מלבושי יום טוב חלק ב רפב

אף לדברי ר"א. אמאי פסק דלא כשמואל דאמר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי'. עיין בהה"מ פ"כ מה' מכירה הט"ו שכתב וז"ל ואם לא הביא ראי' ישלם הדמים. זה מבואר בסוגיא שם אליבא דשמואל דכי אמרינן בברייתא לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראי' דוקא כשנתן הטבח המעות כו' אבל לא נתן הטבח המעות אין על המוכר להביא ראי' אלא מוציאין מן המוכר בלא ראי'. ומ"מ כבר כתבתי דיש פוסקים דלא כשמואל וכאן אם לא נתן הטבח דמים על המוכר להביא ראי' כו'. וכן הרשב"א ז"ל הקשה לדברי המחבר לומר דסוגיא דלא כהלכתא עכ"ל [ועיין ברשד"ם ח"מ סי' ש"ט שהביא לדברי הה"מ הללו וכתב סוף דבר דפלוגתא רבוותא היא אם לא יהיב טבחא דמי אי מפקינן אי לא מפקינן] וכן הובא בש"מ על כתובות דברי הרשב"א בחידושיו ומשם יצאו דברי הה"מ הללו. וטעמא דרשב"א משום דס"ל דשמואל אזיל בשיטת רבא. אבל לפי מאי דקיי"ל כרב אשי לא אמרינן כנוכ"ה. וקשה הא הוא כתב על ותירוץ השני וזה עיקר. וכן הרשב"א בחידושיו לחולין (נא.) הביא דברי התוס' דלעולם קרי ללוקח מוציא ואעפ"י שלא נתן עדיין מעות וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטרפות כדאמרינן בכתובות גבי מומין שבאשה כנוכ"ה כו' ולא חלק ע"ז. וצע"ג בכל זה

ולכאורה אפשר לישב קושיא הראשונה שהקשיתי על הרשב"א כיון דר"א לא ס"ל נמצא כו' א"כ מאי טעמא דמומין דאמרינן שם העמידנה על חזקתה הוא משום דהא דכתב הרב ר"י כיין דאיתרע החזקה לפנינו וע"כ בשעה זו לא נולדו. ח"כ לא הוה חזקה אין כוונתו דמשו"ה לא הוה חזקה כלל. אלא משום דמעמידין חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא והוה ספק השקול. לכך היכא דהסברא דכנוכ"ה מסייע לחזקה דמעיקרא גם ר"א ורב אשי מודים דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. אך קשה לפי"ז מאי פריך הגמרא בכתובות מרישא [דנמצא בבית אביה] לסיפא [דנמצא בבית בעלה] הלא הא דמהני בסיפא חזקה דמעיקרא הוא משום דמסייע לי' הסברא דכנוכ"ה. וא"כ ברישא דליכא הך סברא כנוכ"ה ואיכא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לכך לא מהני חזקה דמעיקרא להוציא ממון. ולפי משב"ל שדעת ר"א ורב אשי הוא דכל זמן אירוסין מיקרי רשות הבעל עלי' כיון דלענין מומין שנולדו אז אמרינן נסתפחה שדהו יש לישב קושית הגמרא מרישא לסיפא. ומה דהוצרכו האמוראים לתרץ ע"ז משום דגם ברישא מסייע הסברא דכנוכ"ה לחזקה דמעיקרא. אך דברי רבא צ"ע גם לפי"ז. דהא הוא סובר דכל זמן אירוסין לא מיקרי רשות הבעל עליה. וא"כ אמאי צריך לומר דרישא מטעם כנוכ"ה. הא אפי' בלא טעם דכנוכ"ה ג"כ ניחא הא דצריך האב להביא ראי' דאיכא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא. ואולי יש לדחוק דעיקר תירוצו הוא משום דבסיפא איכא הך סברא דכנוכ"ה. והא דקאמר ברישא כנוכ"ה הוא לאו דוקא. ועיין בש"מ שם. אבל באמת מדברי הראשונים נראה דהם אינם מפרשים כן וא"כ קשה כנ"ל

