מלבושי יום טוב חלק ב רסד

לא מצרפינן המעוטא דטרפה לחזקת טמא. ונראה דע"כ צריך לדחוק כיון דפרה אדומה היא בת שתי שנים וטרפה אינה חיה א"כ יש לה חזקה שאינה טרפה דמסייע לרובא וכה"ג גם ר"מ מודה דמעוטא דטרפה הוה כמו מעוטא דמעוטא ולא מהני אף דמסייע לה חזקה. אף דכתבו התוס' שם ד"ה אתיא כו' דחזקה שלא נתבררה בשעתא לא אזלינן בתרה. צ"ל דלא מהני לה בפני עצמה אבל לסייע לרובא ודאי דמהני. ולפי מש"ב דהתוס' והרא"ש ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן בלבד. אבל ברוב חשוב וכן ברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. א"כ לפי"ז בנדון שאלותינו בין במצא תינוק מושלך ובין בפירש אחד מהם ושחט שחיטתו כשרה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה כיון דרוב ישראל הוה רובא דאיתא קמן: סימן ב

והנה הרשב"א בחי' לנדה (כ.) כתב וז"ל ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מארבע מיני דמים הם וא"ת להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורים לגמרי י"ל משום דמסייע לו החזקה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת העמידנה על חזקתה ואינו מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דרוב חתיכות [ט"ס וצ"ל מחצה חתיכות] מארבע דמים הם נפקא איתתא מחזקתה וכענין שאמרנו גבי שליא בבית עכ"ל. וצ"ע האיך מדמה זאת לשליא בבית דהתם הך חזקת הבית אינה מלמדת לן על השליא שהיא בלא ולד. אבל הכא אמאי לא נאמר דחזקת האשה מלמדת לן שלא ראתה דם אלא חתיכה בעלמא הפילה. ובאמת הרמב"ן אף דהשיג על רש"י ז"ל גבי רוב תינוקות מטפחין וסובר דודאי נגע אזלא חזקת העיסה ומביא ראיה מהא דשליא בבית מ"מ כתב להדיא גבי חתיכה וז"ל וכן ללשון הראשון שאמר' רבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הם קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהא טמאה מספק אלא משום האי טעמא הוא דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. אלמא דמחלק בין שליא בבית להא דחתיכה. ואפשר לומר משום דס"ל להרשב"א דחזקת האשה לא הוי חזקה מעליא כיון דהיא עלולה לראות. והא דאמרינן בריש נדה דמעמידין אותה על חזקתה חזקת טהרה הוא כמו שאבאר בס"ד דאף ללישנא קמא דנדה (ב.) דהטעם דב"ש דקאמר דיה שעתה הוא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת וגם הלל וחכמים מודים בזה לחולין. וכן הא אינה מקלקלת למנינה. לא מקרי חזקתה חזקה ברורה רק חזקה דאתא מכח רובא דרוב פעמים אשה אינה רואה אלא בהרגשה וכ"ז שלא הרגישה עומדת בחזקת טהרה. וכן משמע ברשב"א בריש נדה לפי מה שפירש שם דברי הר"ח. וא"כ הכא גבי חתיכה כיון שראתה חתיכה זו בהרגשה א"כ א"א להעמידה על חזקתה חזקת טהרה דאין לאשה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות. ולפי"ז צריך לומר דכוונת הרשב"א במה שכתב כמו שאמרנו גבי שליא בבית אין ראיתו משליא בבית גופה אלא מהא דר"י דחשיב שם (יח.) בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור שליא וחתיכה. ולפי שיטתם סמכינן מעוטא לחזקה גם לרבנן שלא לשרוף תרומה. א"כ בהני ג' דברים ע"כ אין בהם חזקה כלל נגד הרוב ותקשה הא במקור אית לאשה חזקת טהרה. וע"כ צ"ל דחזקת טהרה של האשה לא חשיבא חזקה כיון דעלולה לראות. ולכך הלכו בו חכמים אחר הרוב ושורפין עליה את התרומה

