מלבושי יום טוב חלק ב רעג

טמאות. וי"ל דע"כ לא קאמר ר"י דספק ליטהר טמא אלא כשספק המקוה הוא ספק תורה כגון ספק טבל ספק לא טבל או ספק יש בה מ' סאה ספק אין בה מ' סאה בהני הוא דאית לי' לר"י דאף שלא היתה טומאתו כי אם טומאה קלה כיון שהיתה טומאה ודאית ובמקוה איכא ספק תורה ספיקו טמא. אבל היכא דהמקוה הוא ודאי כשר מן התורה אלא שהוא ספק פסול מדרבנן אף אם היתה טומאתו טומאה חמורה טהור דבספק מ"ש למקוה לא נחלק ר"י כו' והאריך עוד בטעמא של דבר יעו"ש. ומדברי הגאון הנ"ל נראה דהוא סובר דאף לר"י ספק מ"ש לקולא אף היכא דהמקואות הן ידועין במקומן ואחת מהן פסולה מחמת מ"ש וטבל גם האדם טהור אף לר"י דס"ל דמוקמינן בחזקת טומאה גבי טומאה קלה ומ"מ גבי מ"ש הקילו. ולא ידעתי האיך יתרץ דברי הראשונים דס"ל דכולו שאוב הוא מדרבנן. וכן הוא דעת הרמב"ם להדיא. ומ"מ פוסק כהתוספתא דאחד שאוב ואחד אינו שאוב דאף הטהרות תלויות. אם לא שנדחק לומר דאף דספק מ"ש לקולא לא הקילו חכמים אלא דוקא היכא כשרובו מים כשרים אבל כשכולו שאוב החמירו חכמים אף בספיקא. אבל ז"א וכמו שאבאר לקמן בס"ד. ולפע"ד נראה ברור כמש"כ דבמקואות ידועין כל אחת במקומן גם ר"מ מודה בזה דיש להחמיר אף בפסול דג' לוגין כיון דעיקר הטומאה היא טומאה חמורה: סימן ו

שאלה לפי מש"ב דלפי"ד הראשונים דס"ל דכלו שאוב הוא מדרבנן ע"כ צ"ל דהיכא דהמקואות ידועין במקומן איזה היא פסולה מחמת מ"ש ואיזה כשרה והוא מבל באחת מהן ואינו יודע באיזהו. הוא טמא מספק אף לר"מ. אלמא דהחמירו חכמים בספק מ"ש. צריך לבאר הטעם דהקילו בספק נפלו או לא. ובספק יש בה מ' סאה או לא

תשובה לכאורה הדבר פשוט משום דמוקמינן המקוה על חזקתה ואמרינן דלא נפסלה ומהני אף להוציא הטמא מחזקתו כדאמרינן בעירובין (לו.) דפריך שם הגמרא על דברי רבא אדרבה העמד מקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדד. אמנם ראיתי שגדולי האחרונים מחולקים בזה. דהנה המהרי"ט בחלק יו"ד סי' י"ט כתב וז"ל וכי תימא דהו"ל ספק מ"ש שטהרו חכמים הא ליתא דלא אמרו ספק מ"ש למקוה כגון שהי' בה מ' סאה מי גשמים אז לא נחוש שחסרו כ"כ עד שלא הי' בה כ"א [ט"ס וצ"ל מ'] סאין ומלא בכתף דהעמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר כולי האי. אבל אם לא הי' בה אלא כ"א סאין אין להאמין לעכו"ם ולומר שנעשה בהכשר אח"כ כי הא דתנן בפ"ב דטהרות ס' נפלו ספק לא נפלו כו' דהתם ספק נפילת מ"ש היה העמד מקוה על חזקתה אימור לא נפלו כו' אבל אם אין בה אלא כ"א סאה האי לאו בחזקת מקוה שלמה היא ומ' סאה חסר קורטב אינו יכול לטבול. ואם אנו רואין שהיא מלאה עכשיו מספיקא לא משוינן לה מקוה טהרה דאימור בכתף מלאוה כו' וחלק על הרב המפה דס"ל דכיון דרוב המקוה כשר והמיעוט הם שאובין אינו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא מלאוה העכו"ם בכתף ותולין להקל יעו"ש. ונראה לפי"ד המהרי"ט דהא דקי"ל ספק נפל ג' לוגין מ"ש ס' לא נפל תלינן להקל היינו דוקא אם נתמלאה במי גשמים אח"כ דבלא ג' לוגין יש בה מ' סאה. אלא דמסתפקא לן דאולי נפל ג' לוין ונפסלה ולא מהני מה שנתמלאה אח"כ אז תלינן להקל משום חזקת כשרות. אבל אם לא נתמלאה אלא עד מ' סאה, דאם הג' לוגין הם שאובין אין בה מ' סאה מים כשרים בזה לא אזלינן להקל דהשתא הוא הספק על הג' לוגין גופא אם הם מים כשרים ויכולין להשלים להמקוה או לא א"כ אין שייך כאן חזקה דהא הג' לוגין הללו לא הי' להם חזקת כשרות מעולם