ע"כ נ"ל לומר דלא כמו שעלה בדעתי מקודם דגם בחזקה ברורה ס"ל להרשב"א היכא דא"א לומר דעתה איתרע רק זמן מה מקודם לא הוה חזקה. אלא נ"מ בין חזקה דאתא מכח רובא ובין חזקה ברורה. דבחזקה דאתא מכח רובא כיון דחזינן דאיתרע מקודם ויצא מן הרוב ולא ידעינן אימתי יצא מן הרוב ע"כ איתרע לגמרי. אבל גבי חזקה ברורה אף דאיתרע זמן מה מקודם מ"מ זה שיכולין לתלות דעכשיו איתרע בודאי תלינן. והא דהקשיתי מכתם שהביא הרשב"א בשם ר"י ראי' ושם לכאורה הוה חזקה ברורה דאשה בחזקת טהורה עומדת כמש"ל. נראה דאף ללישנא קמא דנדה (ב.) דהטעם דב"ש דקאמר דיה שעתה הוא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת וגם הלל וחכמים מודים בזה לחולין. וכן הא דאינה מקולקלת למנינה הוא ג"כ מטעם זה. היינו משום דכיון דאשה עלולה לראות לא מקרי חזקתה חזקה ברורה רק חזקה דאתא מכח רובא. דרוב פעמים אשה אינה רואה אלא בהרגשה. וכל זמן שלא הרגישה עומדת בחזקת טהרה. וא"כ עתה אם ראתה בלא הרגשה הגם שהיא יוצאת מן הרוב מ"מ אמרינן דעכשיו איתרע משא"כ גבי כתם יבש כיון דחזינן שראתה בלא הרגשה וגם לא מצינן לומר שעתה איתרע רק זמן מה מקודם להכי אמרינן דאיתרע החזקה [וללישנא דאבע"א שם (ג.) דהיינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה פירושו ומדלא הרגישה עד עתה אמרינן דעכשיו ראתה (ועיין תוס' שם ד"ה מרגשת כו') ולכך ליכא למירמי חבית ומקוה להך לישנא]. וכן כתב הרשב"א בריש נדה וז"ל ור"ח ז"ל פי' מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשה הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשת. ואף לדידי נמי קשה מאי דאקשי לעיל דאכתי לא שמעינן לי' לשמאי דאית לי' הכי ולישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן דאית לי' לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ולההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למרמי מקוה וחבית ומבוי. ויש לי לומר פירוש לפירושהן ז"ל דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא ולומר דכיון דבחזקת טהורה קיימא אע"ג דהשתא איתא דם לפניה מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח אי נמי שאין הכתלים מעמידין דם בכל עת אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאין לה למפרע כלל ולהלל די לנו אם ניחוש לה לתלות. אבל הני לישני דלקמן מימר קאמר שמאי לעולם אין אורח בא שלא בהרגשה וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם כו' אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה אלא לומר כיון דדרכה לראות בהרגשה וזו בחזקת טהורה עומדת לא ניחוש לה לרואה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל עכ"ל. הרי מוכרח להדיא מדבריו דחזקת טהרה הוא מטעם דרוב נשים רואות בהרגשה. ולפי דברינו כעת י"ל דברי הרשב"א בריש פ' כל היד מה שהקשה כיון דודאי חתיכה הפילה וכיון דמחצה חתיכות מד' דמים נפקא איתתא מחזקתה כמש"פ בסי' ב'

ולפ"ז א"ש הכל על נכון. דלענין מומין נראה דאיכא תרי גווני מומין. איכא מומין דע"כ שלא בשעה שנולדה הי' אלא אח"כ. ולגבייהו הוה חזקה ברורה כמו חזקה דבתולה. ואיכא מומין דאפשר לומר שבשעה שנולדה הי'. ולגבייהו הוה חזקה דאתא מכח רובא. דרוב נשים הן בלא מומין. והא דפריך הגמרא מרישא לסיפא וליכא לתרוצי כמו שהקשיתי לעיל כיון דע"כ לא בשעה זו שנמצאו נולדו וא"כ לא הוה חזקה רק מטעם כנוכ"ה וא"כ גבי אירוסין דליכא למימר כ"נ וכ"ה איתרע לה החזקה. משום דאכתי תקשה גבי מומין דא"א לומר דהי' בשעה שנולדה אמאי צריך האב להביא ראי' כיון דשם הוה חזקה ברורה. והא דהוצרך הרשב"א לומר הטעם דהוה חזקה משום דאמרינן כנוכ"ה הוא לענין מימין דאפשר לומר שהי' משעה שנולדה דלא הוה חזקתה רק מכח רובא וכיון דאיתרע לה זמן מה מקודם אין מעמידין אותה על חזקתה לכך הוצרך לומר דכיון דכ"נ וכ"ה מסייע להחזקה דמעיקרא מעמידין אותה על החזקה אף דאתא מכח רובא. אח"כ מצאתי להגאון בעל מקור מים חיים בסי' פ"א שכתב וז"ל וראיתי בס' פ"מ שכתב הא דס"ל להרשב"א היכא דיצאה זמן מה מחזקתה מטריפין למפרע כל הגבינות היינו בחזקה שאינה מבוררת כי הכא דמהאי טעמא ס"ל להתוס' ושאר פוסקים לאסור הגבינות. אלא דהר"ש שהביא הרשב"א ושאר פוסקים מכשירין מכח חזקה דאתא מכח רובא דרוב בהמות אינן טרפות וע"ז סובר הרשב"א דהיכא דיצאה זמן מה מחזקתה שיצאה מהרוב שוב לא מוקמינן כלל אחזקתה אבל היכא דהוה חזקה מבוררת מודה הרשב"א אף שיצאה מחזקתה מ"מ כל מה דנוכל לאוקמה אחזתה מוקמינן. והשיג על הפ"ח שמשמעות דבריו אף בחזקה מבוררת כל שיצאת זמן מה מחזקתה וא"א ליתן לה גבול אסרינן למפרע. ולפע"ד ברור כדברי הפ"ח בדעת הרשב"א והכי מוכח להדיא מדברי הרשב"א בתה"א ובחידושיו והר"ן בחולין דהקשו על הך סברא היכא דיצאה זמן מה מחזקתה תו לא מוקמינן אחזקתה וז"ל ואע"ג דגבי מומין אמרו העמד אשה