מלבושי יום טוב חלק ב רסח

דמקואות דקתני מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בין ברה"י ובין ברה"ר ס' טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כו'. הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' ברה"ר טמא וטעמא דכיון דאיכא תר"ל חשיב כודאי ואפ"ה קתני דבטומאה קלה ס' טהור וצ"ע עכ"ל. אמנם מ"ש בעל שעה"מ שם לסתור דברי התירוץ הראשון של הגאון בעל מ"א שהבאתי לעיל על הא דעירוב דמקוה שאני דהיא חסר ואתאי. וכתב וז"ל אכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומאה קלה ס' טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תר"ל וחשיב כודאי אלא ע"כ צריך לומר דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי גמור וכל דרבנן הקילו וא"כ ה"נ א"ל לר"י דמש"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תר"ל כיון דמדרבנן הוא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדדה כדאיתא בגמרא. אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו עכ"ל. לא יכולתי להלום דבריו כלל האיך מסתייע מר"מ על ר"י דודאי ר"מ דלא אזיל בתר חזקה כלל בדרבנן דהא גם בס' טבל ס' לא טבל מטהר בטומאה קלה. אלמא דס"ל דקילא טומאה דרבנן לכך מצינן למימר אליבי' דמטהר כל ספק אפי' היכא דאיכא תר"ל. משא"כ לר"י הא חזינן דאזיל בתר חזקה אף בדרבנן. א"כ האיך אפשר לומר אליבי' דמטהר גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כיון דגבי טומאה חמורה חשבינן לודאי טמא מטעם תר"ל. וא"כ למה יקיל בטומאה דרבנן. ואדרבה נ"ל דאף להרמב"ם ז"ל דפסק גבי טבל שהפריש יין ונמצא חומץ דהיה ס' ולא ודאי וע"כ ס"ל דתר"ל לא חשיב בודאי גמור. מ"מ א"א לומר אליבי' דר"י יקיל בטומאה דרבנן במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. דהא חזינן דר"י ס"ל גבי ב' מקואות אחת כשירה ואחת פסולה כו' דטמא אף בטומאה דרבנן. ומקוה שנמדדה ונמצאה חסרה חמירא מזה כמבואר מדברי הרמב"ם דגבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג בין ברה"י וברה"ר טמא. ונראה מפשטות דבריו דשורפין כיון דפסק כרבנן ולא כר"ש אמרינן להדיא בריש נדה דלרבנן טמא ודאי. וגבי ב' מקואות פסק להדיא כהתוספתא דחולין

מ"מ דברי הרמב"ם צ"ע לפי מ"ש שם המ"ל לתרץ על דברי הרמב"ם שפסק גבי חביות דהוה ספק טבל. וגבי מקוה שנמצאה חסרה פסק דבין ברה"ר ובין ברה"י טמא. וכ' דע"כ צ"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כלישנא ב' דריש נדה ולפ"ז לא ס"ל דתר"ל חשיב כודאי. וטעמא דבר"ה טמא הוא משים דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. ובסוף טומאה אף בר"ה טמא ודאי דומיא דתחלת טומאה ברה"י דחזינן שהחמיר הכתוב בטומאה למשוי ספק כודאי א"כ מ"ש גבי ב' מקואות דהוה ג"כ סוף טומאה ואין שורפין עלי' את התרומה כיון דלענין טומאה חשיב ספק כודאי. וכבר עמד בזה השעה"מ שם. ובאמת היא קושיא עצומה על המ"ל. וע"כ צ"ל דברי הרמב"ם כמו שמתרץ שם הבעל שעה"מ דגבי מקוה כיון שדרכה של מקוה לחסור מעט מעט ואיתרע לה החזקה בודאי מקמי הכא משו"ה מטמאינן לה למפרע בודאי. וכן בטבל אליבא דריב"ל דס"ל דכל ג' ימים אחרונים בודאי חומץ איתרע החזקה מקמי הכי בודאי. הלכך ס"ל להגמרא דריש נדה דהוה ודאי טבל. ומה דפסק הרמב"ם דהוה ספק טבל הוא אליבא דר"י דס"ל דכל ג' ימים ראשונים הוה ודאי יין מכאן ואילך ספק. ואפי' כל ג' ימים אחרונים איכא למימר שזה ג' ימים אחרונים שהתחיל להחמיץ והוה טעמא חמרא עד עכשיו שנגמר חמצו וריחא חלא וטעמא חמרא הוה חמרא. וכיון דלא איתרע חזקה מקמי הכי בודאי לכך אינו אלא ספק עכת"ד. ונ"ל דאף לפי"ד שעה"מ מ"מ מוכרחין אנו לומר ג"כ כדברי המ"ל בזה דהרמב"ם פוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. אך לא כהמ"ל דסוף טומאה אף במקום דהוה רק ספק טומאה מ"מ טמא טומאת ודאי אף ברה"ר. אלא דברה"ר בסוף טומאה קם לה אדינא ותולין ולא שורפין. דלפי לישנא קמא דנדה דגם סוף טומאה ילפינן מתחלת טומאה ובמקום דהוה רק ספק. ברה"ר טהור לגמרי. א"כ תקשה הך תוספתא דב' מקואות דאמרינן טהרותיו תלוין היכי מיירי אי ברה"י ספקו עמא אף לשרוף דלא גרע סוף טומאה מתחלת טומאה ואי מיירי ברה"ר כיון דטהרותיו רק תלויות מטעמא כיון דמקוה כשרה לפנינו איתרע חזקת טומאה ואינו אלא ספק בלבד. וכיון דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה א"כ צריך להיות ברה"ר טהור לגמרי. אלא ע"כ דלפי לישנא קמא ע"כ מוקי התוספתא הנ"ל כר"ש דס"ל ברה"י תולין גם גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. ומיירי גם התוספתא ברה"י. אבל הרמב"ם דפסק כת"ק ומ"מ פסק הך תוספתא ע"כ צ"ל דמיירי ברה"ר ופוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה וקם לה אדינא ולכך טהרותיו תלויות. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר לכך פסק דטהרות טמאות ודאי משום דהתם חסר ואתאי ואיתרע חזקה דמעיקרא כמ"ש השעה"מ. וא"כ נפלאתי על השעה"מ דהאיך רוצה לומר דר' יוסי דמחמיר בשתי מקואות בטומאה דרבנן יקיל גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה אע"ג דאיכא תר"ל ואיתרע החזקה מקמי הכי טובא. וע"כ מוכרח לומר כדברי הבעל מ"א דלכך ספק עירוב כשר כיון דליכא למימר כאן חסר ואתאי

