מלבושי יום טוב חלק ב רסה

אמרינן בעלמא סמוך. א"כ הוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו מטעם הצטרפות המעוט להחזקה. וא"כ לא יוכל להאלים המצוי את הרוב כי איכא נגדו קורבא דמאלמת להחזקה. אע"כ דבעלמא לא אמרינן סמוך כו' מדאורייתא. וא"כ הוה רובא לבד אלים מחזקה וכנגד קורבא דאיכא כאן דמסייע להחזקה איתא ג"כ להרוב מעלה דמצוי דמסייע לרובא. ולכך הדר בו רבא מהא דקאמר בתחלה רוב ומצוי ליכא מאן דאמר. אבל לא חזר מסברא דמצוי דבאמת אף לפי המסקנא אמרינן הך סברא דמצוי וכמש"ל. ולפי"ז יהי' ראי' גמורה מכאן לדברי האומרים סמכינן מעוטא לחזקה אף לדרבנן. הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. וכן הוא סברת הר"ת והרמב"ן בחידושיו לקדושין

היוצא לנו מכל מה שבארנו דבדין סמוך מעוטא לחזקה נמצאו הרבה שיטות הראשונים מחולקים בו. שיטת רש"י והתוס' לחלק בין רובא לרובא. דברובא חשוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכל הני ג' דברים דחשיב הגמרא בנדה (יח.) מקור שליא וחתיכה הוו בהו רוב חשוב לכך לא סמכינן מעוטא לחזקה וכן מה דהביא שם הגמרא היינו ט' חנויות כו' ותשע צפרדעים כו' כל הני לא סמכינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן דהוה רוב חשוב. אבל גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דלא הוה רוב חשוב לכך סמכינן בו מעוטא לחזקה שלא לשרוף עלי' את התרומה. וזה רק מדרבנן בלבד. ושיטת הרמב"ן הוא דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא דוקא היכא דהמעוט והחזקה מסייעין לדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין. וכן גבי אשה שהלך בעלה למדה"י. אבל היכא דהרוב והחזקה הם בשני דברים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה וסמכינן ארובא בין להקל ובין להחמיר. ושיטת הרשב"א לפי תירוץ קמא במ"ה סובר כהרמב"ן דכל היכא דהמעוט מסייע להחזקה בדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין וכה"ג אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל היכא דהחזקה והרובא הם בשני דברים וכיון שכבר נתעסק בה המתעסק לסלקה ואנן מספקינן על המתעסק אם הוא מן הרוב או מן המעוט אמרינן זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתא דמי. אמנם לפי תירוץ בתרא במ"ה וכן דעתו ביבמות בכ' האשה שהלך וכן הסכים הריטב"א בקדושין דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מסולק מן הריב כמו גבי אשה שהלך בעלה כו'. אח"כ התבוננתי בזה ונ"ל דהא דכתבו הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא לענין להצטרף להחזקה. היינו משום דקשי' להו דמהגמרא דיבמות נראה דהוה כפלגא ופלגא ממש. ומזה הכריח הרא"ה ז"ל דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא. ע"ז מסיק הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא. אבל מ"מ ודאי מודים בזה דחוששין להחמיר אע"ג דהמעוט אינו מסולק מן הרוב. ולכך אין שורפין את התרומה גבי רוב תינוקות מטפחין אך כיון שזהו רק מטעם חומרא בלבד שפיר מודים הרשב"א והריטב"א לסברת התוס' לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב לכך ברוב חשוב כגון רוב מצוין אשמ"ה וכן בכל כה"ג לא חששו חכמים כלל להמעוט אע"ג דמסייע לחזקה. וזה שכתבו הרשב"א והריטב"א לתרץ דאף אם נאמר דברוב מאשמ"ה מסייע המעוט להחזקה ממש כיון דאנן מספקינן דאולי לא שחטה כהוגן דהיינו דשהה או דרס והוה כאלו לא שחטה כלל. מ"מ ס"ל כיון דזה הוה רוב חשוב לא סמכינן מעוטא לחזקה. אבל היכא דאינו מסייע המעוט להחזקה ממש הרשב"א והריטב"א אינם חולקין על דברי הרמב"ן כמש"כ גם הם גבי שליא בבית. ושיטת הרא"ה היא דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה אע"ג דהרוב והחזקה הם בשני דברים כמו שהוכחתי למעלה. אך גבי חתיכה שנמצאת בעיסה וכן גבי שליא בבית כיון דאנו דנין על השליא ועל החתיכה מטעם רובא שהיא טמאה אין אנו חוששין לחזקת הבית ולחזקת העיסה שאח"כ ולהצטרף להמעוט. וכן ס"ל לר"ת בס' הישר דהשיג על רש"י דסובר גבי רוב תינוקות מטפחין דהספק קאי על התינוק. והשיג עליו הר"ת כיון דהתינוק טמא מטעם רובא א"א לנו לחוש לחזקת העיסה כיון דודאי נגע העיסה בתינוק. א"כ יוצא לנו לדינא בנדון דנמצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין ושחט או קדש אשה נראה דאין חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה לדעת רש"י והתוס'. כיון דהוה רובא דאיתא קמן. ולפי שיטת שאר הראשונים כיון דאנו דנין על התינוק שהוא ודאי ישראל מטעם רובא א"כ אין אנו חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה שאח"כ. אבל בנדון שהי' רוב ישראל ומעוט נכרים ופירש אחד מהם ושחט. לפי שיטת רש"י והתוס' כיון דהוה רובא דאיתא קמן שרי. ולפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שרי כיון דהרוב והחזקה הם בשני דברים. דהרוב והמעוט הם על האדם עצמו והחזקה היא על הבהמה א"כ א"א להצטרף המעוט להחזקה. כיון דהוא שחטה לפנינו יצאתה מחזקתה אך לפי שיטת הרא"ה סמכינן מעוטא לחזקה אף בכה"ג. אבל נראה דיחידאי הוא כנגד כל הני רבוותא

