מלבושי יום טוב חלק ב רע

כי הי' מונח שם זמן כזה שאפשר שיאכלוהו עכברים ויחסרו מקודם ביה"ש. נראה דזה תלוי בפלוגתת רש"י והרמב"ם ושארי הראשונים אי פסקינן כר"מ או כר"י. דהא זה דמי ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דבזה נמי שייך חסר ואתאי חסר ואתאי. דלא דמי לנאכל עירובו דהתם איכא למימר דנחסר בפ"א. אבל הכא אין דרך לחסור ע"י אכילת עכברים בפ"א. ועיין תוס' נדה (ב:) ד"ה תרתי כו'. וא"כ לר"מ דמקיל בדרבנן אף במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כמו שפסק הרמב"ם א"כ ה"נ יש להקל. אבל לדעת הפוסקים דפסקו כר"י וכבר בארנו דבמקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דנמצאת חסרה לפנינו וגם חסר ואתאי ר"י מחמיר אף בטומאה קלה דלא עדיפא משתי מקואות וא"א לאפוקי מחזקת טומאה. א"כ ה"נ דכיון דזה חסר ואתאי חסר ואתאי ע"י אכילת עכברים א"כ איתרע חזקה דמעיקרא וא"א לאפוקי מחזקת תחום ביתו ולא עדיפא משני צבורין וכמש"ב: סימן ד

שאלה לפי"ד הראשונים דפסקי כר"י דבכל דבר דאתחזק איסורא ואנן רוצים להוציא מחזקתו אע"ג דזה הוה איסור דרבנן בלבד מ"מ מחמרינן בספיקא. אם יש לחלק בזה בין שנפל אצלינו הספק במעשה או שנפל הספק בדינא

תשובה הנה ראיתי להגאון רעק"א בתשו' ס"ד שהביא בשם כה"ג סי' י"ח לחלק לענין ספק דרבנן דאתחזק איסורא בין ספיקא דדינא דשרי ובין ספק במעשה דאסור היינו משום דהחזקה אינה מכריע הדין. אבל לפע"ד דבריו תמוהים כי מדברי הראשונים מוכח דאין לחלק בזה. דהא הם מביאים ראי' דאם הניח עירובו ביה"ש או נאכל עירובו ביה"ש דאסור לר"י מהא דס"ל דאם עירב משני צבורין ואינו יודע אם מן הטהורה או מן הטמאה דאינו עירוב לר"י. ואם איתא דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה האיך מביא ראי' לביה"ש דזה הוה ספיקא דדינא אם זו השעה שהניח העירוב או נאכל העירוב אם זהו יום או לילה לפי הדין ובזה ליכא לאוקמי אחזקה. והאיך הביא ראי' משני צבורין דשם הוה ספיקא דמעשה. אלא ע"כ דלא ס"ל לחלק בכך משום דגם גבי שני צבורין נמי ליכא לאוקמי אחזקה כיון שהוחזק גם צבור טהור לפניו והוא ודאי הניח א"כ איתרע חזקת תחום ביתו. מ"מ לא מהני לר"י משום דבעינן לר"י חזקה לקולא היכא דבא להוציא דבר מחזקת איסור כמו ספק נטמא עירובו מבעו"י ספק משחשכה. אבל היכא דליכא חזקה לקולא לא. א"כ אפי' ספיקא דדינא לא מהני לר"י להוציא דבר מחזקתו היכא דאיכא חזקת איסור

והנה ראיתי למקצת אחרונים שרוצים לאמר דבר חדש דהא דאסרינן בהניח עירובו ביה"ש לאו משום דמחמירינן אף בדרבנן להוציא דבר מחזקתו. אלא משום דאי הוה מקילינן הכא היינו מוכרחין להקל בשני הצדדים היינו להתיר לו לילך האלפים אמה שלצד העירוב וגם להתיר לו לילך האלפים אמה שהפסיד מחמת העירוב. וא"כ הוה תרי קולי דסתרי אהדדי. לכך לא מקלינן כלל. אבל בנטמא ספק מבעו"י ספק משחשכה כיון דהחזקה מסייע לצד אחד אזלינן לקולא כיון דספיקא דרבנן לקולא. ואמרינן עירובו עירוב כיון דהחזקה מסייע לו. והא דפריך הגמרא שם על ר"מ דסובר דהוה חמר גמל מטומאה דרבנן דספיקא להקל ולא אמרינן דלהכי החמיר ר"מ גבי עירוב משום דהוה תרי קולי דסתרי אהדדי. הוא משום דאמרינן שם (נב:) אליבא דר"מ דלאו דוקא ספק עירוב הוה חמר גמל אלא אפי' ודאי לא עירב נמי הוה חמר גמל. וע"ש בפירש"י בלשון השני וכן הסכימו כמעט כל הראשונים. וא"כ לר"מ אפי' ודאי נטמא מבעו"י נמי הפסיד אלפים אמה מביתו. וא"כ לא הוה כאן תרי מז קולי דסתרי אהדדי דאלפים מבית הפסיד לעולם. ואין להקשות דלפי"ז הי' צריך להיות הדין בהניח עירובו ביה"ש לר"י חמר גמל. ובאמת משמע מדברי כל הפוסקים דהניח עירובו ביה"ש אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוה. די"ל דלא דמי קולא דמקילינן לו לילך ע"י עירוב לקולא שיקילו אותו לילך מתחום ביתו אלפים לכל רוח. כיון דלכל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח. ורק ע"י העירוב מפסיד האלפים אמה שמתחום ביתו. וא"כ האלפים שאנו רוצים להפסידו ע"י העירוב נקרא לאסור והוה כמו לטמא. והאלפים שמרויח ע"י העירוב נקרא להתיר והוה כמו לטהר. וכללא אמר ר"י בדרבנן ספק לטמא טהור וספק לטהר טמא. וא"כ אפי' היכא שהניח עירובו ביה"ש ליכא כאן הכלל דר"י דספק לטהר טמא משום דליכא לאוקמי כאן אחזקה כיון דזה הוא רק ספיקא דדינא. מ"מ כיון שא"א לנו להקל בשני הצדדים משום דזה הוה תרי קולי דסתרי אהדדי יותר יש להקל שיהא לו תחום ביתו ולא יפסיד משיהא לו ריוח אלפים שרצה להרויח ע"י עירובו