ועלה בדעתי לומר דסברת המהרי"ט שמחולק עם הרמ"א אי הטעם דספק מ"ש דהקילו חכמים הוא מטעם חזקה או לא תלוי בפלוגתא דהני רבוותא אם כולו שאוב הוא מדרבנן או לא. דהפוסקים דס"ל דכולו שאוב הוא מדאורייתא והביאו ראי' לדבריהם מהתוספתא דהי' אחד שאוב וא' אינו שאוב דטהרותיו תלויות. אלמא דס"ל דספק מ"ש דהקילו חכמים הוא דלא כסברת המהרי"ט דהטעם משום חזקת המקוה דתלינן דלא נפסלה אלא כיון דהוא ספיקא דרבנן תלינן לקולא. כסברת הרמ"א. לכך ס"ל דאף היכא דהספק הוא על הגברא באיזה מהן טבל נמי הקילו חכמים בזה. אבל הראשונים דס"ל דגם כולו שאוב הוא מדרבנן ומ"מ ס"ל להתוספתא דטהרותיו תלויות ע"כ ס"ל דלא הקילו חכמים במ"ש אלא דוקא משום דאיכא חזקה אבל היכא דליכא חזקה לא. לכך באחד שאוב ואחד אינו שאוב דאינו שייך כאן חזקה כיון דהספק הוא על הגברא אזלינן להחמיר אבל אח"כ ראיתי דז"א דהא הפוסקים דס"ל דכולו שאוב הוא מדרבנן הם הר"י בעל התוס' והרמב"ם. והא עיקר ראייתו של הר"י הוא מהתוספתא הביאוה התוס' בב"ב (סו:) ד"ה מכלל כו' וז"ל ולר"י נראה דאפי' כולו שאוב דרבנן כדמשמע בתוספתא דמקואות דתניא בפ' שני מקוה שהניחה ריקן ובא ומצאה מלאה כשר מפני שזה ספק מ"ש למקוה ומדקא מכשיר לי' זה מספק ש"מ דכולו שאוב מדרבנן כו'. והר"ש השיג ע"ז דמשם אין ראי' דהא מסיים שם התוספתא דחזקת המקואות כשרות. דאדרבה מזה יש להוכיח דכולו שאוב הוא מדאורייתא דקתני כשר מפני שזה ספק מ"ש וחזקת המקואות כשרות שאדם אינו עושה מקוה אלא לטבול בה ואינו ממלא אותה מסתמא מ"ש אלא מים כשרים לטבילה משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול דספיקא דאורייתא לחומרא כו' עכ"ל. והרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ג כתב וז"ל מקוה שהניחה ריקן ובא ומצאה מלאה כשר מפני שזה ספק מ"ש למקוה זה עכ"ל. והא דלא מסיים משום דחזקת המקואות כשרות. נראה משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דכולו שאוב הוא מדרבנן. ומפרש התוספתא כהר"י חזקת המקואות כשירות כלומר שספק מ"ש חזקת כשרות למקוה. כמ"ש הר"ש שם במקואות אליבי'. א"כ הא חזינן דס"ל דהא דמקילינן בספק מ"ש הוא לאו משום חזקה כסברת המהרי"ט. דהא שם עיקר הספק על תחלת המקוה אם היא כשירה או לא. מ"מ מקילינן משום דהוא ספק בדרבנן. [ומזה ראי' ג"כ שא"א לומר כמו שרצינו לדחוק ליישב התוספתא לחלק דלא הקילו בספק מ"ש אלא דוקא היכא כשרובו מים כשרים. דהא הכא מיירי להדיא דהספק הוא על כל המקוה]. אך לפי"ז קשה לפי"ד דאמאי באחד שאוב ובאחד אינו שאוב טהרותיו תלויות אע"ג דהספק הוא על הגברא כיון דאנן מקילינן בספק מ"ש לא מטעם חזקה אלא דבכל דרבנן הקילו

ע"כ נ"ל דע"כ צ"ל דהני ראשונים דס"ל דכולו שאוב הוא מדרבנן ס"ל דלכך מקילינן בספק מ"ש הוא רק מטעם חזקה כסברת המהרי"ט. אך דלא כדברי המהרי"ט דס"ל דדוקא היכא דנסתפק לן אם נפסלה המקוה או לא אז מכשירינן דמוקמינן לה בחזקת כשרות. אבל אם ליכא חזקת כשרות לא דהיינו אם נפל אצלנו הספק על גוף המקוה אם הוא שאוב אז לא מכשירינן. אלא דס"ל דלכך הקילו בספק מ"ש משום דמוקמינן להמים בחזקתן דהא המים מתחילת ביאתן לעולם בודאי היו ראוין לטהרות המקוה. אלא דנסתפק לן דאולי אח"כ נפסלו מחמת שאיבה לכך מוקמינן להמים על חזקתן אף לאפוקי מחזקת טומאה ואף ר"י מודה בזה ומשו"ה במקוה שהניחה ריקן ואח"כ בא ומצאה מלאה כשר מפני שזה ספק מ"ש למקוה. וזה כוונת התוספתא שמסיים מפני שחזקת המקואות כשירות. ר"ל מפני שכל המים הם בחזקת כשירות למקוה ומוקמינן להו אחזקתן, אבל באחד שאוב ואחד אינו שאוב דהתם ליכא חזקה. כלל כיון דאנן ידעינן דודאי נפסלה מקוה זו ומספקא לן דלמא טבל במקוה הפסולה אע"ג דפסולה רק מדרבנן מ"מ מחמרינן כיון דעיקר הטומאה היא טומאה חמורה וכמש"ב. ובשתי מקואות ולא ידעינן לאיזה מהן נפל כיון