אח"ז ראיתי דמה דהוה פסיקא לי דבתנוק מושלך לכו"ע לא מצרפינן מעוטא לחזקה ז"א. דדעת הרמב"ם הוא דאף בכה"ג מצרפינן מעוטא לחזקה דהא הרמב"ם פסק בה' א"ב פ' ט"ו ה' כ"ז דאם קדש אשה ה"ז ספק א"א והבא עליה פטור שאין הורגין על הספק. והראב"ד באמת השיג עליו שם וס"ל דאזלינן בתר רובא וחשבינן לה כא"א ודאית והורגין על קדושיו. אבל דעת הרמב"ם הוא ע"כ משום דמצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת פנויה ועיי"ש בה"ה וכן הוא בטור ושו"ע אה"ע סי' ד'. דס"ל דגם לענין נזקין לא חשבינן לי' כודאי ישראל משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזהו ג"כ מטעם דמצרפינן מעוטא לחזקת ממונא ולפי"ד כיון דכבר דנו אותו לישראל גמור מטעם רובא מסתברי דגם לענין נזקין חייבין עליו כעל ישראל גמור ונראה דהם לא ס"ל סברא זו מש"כ. וצ"ע לפ"ז מהא דנמצאו חתיכות בעיסה ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דשורפין עלי' את התרומה. וליכא למימר דהם מתרצים דלכך שורפין את התרומה ולא מצרפינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן כסברת רש"י ז"ל. דהא הם ס"ל דאף ברובא דאיתא קמן נמי מצרפינן מעוטא לחזקה. וגם כסברת הרמב"ן והרשב"א במ"ה דדוקא היכא דהמעוט בגוף אחד דומיא דרוב תינוקות מטפחין אז אמרינן דמצרפינן מעוטא לחזקה נמי לא ס"ל. דהא הכא לא מסייע המעוט להחזקה בגוף אחד. אם לא שנאמר דליכא למילף משריפת התרומה דהלכו בה חכמים אחרי הרוב גמור כמו שאמר בנדה בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב משום דמצינו דגם על דרבנן גמי שורפין את התרומה. אבל לענין דיני נפשות ודיני ממונות לא מהני אף רוב גמור היכא דאיכא לצטרופי מעוט לחזקה. ועדיין צ"ע בכל זה: סימן ג

שאלה אם הי' לפנינו שני סכינים אחד פגום ואחד שאינו פגום ושחט עוף באחד מהם. ולא שחט רק הרוב וושט בלבד דאם שחט בסכין הפגום ודאי דעם מקום הפגימה שחט. אם חייב בכסוי או לא

תשובה הנה הפמ"ג בהפתיחה לה' שחיטה החליט הדבר דהוה ודאי נבילה ומלקי נמי לקי כיון דהוה ספק השקול א"כ מוקמינן לה אחזקתה חזקת שאינה זבוחה. א"כ לפי"ז ודאי דפטור מכסוי. אבל לפ"ד נראה דז"א. דכיון דאיתחזק גם סכין כשר לפנינו ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט לא הוי אלא ספק נבילה. וראי' לזה דהא הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כתב וז"ל שני מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל בא' מהן ואינו ידוע ועשה טהרות הרי הן תלויות עכ"ל. וע"כ צ"ל דכה"ג דאיתחזק מקוה כשרה לפנינו ובודאי טבל באחת מהן ואנן לא