ואף שאפשר לפרש כן. אבל באמת ז"א. דהא להדיא כ' הרשב"א בעבודת הקודש שלו דהטעם דלכך לא הוה עירובו עירוב בהניח ביה"ש דמוקמינן לו אחזקת תחום ביתו ולא כתב הטעם משום דלא אפשר לעשות שני קולי דסתרי אהדדי. וכן מצאתי להגאון רעק"א בדו"ח מערכה ד' שכתב וז"ל וכ"ז אני אומר דרך פלפול קצת כו'. אבל לקושטא דמילתא כו'. ולזה נ"ל ביסוד הדבר דכיון שברצונו שיתקיים העירוב ולכך דעתו מתחלה מקיימים רצונו ותופסים לקולא כאלו ודאי קיים העירוב ואסור לו לילך לצד השני כו' עכ"ל. ולפי"ז נסתר פי' הנ"ל וקמה ראייתי מהא דאוסרים הפוסקים הראשונים בהניח עירובו ביה"ש אלמא דלר"י אסור גם בספיקא דדינא היכא דבא להוציא דבר מחזקתו. ויותר תמוה לי דברי הגאון הנ"ל שם בסוף המערכה שכתב וז"ל ואולם עדיין יקשה דהא פרכינן מאן תנא דאפי' בדרבנן א"ב לשיטת תוס' הנ"ל דאם א"ב לא נקנה העירוב כלל ממילא נשאר תחום ביתו. וא"כ דלמא הך תנא סובר דבאתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל משו"ה לא אמרינן בי' בדרבנן יש ברירה. דהא מה דבדרבנן י"ב היינו דדלמא הדין דיש ברירה והוה ספק דרבנן והכא לא שיך כיון דמחמת חזקת תחום ביתו ראוי לאמר דא"ב ולא נקנה העירוב ומזה הכרח למ"ש בתשובה דבספיקא דדינא לא שייך לומר אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה והבאתי ראיות מדברי המ"ל פ"ב ה"א מטומאת צרעת. ומדברי הש"ג עיי"ש בארוכה. והכא דהוה ס' דדינא אם הדין די"ב או א"ב ל"ש לאוקמי אחזקה ומיושב הכל לנכון בעז"ה עכ"ל. ונפלאתי על הגאון הנ"ל דאף שדברי המ"ל והש"ג הם מסתברים דגבי ספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה לגבי איסור דאורייתא למיחשיב כודאי ולפע"ד יש להביא ראי' לזה מדמחייבינן אשם תלוי בעשה מלאכה ביה"ש בין בע"ש ובין במו"ש. ואם איתא דמוקמינן אחזקה גבי ספיקא דדינא אמאי לא נוקמי אחזקה בע"ש ולומר דהוה ודאי יום ובמו"ש נאמר דהוי ודאי לילה. אלא ע"כ דלא מוקמינן אחזקה גבי ספיקא דדינא. אבל מ"מ מוכרחין לומר מחמת הדין דהניח עירובו ביה"ש דלא הוה עירוב. דלר"י היכא דאנו רוצין להתיר דבר שהי' אסור מקודם ועתה נפל ספק אצלנו בזה אם הותר ע"י המעשה שנעשה להתיר. בין שנפל הספק בעצם המעשה ובין שנפל הספק בדין לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן להקל. ואף היכא דגבי איסור דאורייתא נמי לא חשיב כודאי איסור כמו שבארנו לעיל דגבי שתי מקואות אחת כשר ואחת פסולה וטבל בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל מבואר להדיא בתוספתא וכן פסק הרמב"ם דטהרותיו תלויות. ואפ"ה ס"ל לר"י דבדרבנן נמי טמא מספק. א"כ אפי' בספיקא דדינא דא"א לומר מחמת החזקה שהוא ודאי טמא דמחמת החזקה לא ישתנה הדין. מ"מ א"א להקל גם בדרבנן וסתמא אמר ר"י ספק לטהר טמא אף בספיקא דדינא. א"כ הדרא קושית הגאון למקומה האיך מצינן למילף מהא דאמרינן אם אמר אם ארצה ילך דאינו עירוב דבכל