר אסור לשום אדם להקל שם בעיר מפני המחלוקת ואף בצינעה