מלבושי יום טוב חלק ב רעז

סאה עד שלא הגיע לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר כו' עכ"ל. וכן הכ"מ שם בפ"ה ה"ד הביא זאת בשם הר"ש. והנה הר"ש הביא זאת ראי' לדבריו דכולו שאוב פסול מדאורייתא. ולכאורה הראי' זו אינו מובן כלל. דהא אף לדבריו נמי תקשה אמאי מחמרינן הכא מספיקא דהא הפסול הוא רק מחמת ג' לוגין דאולי בעת שעדיין לא נפלו לתוכה מ' סאה הגיע לגומא השלישית ונראה לבאר דכוונת הר"ש הוא דמזה מוכח כדברי ר"ת דכולו שאוב הוא פסול מדאורייתא וממילא גם בתחילתו פוסל ג' לוגין מדאורייתא כמש"כ התוס' בב"ב (סו:

) ד"ה מכלל כו'. וכ"כ הרא"ש בנדה בשם ר"ת. וכן כתב הר"ן בשבועות. וס"ל דזהו הלמ"מ. וא"כ יש להחמיר מספיקא. דכל הלמ"מ הוא כדאורייתא לענין ספיקא עיין באחרונים. א"כ הכא גבי מקוה שיש בה ג' גומות של לוג לוג והמקוה היא נעשה על מקום הגומות כיון דהם היו קודם עשיית המקוה אף שכל גומא וגומא הי' בפ"ע מ"מ זה מיקרי כמו שנפל ג' לוגין מים בתחילה דפסול מדאורייתא. ומשו"ה צריך דוקא שיהא בידוע שהי' בה מ' סאה עד שלא הגיע לגומא השלישית ונעשה מקוה כשרה בלא הגומא השלישית. ונראה דגם כוונת התוי"ט על המשנה הנ"ל דכתב שם וז"ל הא ספק פסול מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו כו' פסול ואם לאו כשר. מכאן ראי' לסברת האומרים דכולו שאוב פסול מדאורייתא ומשו"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק כ"כ הרא"ש כו' עכ"ל. נראה דגם כונתו היא כן דכיון דבעינן ידוע שיהא רוב המקוה בהכשר משום דכולו שאוב הוא מדאורייתא א"כ גם מתחילה נמי פוסל מדאורייתא ובעינן שיהא ידוע שיהי' בה מ' סאה עד שלא הגיע לגומא השלישית דגבי גומות הוה כמו בתחילה. אך זה לא נתברר לי כמה מים צריך להיות קודם נפילת המ"ש שלא יפסלו אלא מדרבנן. אי סגי ברביעית מים כשרים דזה שיעור מקוה מדאורייתא לכלים. או דבעינן שיהא רובא כנגד השאובין שנופל לתוכו. והר"ש כתב על דברי ר"א על בתחילה פי' לא הי' בו מים כלל נראה דאם הי' בהמקוה מקודם רביעית מים כשרים לא פסלי גם לר"א אח"כ ברביעית אלא בג' לוגין. ועל שלשה לוגין על פני המים פי' לאחר שהיה בו הרבה מים כשרים. נראה דלא סגי ברביעית. ולכאורה דבריו סותרין אהדדי ולא ידעתי לפרשם. וזה נ"מ גם לדידן לענין דאורייתא לפי"ד ר"ת. ונפלאתי במה שלא הביאו הפוסקים בשו"ע דברי ר"ת דבתחלתו פוסל ג' לוגין מדאורייתא. וזה נ"מ לכמה דינים. ולפי הנראה מדברי הרא"ש והר"ן מאן דס"ל דכולו שאוב מדאורייתא ס"ל דגם בתחילתו פוסל מדאורייתא. ועלה בדעתי לומר שזהו דעת הראשונים שהחמירו מאד שצריך לנקות את המקוה בכלי מנוקב ואם לאו יראו שלא ישאר כלום בהמקוה דאולי בשעת שאיבה נפל ג' לוגין. ובאמת לכאורה קשה למה החמירו בזה הרבה הא ספק מ"ש כשר. וזה היה ספיקא דאולי נפל ג' לוגין. אבל לפי"ד הר"ת ניחא דחששו דלמא נפל ג' לוגין מן הדלי האחרון וא"כ הוה ספק מ"ש בתחלה ופסלינן מספיקא כיון דהוא ספק דאורייתא אבל מדברי התוס' דתמורה (יב:

) ד"ה יוסף בן חוני כו' דכתבו שם וז"ל ופסק הראב"ד דהלכה כיוסף בר חוני לפיכך נראה כששואבין את המקוה לנקותה שנוטלין אותו מים שבתוכה ובאים מים אחרים תחתיהן אין לחוש אפי' אם נשתייר קצת מן הראשונים במקוה ואע"ג שנופל מן הדלי לתוכו והוה להו שם יותר מג' לוגין מ"ש אפ"ה אין לחוש דמסתמא לא נפלו ג' לוגין בג' כלים. ויש מחמירין שנוקבין את הדלי בכונס משקה משום הך חששא דפי' עכ"ל. א"כ נראה מדבריהם דזאת לא חששו דאולי יפול מן הדלי האחרון ג' לוגין. א"כ א"א לומר כמש"כ. אך דברי התוס' תמוהין לפע"ד כיון דלא חיישינן שמא יפול ג' לוגין מן הדלי א"כ אף אם יפול ג' לוגין בג' פעמים והוה כמו מג' כלים מ"מ הא בעינן דוקא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון כדאיתא שם במשנה להדיא. א"כ מאי חששא איכא הכא הא גבי שאיבה לא שייך זאת. אבל אם נימא דחששו שמא יפול מדלי אחד ג' לוגין ניחא דאפי' אם נימא דזה לא שכיח שיפול ג' לוגין בב"א אלא נשפך מן הדלי מעט מעט והקלוח השני יורד לבור משפסק הראשון. אפ"ה יש לחוש דהא כתב הראב"ד בבה"נ דהא דבעינן שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון היינו דוקא בב' או ג' כלים. אבל בחד כלי לא בעינן זאת ופסול בכל גוונא וצ"ע

והנה ראיתי להפמ"ג בסי' ק"י בש"ד סק"כ דכתב וז"ל הפר"ח אות מ"ט ודין ט"ו והמ"י בקו"ה אות ל"ו והמל"מ בפ"י דמקואות הלכה ו' כולם כתבו דהר"ם ז"ל פוסק כר"מ בטומאה קלה טהור אף באתחזק יעו"ש. ואני תמה עוד דהא לקמן סי' ר"א מסעי' ס"ז עד סעי' ע"א מבואר דספק דרבנן לקולא בטומאה שיש לה עיקר מ"ה ואפי' במקום חזקה עכ"ל. ונפלאתי עליו דהא ספק מ"ש ליכא מאן דפליגי ואף ר"י מודה דהמקוה היא כשרה משום דמוקמינן להמקוה על חזקתה כמשב"ל בסי' ו' וכן מוכח מדברי הר"ש דכתב גבי שני מקואות ונפל ג' לוגין מ"ש לאחד מהם ואינו ידוע לאיזה וקאמר ר"י דלא יטבול. כתב הר"ש ע"ז כיון דודאי יש כאן מקוה אחת שהיא פסולה והוא טבל ואינו יודע באיזה מהן לר"י האדם הוא טמא מספק משום דמוקמינן לי' אחזקתו. נראה מדבריו להדיא דבמקוה אחת בספק נפל ג' לוגין מ"ש ליכא מאן דפליג דאף לר"י הוא טהור. וכבר בארנו למעלה דלכמה ראשונים גם האדם הוא טהור אף בשני מקואות אף לר"י. ע"כ דברי הפמ"ג תמוהין מאד לפי"ד: סימן ט

שאלה הא דקיי"ל כהן שקידש גדולה או קטנה ולאחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת מספק שמא לאחר קדושין נבעלה. וכן באשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ומצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שמא באונס שמא ברצון. צריך לבאר אם כל זה הוא איסור דאורייתא או דרבנן. בין לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הספקות הם מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. ובין לשיטת הרשב"א דס"ל דכל הספקות הם מה"ת לחומרא. וזה נ"מ גדולה לכמה פרטים

תשובה הנה ראיתי להרשב"א בת"ה שער ב' בית ד' שכתב וז"ל ולדידי' קשיא לי מדאמרינן בפ"ק דכתובות האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואקשינן אמאי ס"ס הוא ספק אינה תחתיו ספק באונס ואוקימנא באשת כהן אבל באשו ישראל לא. והתם אין הספק בא מכח התערובות ואפ"ה אתה דן אותו להקל ע"כ. וכתב שם הרא"ה בב"ה על דבריו וז"ל ועוד הקשה מהא דאמרינן כתובות כו' ולאו קושיא היא דהתם נמי מספק ראשון מותרת מה"ת דמוקמינן לה אחזקה דהיתרא א"נ כולהו תרי ספיקא בעלמא בכל דוכתא ודאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאורייתא. וכיון דכן הכא גבי אשה אינו ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כו' עכ"ל. והרשב"א במ"ה כתב שם על דבריו אלו וז"ל אמר הכותב גם זו שגגה היא מכמה טעמים חדא דכל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמידנה בחזקת שלא נבעלה עד עכשיו שנמצאת בעולה. ואין לומר שמא לא תחתיו זינתה דכל שאתה ממשיך זמן חזקתה לא נבעלה עד שנתארסה. ועוד שזה ודאי בספק אחד אסורה היא מדאורייתא משום ספק סוטה. ואלו א"א שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון עכ"ל. וראיתי להגאון בעל פמ"ג והגאון בעל משכנות יעקב הגינו על הרא"ה ז"ל מקושית הרשב"א עליו. שמש"כ הרא"ה דמספק ראשון מותרת מה"ת כונתו על ספק אונס ספק רצון דבהאי ספק היא מותרת מה"ת וכשיטת התוס' דכתובות (ט.) ד"ה ואב"א כו' דכתבו שם וז"ל דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוה מדרבנן כו' ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון גבי אונס רובא ע"כ. אבל לפע"ד ז"א דהא לכאורה