מלבושי יום טוב חלק ב רעב

דמטמאינן אדם מספיקא ה"ה דטהרות תלויות לפי שיטת שארי הראשונים. וממ"נ איכא ראי' מהתוספתא הנ"ל דכולו שאוב הוא מדאורייתא דאי אמרינן כהתוס' והר"ש ולפ"ד איכא למימר דהתוספתא אתיא כר"י ודוקא הטהרות טהורות דאוקי טהרות אחזקתן א"כ גבי א' שאוב אמאי אמרינן שם דהטהרות תלויות ואי אמרינן דלא כהר"ש דבמקום דאדם טמא גם הטהרות טמאין. א"כ ע"כ התוספתא. אתיא כר"מ וא"כ בודאי יש לדייק דכולו שאוב הוא מדאורייתא דלר"מ יש להקל אף שהמקואות ידועין במקומן

אח"ז התבוננתי דדעת הרמב"ם הוא אינו כן. דהא הוא פסק כר"מ בטומאה קלה. וגם הוא ס"ל בה' מקואות פ"ד ה"ב דכלו שאוב הוא מדרבנן בלבד. מ"מ הביא להלכה הך תוספתא א' שאוב וא' שאינו שאוב דטהרותיו תלויות. וע"כ צ"ל דס"ל דהא דמקיל ר"מ הוא דוקא היכא דהטומאה היא טומאה דרבנן. אבל היכא דהטומאה היא טומאה חמורה ורק ע"י הטבילה היא נעשה ספק דרבנן גם ר"מ אינו מקיל בזה. וזהו כדעת השואל להנוב"י ודלא כהנוב"י שדחה אותו בשתי ידים. א"כ לפי"ז אפי' אם המקוה אינה פסולה רק מג' לוגין נמי יש להחמיר אם המקוה ידועה במקומה. והא דמקילינן בשתי מקואות משום דהתם אינו ידוע לאיזה מהן נפל וכסברת הנוב"י דהיכא דנפל הספק על המקוה שטבל בה האי גברא אם היא כשרה או לאו מקילינן בדרבנן. ונראה דאף ר"מ מודה בזה משום דעל כל מקוה הוה הדין כספק נפל בה ג' לוגין מים שאובים או לא ובספק נפל מ"ש כו"ע מודים דהמקוה טהורה. אבל היכא דהמקואות ידועין הן במקומן ויש אחת מהן שהיא פסולה מחמת מ"ש אף שזה מחמת ג' לוגין בלבד. נמי כיון דנפל הספק על הגברא ועיקר הטומאה הוא טומאה חמורה בזה לא הקילו בספק מים שאובין וכו"ע מודים בזה דמוקמינן להטמא על חזקתו וגם הטהרות הן תלויות. ונראה ברור דהני ראשונים דס"ל כולו שאוב הוא מדרבנן ס"ל כמש"כ

ונראה להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם שם דכתב וז"ל שתי מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל באחת מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות עכ"ל. ומדקאמר סתם אחת מהן פסולה נראה להדיא דאפי' היא פסולה רק מחמת ג' לוגין מ"ש נמי הטהרות תלויות. וע"כ משים דהמקואות ידועין במקומן והספק נפל על הגברא שטבל בה. ועוד נ"ל בזה לאחר העיון לומר דבר חדש דלא כמו שכתבתי לעיל בסי' ג' והכרחתי שם שע"כ מוכרחין אנו לומר כסברת השעה"מ דגבי מקוה כיון שדרכה של מקוה לחסור מעט מעט ואיתרע לה החזקה בודאי מקמי הכי משו"ה מטמאינן לה למפרע בודאי. וכן בטבל אליבא דריב"ל דס"ל דכל ג' ימים האחרונים בודאי חמץ איתרע החזקה מקמי הכי בודאי כו' עי"ש. ועתה התבוננתי ונ"ל דזה ברור דהרמב"ם הי' גורס בתוספתא דשתי מקואות אחת כשרה ואחת פסולה דלא כמו שאיתא לפנינו אחת יש בה מ' סאה ואחת אין בה מ' סאה. וס"ל להרמב"ם דוקא שהיא פסולה מחמת מים שאובין. וס"ל דאפי' כלו שאוב נמי אינו אלא מדרבנן ולכך כיון דאינו אלא ספיקא דרבנן אע"ג דאנן מחמרינן בזה משום דהספק הוא בטבילה והטומאה היא טומאה חמורה מ"מ אין הטהרות נשרפות אלא תלויות. אבל אם היה הפסול דאורייתא כגון דאין בה מ' סאה כיון דאנן קיי"ל כתירוץ בתרא דנדה דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה ובסוף טומאה אף במקום דהוה רק ספיקא מ"מ שורפין אף ברה"ר כמו תחילת טומאה ברה"י א"כ גבי שתי מקואות נמי שורפין התרומה. ולפי"ז איכא למימר דהרמב"ם סובר לפי תירוץ בתרא דגבי מקוה שנמדדה אף דאיכא למימר חסר ואתאי אינו אלא ספיקא. ולכך סובר ר"מ דגבי טומאה קלה מטהרינן גם גבי מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. ובזה יהי' שפיר מדוקדק דברי הרמב"ם שם ה"ו דכתב וז"ל שתי מקואות אחת יש בה מ' סאה ואחת אין בה וטבל באחת מהן ואינו ידוע באיזה מהן טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה בין שהי' המקוה ברה"ר ובין שהי' ברה"י כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בה והי' שלמה בד"א כשהיתה הטבילה מטומאה חמורה אבל כו' עכ"ל. ופשטות לשון הרמב"ם מורה דהכא טמאות ודאי ונשרפות כמו גבי מקוה שנמדד. וכן כתב המ"ל שם פ"ז ומסיים שם דלפי"ז יש לתמוה על התוספתא דקתני טהרותיו תלויות, ונפלאתי דגם דברי הרמב"ם לכאורה סותרין זה את זה. דהא כתב אח"כ שתי מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל מטומאה חמורה טהרותיו תלויות. והוא מהתוספתא הלזו. אבל לפי מש"ב א"ש דהיכא דפסולה רק מחמת שאיבה הוא רק מדרבנן ולהך טהרותיו תלויות. אבל היכא דאין בה מ' סאה טהרותיו טמאות כמו גבי מקוה שנמדד. ולפי"ז מדברי התוספתא הלזו אדרבה יהי' ראיה לדברי הרמב"ם דכלו שאוב הוא רק מדרבנן בלבד. דאי הוה דאורייתא אמאי באחת שאובה ואחת אינה שאובה טהרותיו תלויות ואינן נשרפות כמו גבי מקוה שנמדד. והפוסקים דהביאו ראי' מהתוספתא הלזו ע"כ ס"ל דמקוה שנמדד חמירא משום דיש בה תר"ל הוה כודאי. אבל גבי שתי מקואות כיון דאיתחזק מקוה כשרה לפנינו אע"ג דהוה ספק דאורייתא נמי אינן נשרפות אלא תלויות. אבל לפי"ד הרמב"ם דס"ל דאף היכא דהוה תר"ל לא הוה כודאי ולכך פסק דגבי חביות לא הוה רק ספק טבל. וטומאה שאני דעל הספק נמי נשרפת. א"כ תקשה דאמאי גבי אחת שאובה ואחת שאינה שאובה טהרותיו תלויות אלא משום דכלו שאוב הוא מדרבנן

