מלבושי יום טוב חלק ב רעא

דרבנן א"ב דלמא בעירוב שאני משום דבספיקא אזלינן לחומרא ובפרט לפי מה שבארתי בקונטרס הברירה בסי' י"ח דהא דאמרינן בדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה לא משום דזה הוה ספיקא דדינא דהוה מספקא להו לחכמים אם יש ברירה או לא אלא משום דמספקא לן אם היה עומד לכך מעיקרא או לא כיון דא"ב. לכך בדאורייתא מחמרינן ומקילינן בדרבנן. א"כ לפי"ז ודאי קשה האיך הביא ראי' מעירוב לכל דרבנן

אבל באמת לפי מה שבארנו שם לא קשה כלל קושית הגאון הנ"ל דשם בארנו דהא דפליגי תנאי אי יש ברירה בדרבנן או לא. פליגי בהך סברא אי אמרינן דחל הדבר דהיינו קריאת שם תרומה או עירוב ע"י ברירה או לא. דהך מ"ד דס"ל דבדרבנן י"ב ס"ל דאף דאמרינן א"ב מ"מ חלה שם תרומה כגון שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהא תרומה חלה שם תרומה ע"ז. אך מ"מ אסור מפני שא"א לברר התרומה מן החולין דאולי לא הי' דעתו ע"ז שהפריש אח"כ מתחלה. וכן בעירוב נמי ס"ל דחל שם עירוב רק שנסתפק לנו אם היה עומד לברר מתחלה כמו שבירר אח"כ. לכך מקילינן בדרבנן. ומאן דס"ל דבדרבנן נמי א"ב משום דהוא סובר דאין חל כלל התרומה והעירוב מתחלה במקום דתלוי בברירה דאח"כ. א"כ לפי"ז ניחא שפיר מה דהביא ראי' מהברייתא דתניא אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבע"י עירובו עירוב משחשכה אין עירובו עירוב. דע"כ ס"ל דאף בדרבנן לא אמרינן ברירה דהא מוכח מהברייתא הנ"ל דס"ל דאינו חל כלל העירוב כיון דזה תלוי בברירה. דאי אמרינן דס"ל דחל העירוב רק כיון דזה ספיקא על מי הי' דעתו מעיקרא מביה"ש לכך אסורים כולם מספיקא משום דמוקמינן לכל אחד אתחום ביתו א"כ הוי כולם אסורין ללכת רק לאלפים אמה דהוה חמר גמל. אע"ג דלפי משב"ל דבכל ספיקות דעירוב אף לר"י דמחמיר בספיקות מ"מ חמר גמל לא הוה דאלפים שיש לו בחזקת תחום ביתו א"א לאסור מספיקא משום דהוה כמו ליטמא. אבל אלפים שאנו רוצין להתיר לו הוה כמו ליטהר. מ"מ הכא כיון דאנן ידעינן שאחד מהם ודאי אסור. שעל אחד מהחמשה ודאי נתרצה שהרי הוא אמר על איזה מהם שאברר למחר הוא יקנה העירוב א"כ אחד מהם קנה עירוב ואסור לו לילך אלפים שמביתו ולהלאה. א"כ הוה כמו בא לשאול עליו ועל חבירו בשני שבילין כיון דאנן ידעינן דאחד מהם אסור א"א להתיר לשניהם א"כ ה"נ א"א להתיר לכולם כיון דאחד מהם ודאי אסור וכן הא דאמרינן שם ולימא תנא דבי איו הוא נמי כיון שאומר לאיזה רוח שארצה אלך א"כ הוה ספיקא רק אם קנה לרוח זה או לרוח זה א"כ ודאי דהוה חמר גמל. אלא ע"כ דס"ל דאינו חל כלל העירוב במקום דתלוי בברירה א"כ בדרבנן נמי לא אמרינן ברירה כנ"ל: סימן ה

שאלה איסור דרבנן שנתערב חד בחד דקיי"ל שניהם אסורין משום דאתחזק כאן איסורא. אם נפל אחד מהם לקדרה אם אוסרין הקדרה או לא

