מלבושי יום טוב חלק ב רפז

יודע באיזה מהן הלך כיון דשני השבילין הם ידועים במקומם איזהו הטהור ואיזהו הטמא אך שהוא נסתפק באיזה שביל הלך הוה נמי כספק נגע אבל היכא שהספק נפל על השבילין כגון שידוע לנו שבשביל אחד משני השבילין יש טומאה בודאי רק שאין אנו יודעים באיזה השביל הוא הטומאה בכה"ג אף ברה"ר הוה ספק טמא. וטעמא כיון דבודאי הלך בשביל הזה והשביל הוא בודאי ספק טמא דהא אנן ידעינן בודאי שבאחד משני השבילין יש טומאה. בכה"ג לא התירה רחמנא ספק טומאה ברה"ר ולא מצי למילף זאת מסוטה. אע"ג דבנדה (עא.) גבי דם תבוסה מוכח אף דבודאי נגע וספק טומאה נמי טהור ברה"ר. שאני הך ספק טומאה דשני שבילין כיון דאיתחזק טומאה באחד מהנך שני שבילין ע"כ חמירא הך ספיקא מכל ספק טומאה. וטמא מספק אף ברה"ר. ובכה"ג מיירי בה' שגגות שם. וכן מורה לשון הרמב"ם להמדקדק שם היטב. דבפי"ט מה' אה"ט דשם מיירי לענין ספק טומאה דטהור ברה"ר כתב וז"ל שני שבילין אחד טהור ואחד טמא והלך באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן הלך. אבל בה' שגגות כתב מי שהי' לפניו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון וחזר והלך בשני. נראה מלשונו דהכא בה' שגגות מיירי דהספק הוא על השבילין איזהו הטמא ואיזהו הטהור ע"כ לא הזכיר כלל דהלך בראשון ואינו יודע באיזה מהן הלך ואח"כ הלך בשני ויודע דהשביל שהלך בו בראשון אינו השביל שהלך בו בשני. אלא סתם הדברים משום דהכא מיירי דהספק הוא על השבילין. ויותר מוכח דהרמב"ם מיירי דהספק הוא על השבילין מדכתב שם פ"ז וז"ל ואע"פ שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא שהרי כל שביל מהן ספק הוא כו' עכ"ל אלמא דהספק הוא על השבילין ולא שהספק הוא על האדם באיזה שביל הלך. כנ"ל ברור. וכן נ"ל דהא דכתב הרמב"ם בפי"ט מה' אה"ט וכן השרץ והצפרדע ברה"ר ואין צורתן ניכרת ואין ידוע איזהו השרץ ונגע באחד מהן ועשה טהרות ובאכלו וטבל ונגע בשני ועשה טהרות הכי אלו טהורות עכ"ל. פירושו דאין צורתן ניכרת בחוץ לכך אין ידוע לו באיזה מהן נגע. אבל בפנים הם ניכרים איזהו השרץ ואיזהו הצפרדע ועתה לא הוה הספק על החתיכות איזו השרץ ואיזו הצפרדע. רק הספק הוא על האדם שנגע בהן באיזה מהן נגע. אבל היכא שהספק הוא על החתיכות איזהו השרץ ואיזהו הצפרדע באופן שגם עתה א"א להכיר. וא"כ אין ספק על האדם באיזה מהן נגע אלא הספק הוא על החתיכה שנגע בה אם היא מן השרץ או מן הצפרדע בזה לא מטהרינן ברה"ר. דכיון דנתחזק שיש ודאי טומאה בחתיכות אלו א"כ כל או"א הוה כגופא של טומאה. וכיון דודאי נגע לא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"ר טהור. וטמא מספיקא. וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סק"י סק"ד וז"ל נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל או"א דיינינן לו כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כו' עכ"ל. אף שהפ"ח השיג ע"ז וכתב וז"ל ודברי תמיה הם דמה לי שהחתיכות ניכרות או שאינן ניכרות ס"ס איתחזק איסורא הכא בודאי ובכה"ג מייתי אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בכריתות כו' עכ"ל. ולפי דבריו נראה כיון דספק טומאה ברה"ר טהור אפי' היכא דאיקבע איסורא כמו גבי שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואינו יודע באיזה מהן הלך ושרץ וצפרדע ואינו יודע באיזו מהן נגע. א"כ אפי' היכא דאינן ניכרות נמי אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור. אבל באמת הא דברי הש"ך נכונים מאד דהיכא דהחתיכות ניכרות לא מיקרי רק איקבע איסורא והיכא דאין החתיכות ניכרות מקרי איתחזק איסורא. ובודאי איתחזק איסורא חמיר יותר מאיקבע איסורא. וכבר הוכיח הגאון בעל חו"ד מהמשנה דתרומות כדברי הש"ך. א"כ מש"כ לחלק גבי ספק טומאה ברה"ר הוא נכון מאד