ובאמת לפ"ד הרמב"ן דס"ל דחזקת האשה הוי חזקה מעליא ולכך ס"ל לרבנן כיון דלא אמרינן דרוב חתיכות מארבע מיני דמים הם לכך טהורה לגמרי. וכן הוא דעת הר"ן בחידושיו. צ"ע דאמאי גבי הא דמקור שורפין עלי' את התרומה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. ומצאתי שהגאון בעל מקור מים חיים בפתיחתו לה' שחיטה עמד בזה ג"כ וכתב ומ"מ קשה לי לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן שהבאנו לעיל דהא גם בההיא דמקור איכא חזקת טהרה דאשה ואמאי לא נצרף חזקת טהרה דאשה למעוטא שלא נשרף עלי' את התרומה יעו"ש שהניח בצ"ע. ולפי מש"כ הגאון הנ"ל שם דהך סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן לענין סמוך מעוטא לחזקה היא סברא מוכרחת לכל. ומביא ראי' מהא דתשע חניות דאפי' נמצא שם קרוב לחנות המוכרת נבלה מ"מ אזלינן בתר רובא וקורבא לא גרע מחזקה כדמשמע מסוגיא דב"ב (כג:) בסוגיא דניפול. אלא ודאי דרובא דאיתא קמן עדיף טפי ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה עכת"ד. א"כ י"ל דהני ראשונים ס"ל דרובא דמקור הוה רובא דאיתא קמן כמש"כ הש"מ בב"ב (כד.) [דלא כהתוס' שם ד"ה וש"מ]. והוא מפרש שם דהא דקאמר ש"מ רובא דאורייתא. ר"ל הא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מדאורייתא הוא מדקתני שורפין עלי' את התרומה יעו"ש. וכיון דזה הוא רובא דאיתא קמן לכך לא אמרינן בזה סמוך מעוטא לחזקה. אבל לפע"ד צ"ע דהא חזינן דהרשב"א ודאי לא ס"ל הכי דהא הוא תמה במ"ה על דברי הרא"ה האיך לא שם לבו על הא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכה בעיסה דמהני רובא אף לשרוף את התרומה. אלמא דלא ס"ל כרש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכבר בארתי למעלה דלכך לא ניחא לי' להרשב"א דאולי ס"ל להרא"ה כשיטת רש"י משום כיון דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא א"כ אין סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וגם הרמב"ן והריטב"א בסוגיא דעיסה בתוך הבית הביאו מה דמתרץ רש"י והם כתבו תירוץ אחר כיון דודאי נגע הורע חזקת העיסה. נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אלא נ"ל לתרץ דלכך לא סמכינן מעוטא לחזקה גבי מקור משום דגבי מקור הוה רוב ומצוי אע"ג דמסיק שם בב"ב דהדר בו רבא מההיא דקאמר בתחילה דרוב ומצוי ליכא מאן דאמר. דהא רבא גופא הביא שם ראי' מדר' חייא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. מ"מ נ"ל כיון דכאן גבי מקור איכא תרתי לגריעותא היינו רוב ומצוי. ואיכא תרתי לטיבותא היינו קרוב [ר"ל דמי עליה] וחזקה. וא"כ איכא למימר דהא דחזר בו רבא מההיא הוא משום דאי הוה אמרינן בעלמא דרוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב. והא דגבי מקור הולכין אחר הרוב הוא משום דהוה רוב ומצוי. היה קשה האיך אזלינן בתר סברא דמצוי לבד נגד קורבא וחזקה. אלא ודאי דבעלמא נמי אזלינן בתר רובא נגד קורבא. וא"כ קורבא כמאן דליתא דמי נגד הרוב. וא"כ נשאר לן רובא וחזקה ובא הך סברא דמצוי ומאלים להרוב נגד החזקה

ולולי דבריהם הקדושים ז"ל בהא דקאמר רבא ב"ב שם ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאוריתא כו' ופי' שם התוס' דקמ"ל על רובא דליתא קמן והר"י מיגש ורבינו יונה מפרשים דקמ"ל דהא דקאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מדאורייתא הוא. וכל הפירושים הללו לפע"ד דחוקים הם. כי לפי פי' התוס' קשה למה צריך לאשמועינן דהולכין אחר רובא דליתא קמן מדר' חייא אמאי לא הביא ראי' מרבנן דסוברים יבמות (סא:) דקטן או קטנה מייבמין ולא חיישינן לשמא ימצא סריס או איילונית. וכן קשה לפי פי' הר"י מיגש והר"י אמאי קאמר רבא ש"מ תלת. הא חדא מילתא היא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוא מדאורייתא, וע"כ הי' נ"ל לפרש לפע"ד דהא דקאמר רובא דאורייתא כונתו אף במקום חזקה הוא מדאורייתא ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה מדאורייתא וש"מ מדשורפין עליה התרומה. ולא סמכינן מעוטא דדמי עלי' לחזקת האשה. והוא ע"ד שפי' התוס' על הא דאמרינן בנדה אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור כו' היינו אף במקום חזקה. ה"ה נמי כאן פי' ש"מ רובא דאורייתא הוא אף במקום חזקה, ואין לומר דלעולם בעלמא אמרינן סמוך כו' והכא היינו טעמא דלא אמרינן סמוך כו' משום דכאן הוה רוב ומצוי. ז"א דאי הוה