תשובה הנה הש"ך כתב בסי' קי"א בפשיטות דגם הקדרה אסורה. אמנם השעה"מ בה' מקוואות פ"י כלל ב' חלק עליו וכתב וז"ל דנראה כל שנפל לתוך קדרה של היתר איכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד קדרה בחזקת היתר כמו שהיתה וה"ל ספק שקול ואפי' ר"י מודה. ואמינא לה ממש"כ התוס' פ' בכ"מ (לו.) ד"ה במקוה שלא נמדד וז"ל וא"ת והא ר"י מטמא אפילו טהרות כו' וי"ל דבספיקו כו' אבל טהרות מודה ר"י דלא מטמאינן דאוקי טהרות אחזקתן עכ"ל יעו"ש. הרי מבואר דאע"ג דס"ל לר"י דהאדם טמא מטעמא דהעמד טמא על חזקתו אפ"ה אם נגע בטהרות טהורות כיון דאיכא חזקה דאוקי טהרות אחזקתייהו. וא"כ דכוותה נמי בב' חתיכות שאינן נכרות אע"ג דחתיכה אסורה אפי' בנאבד א' מהם מטעמא דאיכא חזקת איסור. אפ"ה כל שנפל לתוך קדרה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר כמו שהיתה. ושוב מצאתי הדבר מפורש בתוספתא הביאה הר"ש ז"ל בפ"ב דמקוואות מ"ג וז"ל ב' מקוואות שאין בהם מ' סאה ונפלה ג' לוגין לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפל גשמים כו' ר"י אומר אומרים שלא יטבול ואם טבל ועשה טהרות בא' מהן טהורות הא למה זה דומה למי שנטמאה אחת מידיו ואינו ידוע איזה היא אומרים לו שלא יעשה טהרות ואם עשה טהורות מפני שזה ספק ידים עכ"ל. הרי להדיא דאפי' באינו ידוע איזה מהן טמאה דאתחזק איסורא בא' מהם אפ"ה ס"ל לר"י דטהרותיו טהורות אע"ג דר"י ס"ל דס' ידים לטהר טמא. אלא מוכרח הדבר כמ"ש ושלא כדעת הש"ך עכ"ל השעה"מ. ולפע"ד אין זו השגה על הש"ך אף דדעת התוס' דעירובין והר"ש הוא דאע"ג דהאדם טמא מספק מ"מ הטהרות שנעשו ע"י טהורים. אבל דעת שארי הראשונים הוא אינו כן. אלא ס"ל כיון דהאדם הוא טמא מספק הטהרות שנגע בהן הן תלויות. וכן כתבו הראשונים דלכך גבי מעל"ע שבנדה לא אמרינן דאוקמי הטהרות בחזקתן משום כיון דודאי נגעה בהו האשה הרי הטהרות כמותה והן תלויות מספק. ואף שלכאורה נראה שמהתוספתא מוכח כדברי התוס' והר"ש. אבל אין זה ראיה דאיכא למימר דהא דאמר התוספתא אמר ר' יוסי שלא יטבול. הוא לכתחילה שלא להכניס עצמו בספק. אבל אם טבל טהור הוא מה"ד. אע"ג דר"י ס"ל דאף בדרבנן ספק ליטהר טמא מ"מ הכא שאני כמש"כ הנוב"י בסי' ס"ה וז"ל והוא כי אני אומר בשלמא במשנה ב' והוא שהוא טמא טומאה קלה כו' א"א לנו אם נרצה להקל לאחוז הספק בטבילה שהרי הספק שיש בטבילה דהיינו בעסק המקוה הוא ספק דאורייתא כו' ועל זה אמר ר"י כיון שע"כ על האדם הטמא אתה דן א"כ כבר הוא בחזקת טימאה ונשאר טמא לעולם ולא מהני בי' ספק טהרות. אבל כאן במשנה ג' שתי מקוואות ואחת יש בהן ג' לוגין שאובין ואחת אין בהן ג' לוגין שאובין וטבל באחת מהן אפי' הי' טמא טומאה חמורה של תורה אין אנו דנין על האדם הטמא שהרי אף אם לא טבל בה זה אנו צריכין לדון על המקואות אם הם כשרים או פסולים או איזה מהן כשירה והוה ספק דרבנן גמור ואין כאן חזקת איסור ואנו דנין על כל מקוה שהיא כשרה אם באים לשאול על אחת מהן לבד. רק כשנשאלים על שניהם כאחת צריכין אנו לאסור שניהם כדין שני שבילין וכאן שכבר טבל באחת הלא נשאל על המקוה האחת לבדו אם זו שטבל בה כשרה ואנו תולין הפסול בהמקוה השנית ומכשירין את זו כו' עכ"ל. ודבריו נכונים מאד

ולפ"ז נראה דאם היו המקואות ידועין במקומן אחת שנפסלה מחמת ג' לוגין מים שאובין ואחת כשרה וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן ונפל הספק על הגברא הוא טמא מספק. וה"ה דהטהרות הן תלויות כיון שודאי נגע בהן הרי הטהרות כמותו. ולפע"ד נראה שעפ"י זה נוכל ליישב קושית התוס' בב"ב (סו:) ד"ה מכלל כו' על דברי הסוברים דכולו שאוב היא רק מדרבנן בלבד והקשו ע"ז וז"ל ועוד תניא התם שתי מקואות אחת שאובה ואחת כשרה וטבל באחת מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי הן תלויות ומדלא מטהרין מספק אלמא כולו שאוב מדאורייתא כו' עכ"ל. ולפי"ז נ"ש דהא התם דמקוה הפסולה ידועה במקומה ולכך מחמרינן בספיקא משום דאוקי גברא על חזקת שמא וממילא גם הטהרות תלוין. אבל אח"כ ראיתי שז"א דהא לפי דברי ר"מ דס"ל דבספק דרבנן אף שיש לו חזקה מ"מ מקילינן ה"ה שמיקל אף היכא דהמקואות ידועין הן במקומן ואחת מהן פסולה מחמת מ"ש וטבל ואינו יודע באיזה מהן שהאדם טהור. והא התוספתא הנ"ל ע"כ אתיא כר"מ דאיתא שם ברישא דאם טבל מטומאה קלה והיו שם שתי מקואות א' יש בה מ' סאה כו' טהרותיו טהורות. וא"כ אתיא כר"מ. דלר"י כיון