מלבושי יום טוב חלק ב רפא

סברת הש"מ הנ"ל. ואין לומר דהרשב"א אזיל לשיטתי' דס"ל דס"ס מהני במקום חזקה. ז"א דלפי"ד נראה דלא ס"ל כן אלא כששני הספיקות סותרות להחזקה. משא"כ הכא דרק ספק תחתיו סותר לחזקת גופה אבל ספק דאונס אינו סותר לחזקת גופה וכיון דאינו עומד נגד החזקה רק ספק א' א"כ הך ספק כמאן דליתא דמי. ולא נשאר רק ספק אחד. ואמאי מתירין אותה. וכן נראה דעת הש"ש ש"א פי"ח דבעי דשני הספיקות יהיו כנגד החזקה אז מהני ס"ס לדעת הרשב"א. אבל לא כשספק א' סותר החזקה

אבל לאחר העיון נראה דסברת הרשב"א הוא כיון דע"כ לא בשעה זו שנתיחדה עם בעלה נבעלה ומוכרחים אנו לומר דיצתה מחזקתה זמן מה מקודם וא"כ לא הוה חזקתה חזקה אלימתא למשוי כודאי ולכך מהני ס"ס וכן כתב הרשב"א בת"ה גבי גבינות מבהמה שנמצאת טריפה דבמקום דליכא לתלות שבשעה זו נטרפה מטריפין למפרע כמו בכתם יבש. ואין לדחות דגבי טריפה שאני משום דלא הוה חזקה ברורה אלא רק חזקה דאתי מכח רובא. משא"כ בנ"ד דחזקת כשרותה הוה חזקה ברורה דהא ודאי בתולה נולדה. וגבי כתם אע"ג דשם הוה חזקה ברורה כיון דהיתה בדוקה מקודם איכא למימר כיון דאשה עלולה לראות הוה חזקתה חזקה שאינה ברורה. אבל ז"א דהא אשה שרואה דם אינה מקולקלת למנינה למפרע ואינה מטמאה חולין. רק לקדשים ותרומה משים חומרא בעלמא. וע"כ דחזקתה חזקה מעלייתא וחששא דעלולה לראות לא הוה אלא חומרא דרבנן. ומ"מ מטמאינן בכתם יבש למפרע וגם היא מקולקלת למנינה וע"כ צ"ל כמ"ש דאף בחזקה מבוררת היכא דיצאה מחזקתה זמן מה תו לא היה חזקה. [והא דבלח נמי טמאה למפרע ומקולקלת למנינה כמ"ש התןס' בנדה (ג.) ד"ה ושרצים כו'. הוא משים דלא חלקו] וכן כתב הרשב"א להדיא בבית ג' שער ששי וז"ל ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו אעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה הן מימין שא"א שנולדו בה עכשיו ממש. התם הוא דמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיק מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כו' עכ"ל. אלמא להדיא שאף שבמומין היה חזקה ברורה. מ"מ כיון דא"א לומר בשעה זו ממש נולדו. הוכרח הרשב"א לומר דהחזקה היא משום טעם דכאן נמצאו וכאן היו. ולפי"ז גם גבי חזקת הבתולים דקאמר ר"ג דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי הוא ג"כ מטעם דכנוכ"ה. ודוקא לגבי ממין מהני הטעם דכנוכ"ה כמש"כ התוס' חולין (נא.) ד"ה המוציא כו' בתירוצם קמא וז"ל וי"ל דודאי כדי לקיים המכר והקדושין סברא הוא דאמרינן הכי כו'. אבל לגבי איסור לתלות שודאי נבעלה תחתיו מטעם כנוכ"ה לא אמרינן. ולהכי פריך שפיר הגמרא על ר"א ואמאי הא ס"ס הוא. ודלא כבעל הפלאה שכתב דהא דפריך בגמרא והא ס"ס הוא לא פריך אלא אליבא דר"א דס"ל שם (עה:

) תברא מי שנה זו לא שנה זו כו' אבל לרבא דמשני שם כאן נמצאו וכאן היו והכי קיי"ל בסי' קי"ז וכ"כ ב"ש בסי' ס"ח וכ"ה בשו"ע או"ח סי' תס"ז לענין איסור אפי' לקולא כו' נמצא בשיש שהות אחר החופה אמרינן כנוכ"ה ע"כ. משום דמדברי הרשב"א הללו מוכח דאינו כן. דהא לפי סברת הרשב"א הנ"ל משום רבו ר"י דהיכא דא"א לומר דבשעה זו נולדו המומין איתרע החזקה דגופה וע"כ טעמא דמומין הוא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות. וא"כ האיך אפשר לומר דר"א לא ס"ל הך סברא דכנוכ"ה דא"כ תקשה לדידי' מאי טעמא דמומין דמחזיקינן דעכשיו נולדו. וע"כ צ"ל דגם ר"א וכן רב אשי דמשני שנויא אחריני כולם סוברים הסברא דכנוכ"ה רק דפליגי על רבא דסובר דכל זמן האירוסין מיקרי שהיא ברשות האב. ולהכי משני רישא וסיפא מטעם כנוכ"ה. אבל הם סוברים דכל זמן אירוסין מיקרי נמי רשות הבעל עליה ולהכי מוכרחים לתרץ בשנויי אחריני. ולפי סברתם אין צ"ל דהא דקאמר ר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה לאחר הנשואין. וכמו שמוכרחין לומר לדברי רבא כמ"ש התוס' שם ד"ה רישא כו'. דכיון דלפי דעתם אפי' מן האירוסין מקרי עליה רשות הבעל ואין מחזיקינן מרשות לרשות. ולפי"ז מוכרחים אנו לומר כמ"ש דבאיסור לא אמרינן כנוכ"ה לתלות לחומרא ולומר שודאי השתא נבעלה. דאל"כ תקשה מאי פריך הגמרא על ר"א והא ס"ס הוא. הא ר"א נמי סובר דאמרינן כנוכ"ה. ואדרבה ר"א סובר דאפי' מן האירוסין מקרי רשות הבעל עליה. ובודאי מצינו לומר כנוכ"ה אפי' אין שהות אחר החופה לזנות. אלא ודאי דסברת כנוכ"ה לא אמרינן אלא לגבי מומין כדי לקיים המכר והקדושין או אפי' לגבי איסור. ודוקא לקולא דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כמ"ש בשו"ע או"ח הנ"ל. והוא מטעם חזקת היתר דמסייע לזה. אבל לגבי איסור להחמיר לא אמרינן כנוכ"ה:

סימן יא

אח"כ ראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות (קטו:) גבי אי חיישינן לשני יצחק ריש גלותא דכתב שם וז"ל וקשה לי קצת דאם איתא דטעם דרבא משום כאן נמצאו וכאן היו ואזיל לטעמי' דאית לי הכין בפ' המדיר הא לא קיי"ל התם בטעמי' דרבא אלא כרב אשי דהא מסקנת דשמעתא משמע דלית לי' לרבא כנ"ל. וי"ל דלגבי ממונא היא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עגונה אמרינן. וכדאמרינן נמי לגבי טומאה אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטומאות במקום מציאתן וכשעת מציאתן עכ"ל ונפלאתי ע"ז דהאיך אפשר לומר דרב אשי לא ס"ל הסברת דכנוכ"ה. א"כ מאי טעמא דמומין. הא כיון דא"א לומר בשעה זו נולדו אין כאן חזקה כמ"ש הרשב"א בעצמו בשם רבו ר"י. ועוד קשה האיך מוכח דרב אשי לא ס"ל הסברא דכנוכ"ה הא מצינן למימר דגם הוא ס"ל הך סברא והא דצריך לתרץ רישא במנה לאבא בידך הוא משים דס"ל דחזקה דגופה עדיפא מסברא דכנוכ"ה. ולכך אי הוה כמנה לי בידך הי' צריך הבעל להביא ראי' אף אם נמצאו ברשות האב משום דחזקה דגופה מסייע לה וכן כתב הריטב"א בכתובות דלכך נייד רב אשי מתירוץ רבא. וצ"ע על הריטב"א דביבמות כתב כדברי הרשב"א הנ"ל דרב אשי לא ס"ל סברא דכ"נ וכ"ה וסותר דברי עצמו. ומצאתי להש"מ שמביא בשם הרשב"א בחידושיו לכתובות וז"ל ונ"ל דרב אשי לא ס"ל כאן נמצאו וכ"ה דאלו טוען האב ברי א"נ בבוגרת דה"ל מנה לי בידך אע"ג שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראי' ובטומאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה בפ' הרואה דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תילה בה ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן ואם איתא דלענין דינא אמרינן כנוכ"ה אפי' לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכ"נ וכ"ה. א"נ בין בטהרות בין בממונא לא אמרן אלא דוקא בכיוצא בטהרות דליכא טענת ברי אלא שמא אבל בכעין מתני' דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דברי ושמא אע"ג דמסייע למאן דטעין שמא כנוכ"ה אפ"ה ברי עדיף. וזה עיקר. וההיא דנדה משום דחלוק ברשות משאילי' קאי וכיון שכן לענין דינא מצי אמרה לה שניה ברשותך אתילד ריעותא כו' עכ"ל. והנה נראה מדברי הרשב"א עצמו לפי תירוץ השני שלו שכתב וזה עיקר שהסכים דגם רב אשי ס"ל הסברא דכנוכ"ה. והא דפליג רב אשי על רבא הוא דוקא היכא דהאב טעין טענת ברי או שהיא בוגרת דלרבא אמרינן כנוכ"ה. ולא מהני טענת ברי של האב היכא דנמצאו בבית אביה. ורב אשי ס"ל דגם כאן לא אמרינן כנוכ"ה ומהני טענת ברי. וע"כ משום דמסייע לי' להאב לטענת ברי שלו חזקת הגוף. וא"כ צ"ע דברי הרשב"א דיבמות דכתב דרב אשי לא ס"ל כנוכ"ה

עוד צ"ע בדברי הרשב"א כיון דס"ל בתירוץ השני דאמרינן גם בממונא דהיכא דשניהם טוענים שמא אמרינן כנוכ"ה