מלבושי יום טוב חלק ב רסו

ידעינן באיזו מהן טבל איתרע חזקת טומאה ולא הוה רק ספק טמא ולכך תולין ולא שורפין. א"כ ה"נ כיון דאיתחזק סכין כשר לפנינו ובודאי שחט באחד מהם ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט איתרע חזקת שאינה זבוחה

אמנם ראיתי דהפמ"ג אזיל לשיטתי' דכתב בספרו גינת ורדים כלל ס"ב וז"ל והנה הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כו'. והוא מתוספתא הביאה הר"ש בפ"ב דמקואות ואמאי הן תלויות ולא טמאות ודאי דהאדם אוקי אחזקה וממילא התרומה טמאה. ואלא דבתרומה איכא חזקה להדי חזקה והן ספק ודוקא כה"ג הא בתרומה שנעשו בכלים שנעשו ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר אפשר דטהורים לגמרי דחזקה דהשתא דמקוה אינה טובה כחזקה דתרומה וכמ"ש כה"ג בשוחט. וראיתי אח"כ במ"ל שכ' עלה דהך בד"ה שתי מקואות והא דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דהם טמאות ודאי דהתם חסר ואתאי והרי חסר לפניך משא"כ בשתי מקואות עכ"ל. ולא ידעתי דהרי הדברים ק"ו ומה התם דאיכא חזקה דמקוה דמעיקרא שהיא אלימא נגד חזקה דאדם אפ"ה אדם טמא מכח חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך וממילא מטמאינן התרומה. מכ"ש כאן דאינו יודע באיזה מהן טבל דאיכא חזקה טובא ואלימא העמד גברא על חזקתו ודאי טמא וממילא התרומה טמאה ודאי. ולכן דבריו צ"ע וישוב דעת ואף אי התם חסר ואתאי הוה כחזקה דמעיקרא מ"מ כ"ש הוא עכ"ל בעל ג"ו. והנה דברי הגאון הנ"ל מרפסין איגרא דמה שרוצה לומר דתרומה שנעשה ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר טהורה לגמרי. וזהו נגד רוב הראשונים דהנה הרמב"ן בחידושיו (לחולין פו.) כתב להדיא על הא דשליא בבית שהבאתי למעלה הוסיף שם בדבריו וז"ל והכי מוכח התם גבי מעל"ע שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. דמפרשינן עלה דלא אזלינן בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהם אחר חזקתן של טהרות כיון שודאי נגע עכ"ל. וכן כתב הרשב"א שם דכיון דודאי נגע אזלא חזקתה וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקדושין גבי מקוה שנמצא חסר דהקשה ניזול בתר חזקת טהרה. ותירץ כסברת הרמב"ן דכיון דודאי נגע דין הטהרות כדין האדם. וכן התוס' רי"ד בקדושין שם כ' וז"ל לפי פי' המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשי' ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות על חזקתן מפני שיש בהן ודאי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בי' תרתי לריעותא והא אית בי' חזקה דטהרות לטיבותא אלא כיון דאית בהו ודאי מגע בטלה חזקה שלהן. וה"נ גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה משו"ה פר"ת עיקר שמפרש ספק מגע כדכתבינן בפ' כסוי הדם עכ"ל. וכן הר"ן בחי' לחולין עומד בשיטת הרמב"ן ז"ל. וכן הקשה הר"ת בס' הישר על דברי רש"י גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דאיכא ודאי מגע בטלה חזקתה. א"כ הני גדולי הראשונים כלהו עומדים בחדא שיטה דהיכא דאיכא ודאי מגע לא אזלינן בתר חזקת דבר שנגע בו. וע"כ צ"ל דמקוה שנמדד ונמצא חסר גריעא משתי מקואות אחת כשרה ואחת חסרה כדברי המ"ל. והק"ו שכתב הבעל ג"ו ק"ו פריכא הוא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דהרי היא חסר לפניך לא מהני להוציא חזקת הטמא מחזקתו ונשאר על חזקתו הראשונה ולא איתרע כלל חזקת טומאתו במה שטבל. ולא מהני לו חזקה דמעיקרא דמקוה אף לעשות ספק טומאה אלא חשבו כודאי טמא. אבל הכא גבי שתי מקואות כיון דאתחזק כאן גם מקוה כשרה כמו חסרה לא מהני לן חזקת טומאתו לומר שודאי טבל בהחסרה ולא בהכשרה לכך הוה האדם רק ספק טמא. וגם הטהרות הוי רק תלויות בלבד. א"כ יוצא לנו נמי גבי נ"ד דבשני סכינים כיון שודאי נתחזק כאן סכין כשר לא מהני לן חזקת שאינה זבוחה לומר שודאי שחטה בסכין הפגום ולהוי ודאי נבילה ולא הוי רק ספק נבילה

