מלבושי יום טוב חלק ב רסג

שבערוה. אבל אח"כ מצאתי בריטב"א בריש גיטין שהביא שם דהרא"ה באמת מקשה אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינן בקיאין לחזקה. ותי' הרא"ה דהא אתרצה לה במאי דאתרצא אהא דר"מ דכיון דלר"מ דחייש למעוטא אמר דהכא ליכא למיחש משום דהוה מעוטא דמעוטא דלא גמירי כ"ש לרבנן דלא חשיב האי מעוטא להצטרף עם חזקה דאיתתא. וא"כ נתברר לן מזה דהרא"ה סובר דהא דלא מצרפינן מעוטא לחזקה גבי עיסה בבית הוא כמו שפירשתי בצד השני דכיון דאנן מטמאינן להחתיכה מצד רובא א"א לן לטהר את העיסה מצד חזקה. א"כ יוצא לנו לדעת הרא"ה דוקא בתינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אז יש להתיר כיון דאנן דיינינן לו כישראל גמור לכל מילי. אבל ברוב ישראלים ומעוט נכרים ופירש אחד מהם אין להתיר לפי"ד מטעם דסמכינן מעוטא לחזקה. אך לפי"ז צריך לישב קושיא השניה שהקשה הרשב"א על הרא"ה דא"כ האיך אכלינן בשרא אמאי לא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט ונצטרפו חזקת שאינה זבוחה למעוטא. ויש לומר דס"ל להרא"ה דנקובת הושט טריפה הוי ולא נבלה ואין כאן חזקת שאינה זבוחה. וכן תי' המהרש"א בבכורות (כ:) בתוס' ד"ה חלב כו'. וכן נראה דעת הר"ת עיין ברא"ש חולין פ"ב סי' ו' בהאיבעיא דשהה במיעוט סימנין מהו. וכן הוא דעת הרז"ה לפי גירסתו בתוספתא שחט מעוט של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה. [אך בדברי התוס' שם (ל:) ד"ה החליד כו' הובא הך תוספתא בגירסא אחרת דכ' שם שחיטתו פסולה. ונראה דכן הי' גירסת הרמב"ם והרשב"א דס"ל דנקובת הושט נבלה הוי]

עוד י"ל דברי הרא"ה בסברת הרשב"א בחי' ליבמות (ל:) דכתב שם דלכך אמרינן בחזקת שאינה זבוחה אע"ג דזה מאיסור לאיסור משום דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתא אסירא עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' כו' ע"כ. א"כ זה דוקא אם נפל ספק בשחיטה עצמה. אבל אם נפל ספק אצלינו מצד אחר לא שייך לומר להעמידה בחזקת שאינה זבוחה דאדרבה לגבי נקובת הושט האיך שייך לומר נעמידנה בחזקת שאינה זבוחה הא לענין זה היה לנו חזקה מעיקרא דאתא מכח רובא דאין בה נקובת הושט. ונפלאתי על הרשב"א דהאיך הקשה על הרא"ה הא לפי"ד מה שכתב בחידושיו ליכא קושיא כלל וצ"ע

ולפי מש"ב דברי הרא"ה דגבי חתיכות שנמצאו בעיסה גם הוא מודה דלא סמכינן אחזקה מטעם כיון דאנן מטמאינן להחתיכות מטעם רובא א"א לטהר את העיסה כיון דודאי נגע בעיסה וכן גבי שליא בבית גם הרא"ה מודה לדברי הרמב"ן דלא אזלינן בתר חזקה כיון דאנן מטמאינן להשליא והשליא בבית והבית הוא כשליא. גם לפי"ז ליכא כלל קושית המהריט"א מפרה אדומה דאמאי לא מצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת טומאה משום כיון דאלו דיינינן מעיקרא לענין פרה אדומה גופא כגון לענין אם מועלין בה כ"ז שלא נעשה אפר כדאיתא במנחות (נא:) דמועלין בה ויעו"ש בתוס' ד"ה חטאת דיש בה מעילה אחר מעילה דיש בה קדושת הגוף] הוה מורינן שמועלין בה מטעם דאזלינן בתר רובא והיא פרה אדומה כשרה. וא"כ א"א לן למימר אח"כ לענין הזאה דהעמד גברא על חזקת טומאתו ולהצטרף להמעוט דטרפות כיון דכבר עומדת בחזקת פרה אדומה כשרה וכיון שהזה ממנה על האדם א"כ אזלי חזקת טומאתו