היוצא לנו מכל דברינו אלה דלפי דעת הפוסקים דס"ל דכלו שאוב הוא מדרבנן. אם נפל ג' לוגין מ"ש למקוה שאין בה מ' סאה ונפסלה ואח"כ נתמלאה במי גשמים וידועה במקומה. ויש גם מקוה כשרה וטבל ואינו יודע באיזה מהן. גם לפי הפוסקים דפסקו כר"מ דבטומאה קלה אזלינן לקולא גם באתחזק איסורא. מ"מ לענין זה לא אזלינן לקולא וצריך לחזור ולטבול. [דבספק מ"ש לא אזלינן לקולא אלא דוקא היכא דהספק הוא על הנפילה] וגם הטהרות טמאות. דלפי שיטה זו ע"כ צ"ל דלא כסברת הר"ש אלא כסברת הני ראשונים דכיון דהאדם טמא אע"ג דהוא רק מטעם ספק גם הטהרות תלויות. כיון דודאי נגע הרי הן כמותו. ובשתי מקואות ואינו ידוע לאיזה מהן נפל משום דהתם לא מחמרינן על השתי מקואות אלא מטעם דאחת מהן ודאי אסורה לכך אחר שטבל ונפל הספק על מקוה האחת שטבל בה אזלינן לקולא וגם הגברא טהור מה"ד אלא כיון דנהרא קמן מורין לו שיטבול לכתחלה פעם שנית. ונראה להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאות פי"ד ה"ב דכתב שם וז"ל ספק מים שאובין למקוה כיצד ג' לוגין מ"ש שנפלו למקוה פסלוה. ספק נפלו ספק לא נפלו ואפי' נפלו ספק יש בהן שיעור או אין בהן ספיקו טהור והרי המקוה בכשרותו ואין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחלה. ואם טבל ועשה טהרותיו טהורים עכ"ל. וכתב הכ"מ וז"ל ומ"ש ואין מורין לו כו' בתוספתא דמקואות (דף תשע"ה ע"א ב' ה"ב) אמר כן ר' יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה"ה לדין זה עכ"ל. א"כ מוכח להדיא דהרמב"ם ס"ל גבי שתי מקואות נמי האדם טהור מה"ד אם טבל. וגם מה שאמר ר"י לא יטבול לאו משום דאזיל ר"י לשיטתי' אלא דגם ר"מ מודה בזה [ודלא כהר"ש] דאל"כ האיך הביא ראי' משתי מקואות לספק נפל דאולי בספק נפל כיון דשם בודאי האדם טהור מה"ד איכא למימר דבמקוה זו מותר לטבול אפי' לכתחלה וכ"ש אם טבל שמותר לעשות טהרות לכתחלה על סמך טבילה זו. אלא ע"כ דס"ל דגם גבי שתי מקואות נמי האדם טהור מה"ד. מ"מ מורין לו דאם טבל דצריך לטבול פ"א ולא לעשות טהרות לכתחילה על סמך טבילה זו משום דהא נהרא קמך כמו בספק טומאה ברה"ר ה"ה הכא גבי ס' נפל מ"ש

אמנם המ"ל בהמק"ו פ"י ה"ו כתב על התוספתא הנ"ל וז"ל וא"ת האיך קאמר ר"י דאם עשה טהרות טהורות הא ר"י אית לי' דספק ליטהר ספיקא טמא וכיון דזה היה ודאי טמא ספק אם טבל או לאו ספיקו טמא וא"כ גם הטהרות שעשה