עוד נ"ל להביא ראי' לדברי דבשבת (לד.) גבי הא דאמר רבא דאם נאכל עירובו ביה"ש או הניח עירובו ביה"ש קנה עירוב. פירש"י ז"ל דמיירי בעירובי תחומין. והתוס' הקשו ע"ז וז"ל דר' יוסי ל"ל התם גבי נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הא שהניחו ביה"ש או נאכל ביה"ש לא מכשר. ע"כ פיר"ת דמיירי הכא בעירובי חצרות. ובחי' הרשב"א מבואר יותר דז"ל הרשב"א דע"כ לא מכשיר ר' יוסי ור"ש אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרינן העמד תרומה בחזקתן והשתא היא דנטמאה וכדאיתא התם ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר כו'. אבל הניח עירובו ביה"ש דספיקא היא וליכא חזקה לא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהאיך מדמינן ביה"ש לספק עירב בתרומה טמאה כו'. דגבי ביה"ש אע"ג דליכא בה חזקה לקולא מ"מ חזקה לחומרא נמי ליתא דלא שייך לאוקמי' אחזקה דלא עירב כלל כיון דודאי עירב רק הספק הוא אם הוא יום או לילה משא"כ גבי ספק עירב בתרומה טמאה איכא למימר שם דמוקמינן ליה אחזקת תחום ביתו שלא עירב. וכן גבי תרומה ונטמאת אמרינן דלכך עירובו כשר משום דהעמד תרומה על חזקתן. אבל בלא"ה הוה אמרינן העמד האדם על חזקת תחום ביתו שלא עירב. אבל לפי מש"ב דגבי שתי מקואות כיון דנתחזק האיסור וההיתר שניהם לפנינו לא אזלינן בתר, חזקת טומאתו למשוי לו כודאי והיה ספק השקול ניחא שפיר קושית התוס' והרשב"א דהא פי' שם התוס' בעירובין גבי ספק עירב בתרומה טמאה או טהורה כגון שיש שני ציבורין לפניו אחת הי' תרומה טהורה ואחת הי' תרומה טמאה ועירב באחת מהן דליכא חזקה כלל עכ"ל. א"כ כיון דודאי עירב באחת מהן ויש תרומה טהורה לפניו איתרע לה חזקת תחום ביתו כמו גבי שתי מקואות. ואפ"ה מחמיר ר' יוסי אף בדרבנן. ולא אמרינן דאזלינן לקולא א"כ גם בהניח עירובו ביה"ש אמאי לא מחמרינן לר"י

אך דעת רש"י והרמב"ם דפירשו דקאי על עירובי תחומין ולא חששו לקושית התוס' משום דהם ס"ל דאנן קיי"ל כר"מ דפסק להקל בטומאה קלה אף במקום שצריכין להוציא מחזקה. וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"י מה' מקואות [וכן כ' השעה"מ דרש"י והרמב"ם ס"ל כר"מ. וכן כ' הגאון בעל אבן העוזר בחי' לשבת] ולכך כתב הרמב"ם בה' עירובין פ"ז הט"ו דאם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעודה הראוי'. דמשמע מזה דלהכי אינו עירוב משום שאינה ראוי'. אבל היכא דבשעה שעירב ידע מהיכן נטל לערב וגר ביה"ש ידע ממנו כגון שהי' שני ציבורין לפניו אחת תרומה טהורה וא' תרומה טמאה. וידע המדה שהי' בכל צבור וצבור. ואלו הי' שם על לבו אז לידע בבירור מהיכן נטל היה יכול לברר. כי הי' רואה מאיזה צבור חסר שיעור העירוב מסתמא מזה נטל לערב. אך מחמת שנמשך הדבר עד שנתערבו הצבורין זה בזה לא יכול לברר ונשאר בספקו מהיכן נטל להעירוב בכה"ג הוה עירובו עירוב. דלא שייך לומר בזה כיון שאינה ראוי'. כיון דביה"ש הי' יכול לברר הדבר ולא הי' נשאר בספק. ואם עירב באמת בתרומה טהורה הי' ראוי' לו לאכול ביה"ש. אך לר"י בכה"ג נמי לא מהני משום דזה הוה כשתי מקואות. והוה כספק השקול. ובזה האופן מיירי הגמ' שם בהא דקאמר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם לא פסק כר' יוסי לכך לא כתב הספק באופן זה. והמעיין בדקדוק לשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא דהגמרא חשיב שני ספיקות דקאמר אם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם חשיב חד ספק שכ' אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה. יראה להדיא שהגמרא מיירי בגוונא שכתבתי שהי' יכול לברר ביה"ש. ועתה אחר ביה"ש כל השקלא וטרי' הוא אצלנו על הגברא במה עירב אם בטהורה או בטמאה. דמכח העירוב אין לנו שום נ"מ כי בודאי אסור לאכלו כיון שהוא בספק. והוה כמו נאבד עירובו. ועל הגברא שייך לומר ב' הספיקות במה עירב בטהורה או בטמאה. ואשמועינן הגמרא רבותא דאף בכה"ג לר' יוסי נמי לא מהני כיון דס"ל דאזלינן לחומרא אף בדרבנן בדבר שיש לו חזקת איסור. אבל הרמב"ם לא פסק כר"י.