והא דקאמר הגמרא לר"י אדרבה העמד מקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדדה נראה דאין פירושו שמיירי במקוה שנמצאה חסרה אלא כיון דהא זה קאי על ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה מיירי בכה"ג דמיירי בתשובת הר"ן שאלה ס"ו שכ' מקוה שהוחזקה להיות מימיה מתמעטין לפעמים על פחות ממ' סאה ואף שעכשיו נמצאת שלמה אין חזקתה הראשונה שהוחזק שיהא בו מ' סאה מוציא הטמא מחזקתו דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל. ולכך פריך הגמרא אדרבה העמד מקוה על חזקתה כיון שמקודם נמדדה והי' בה מ' סאה. וגם ליכא כאן חזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך נעמיד המקוה על חזקתה אף להוציא הטמא מחזקתו. אע"ג דגבי טומאה דאורייתא לא מהני בכה"ג כמו שכתב הר"ן. מ"מ ס"ל להגמרא בדרבנן כיון דר"י מיקל גבי ספק עירוב אע"ג דהרי נטמא לפניך מ"מ מועיל חזקה דמעיקרא להוציא גברא מחזקת תחום ביתו. א"כ ה"נ יועיל חזקת המקוה להוציא גברא מחזקת טומאתו כיון שעתה נמצאת שלמה וגם מעיקרא נמדדה והיתה שלמה אעפ"י שהוחזקה שלפעמים מימיה מתמעטין ממ' סאה. ומשני שלא נמדדה מעולם אך עתה נמצאת שלמה ואנן לא ידעינן בעת טבילה האיך היתה וכיון שהוחזקה לפעמים שמימיה מתמעטין ולא הי' לה חזקה דמעיקרא כלל מחמרינן אף בדרבנן לר"י. כנ"ל לפרש בדברי הגמרא

אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דחזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך אלימא טובא משום דאיכא למימר חסר ואתאי ודאי דלר"י דמחמיר בשתי מקואות כ"ש דמחמיר כאן וראיה ברורה לדברי מדחשיב המשנה הך דינה דמקוה שנמדדה בבא בפני עצמה במשנה ב'. ע"כ הא דחשיב במשנה א' ספק טבל במ' סאה כו' איירי באופן אחר. ואף שלפי מאי דמסיק הגמרא שם דספק טבל כו' איירי בשלא נמדדה. אפשר לומר דהתרתי בבי איירי באופן א' וכאן בנמדדה וכאן בשלא נמדדה מ"מ לפי הס"ד דאיירי כאן ג"כ בנמדדה א"כ היינו רישא. ואי משום דרוצה להשמיענו בסיפא דאפי' ברה"ר טמא א"כ למה שינה לשונו בבבא ב'. אע"כ כדאמרינן. ובזה מדוייק דברי התוס' שם ד"ה אדרבה כו' הוה מצי לשנויי הרי חסרה לפניך כו' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה עכ"ל. וה"פ דבאמת הוה מצי הגמרא לשנויי דמיירי שנמצאת עתה חסרה א"כ הרי איכא חזקה דהשתא דחסרה לפניך נגד חזקה דמעיקרא ולכך מחמיר ר"י אף בדרבנן. אלא להכי לא משני כן משום דע"כ הכא מיירי באופן אחר משים דתני בבא אחריתא מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. והא דפסק הרמב"ם במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה גבי טומאה דרבנן להקל הוא משום דפסק כר"מ (דלא כמ"א]. ואף שלא נזכר זאת להדיא במשנה