עוד יש ליתן טעם למה שחלקתי בספק טומאה ברה"ר בין היכא שהספק הוא על האדם באיזה שביל הלך ובין היכא שהספק הוא על השביל גופא איזה הוא הטמא. דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז מה' אה"ט דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא משום דכל הספיקות הם מדבריהם. וא"כ לכאורה קשה לדבריו דא"כ אמאי בשני שבילין או שרץ וצפרדע דאיקבע טומאה ביניהם אמאי טהור ברה"ר. והנה כבר הקשה זאת הגאון בעל ש"ש בש"א פ"ט. ומתרץ דהא דטהור ברה"ר בספק דאיקבע הוא משום דמוקמינן לגברא בחזקת טהור. והרמב"ם שכתב בטעמא ברה"ר דספק טהור משום דכל הספק מדבריהם משום דמוכח בש"ס דאפי' היכא דליכא חזקת טהרה טהור ברה"ר יעו"ש וא"כ לפי"ז היכא דהשבילין ידועין במקומן ואין הספק כלל עליהן רק הספק הוא על האדם באיזה שביל הלך לכך מוקמינן לו בחזקת טהרה וטהור ברה"ר אף היכא דאיקבע טימאה ביניהן. אבל היכא דהספק הוא על השבילין איזה טמא ואיזה טהור בכה"ג לא שייך לאוקמי גברא בחזקת טהרה כיון דודאי הלך בשביל אחד מהשבילין שנסתפק לנו א"כ דין האדם כדין השבילין ולא שייך לאוקמי' אחזקתו. וכיון דהא איקבע טומאה ביניהן א"כ אין שום צד לטהר ספק זה ברה"ר דהא כיון דאיקבע איסורא הוה ספק דאורייתא וגם א"א לאוקמי' אחזקתו כיון דהספק הוא על השביל ולא על האדם והוא ודאי הלך בשביל. אך לעיל בסי' ה' בארתי דדעת התוס' והר"ש דאף בכה"ג דהספק הוא על הדבר שנגע בו האדם ולא על האדם נמי שייך לאוקמי אחזקה. אמנם הא כבר בארתי שם דדעת הרבה ראשונים אינו כן. וס"ל דבכה"ג לא שייך לאוקמי אחזקה. ונראה דזהו שיטת הרמב"ם ומפרש דהברייתא דשביעית וכן התוספתא מיירי בכה"ג דהספק הוא על השביל ולא על האדם. לכך הוא טמא מספק אף ברה"ר ואסור לכנוס למקדש לכך חייב אף כשהזה ושנה וטבל בין כניסה לכניסה כיון דכל כניסה וכניסה היתה באיסור שהיה עליו ספק טומאה לכך מצרפינן שתי הכניסות לחייבו קרבן. ולכך סתם הרמב"ם דבריו ולא פי' אי מיירי ברה"ר או ברה"י משום דמיירי בכל גוונא ולפי"ד נוכל ליישב המשנה המובא בפסחים (טו.) חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דהקשה שם הריב"א דאי ברה"ר ספיקו טהור. ואי ברה"י ספיקו טמא ודאי. ולפי מש"ב איכא למימר דמיירי שפיר ברה"ר ונגע בה אדם שהלך בזה השביל שנסתפק עליו אם הוא הטמא או הטהור דבכה"ג טמא מספק אפילו ברה"ר. ונראה דזהו שיטת תוס' רי"ד בריש נדה דכתב וז"ל עיין בפ"ק דפסחים במק"ה שפירשת דודאי מנע ספק טמא חמיר מספק מגע ודאי טמא ואפי' ברה"ר טמא כו' עכ"ל. ונראה דע"כ צ"ל דהא דקאמר התוס' רי"ד דודאי מנע וספק טמא טמא אף ברה"ר. מיירי היכא דגם איקבע טומאה כמשפ"ל. דאל"כ קשה עליו הא דדם תבוסה דהתם ג"כ הוה ספק טמא וודאי מגע וטהור ברה"ר

אך זה צ"ע לפי"ד דהיכא דנתחזק טומאה בודאי באחד מן המקומות הללו ולא ידעינן האיך הוא גם ברה"ר הוה ספק טמא כיון דאיכא ודאי מגע וספק טומאה. א"כ תקשי דאמאי בסככות ופרעות אמרינן בנזיר (נד.) דאין נזיר מגלח ואינו מביא קרבן טומאה אף מן הספק. הא לפי פירש"י שם דפי' ויש טומאה תחת נוף אחד מהן ואינו ידוע כנגד מי. וכן תחת אבנים הפרעות היוצאת חוץ מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ואינו ידוע לאדם והלך נזיר תחתיהן עכ"ד. א"כ הא איתחזק טומאה בודאי תחת אחד מן הענפים או האבנים והוא האהיל תחת אחד מהם א"כ הוא טמא מן הספק ברה"ר אף מדאורייתא אמאי אינו מביא קרבן טומאה מן הספק. ואפי' לפי"ד התוס' שם:) ד"ה אילן דפי' דלכך גבי הסככות טהור משום דמדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. מ"מ גבי פרעות גם הם מודים לפירש"י א"כ קשה אליבייהו דאמאי גבי פרעות אינו מביא קרבן טומאה מן הספק. בשלמא לדברי ר"י שמובא בירושלמי שבארתי בספרי בסי' הנ"ל דס"ל דגם על ספק טומאה ברה"י אינו מגלח ומביא קרבן טומאה על הספק משום