עוד יש שיטה שלישית בהא דסמכינן מעוטא לחזקה לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב כ"כ. וכן כתב רש"י ז"ל (בקדושין פ.) דלכך בעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות שורפין עלי' את התרומה משום דהוה רובא דאיתא קמן [ומה שכתוב במ"ה (ח.) וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל. הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן ז"ל. דכן כתב הרמב"ן בחידושיו כלשון שכתב הרשב"א בשמו]. וכן מחלקין שם התוס' לדברי רבנן בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב. ומה שלא תירצתי דברי הרא"ה מקושית הרשב"א דהרא"ה סובר כדברי רש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכאורה יש לתמוה על הרשב"א דהאיך תמה על הרא"ה וכתב מ"מ היה לו לכותב זה לשום לבו על אותה דעיסה בבית שסומכין על הרוב ואפילו לשרוף את התרומה המבלי לב נכוחות יעות ע"כ. דאולי סמך על דברי רש"י דמתרץ לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אבל באמת ז"א דהמעיין יראה דהרא"ה כיון דהוא סובר דלרבנן סמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא א"כ א"א לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכך הקשה הרשב"א עליו. וע"כ צריך לתרץ דברי הרא"ה כמו שתירצנו למעלה. אבל שיטת רש"י והתוס' הוא דלרבנן לא הוה כפלגא ופלגא רק מדרבנן בלבד חוששין להחמיר שלא לשרוף עלי' את התרומה ולכך ברוב חשוב לא חששו להחמיר בזה

והנה המהריט"א בה' בכורות שם כתב וז"ל וראיתי להרב מ"א בנמוקיו על הר"ם בפ"ג דהל' יבום שכ' וז"ל והשתא צ"ל לדברי התוס' והרא"ש דס"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי מעוטא חיישינן למעוטא דהא בפ"ק דחולין אמרינן מנא הני מילי דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם איכא חזקה דמוקמינן גברא בחזקת טמא וכו'. ונלע"ד לחלק דכל היכא דהחזקה והרוב הם בגוף אחד כגון מתניתין דהלך עם צרתה למדינת הים שהיא בחזקת ריקנית שלא היו לו בנים והרוב סותר לחזקה דרוב נשים מתעברות ויולדות בכי הא חיישינן למעוטא כיון דהחזקה סותר הרוב לגמרי וכו' אבל היכא דהחזקה והרוב אינם בגוף אחד כגון גבי פרה אדומה דבבהמה ליכא חזקה דטרפה אלא דאיכא חזקה דטמא אין זה סותר לרוב בהמות דאינם טריפות עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דמה מקשה לדעת התוס' והרא"ש הא מפורש יוצא מדברי התוס' והרא"ש דתירוצא דרבא דהתם אינו אלא דמוקמינן מתני' כר"מ ואף דלר"מ בדאיכא חזקה חיישינן מדאורייתא אנן לא קיי"ל אלא דמדרבנן להחמיר חייש למעוטא בדאיכא חזקה כמבואר בכל דברי התוספות והרא"ש בשמעתין וא"כ אין כאן קושיא עליהם מההיא דפרה אדומה כו' עכ"ל המהריט"א. ואנכי נפלאתי מאד על המ"א האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל לחלק בין גוף אחד לשני גופים דא"כ האיך הקשו התוס' בבכורות (כ:) ד"ה חלב כו' וכן הרא"ש בחולין דאמאי לא מצרפינן חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין ומתרצין משום דמעוטא דאינם מומחין הוה מעוטא דאינו שכיח. ואם נאמר דגם הם מחלקין בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ לא קשה כלל מהא דרוב מאשמ"ה דלכך לא מסייע חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין משום דאינו בגוף אחד. וכן מתרץ שם המ"א בעצמו קושיא זו בזה וא"כ האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל כן. וגם מדברי התוס' נדה (יח:) ד"ה למעוטי כו' דדחקו שם דאמאי גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד לשני גופים דאל"כ הדבר פשוט דלכך גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה משום דהחזקה מסייע להמעוט בשני גופים. וגם מדברי התוס' חולין (יא.) ד"ה מנא כו' מוכח דס"ל דאין לחלק בזה. דהביאו שם דברי הר"ח דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא הוא כן אלא דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא. ואי אמרינן דיש לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ אין ראי' מפרה אדומה דהתם החזקה מסייע להמעוט בשני גופים. אלא ע"כ דס"ל להתוס' והרא"ש דאין לחלק בכך. וע"כ צ"ל כפי מה שתירץ המהריט"א דלכך לא קשה לפי דבריהם מהא דפרה אדומה. כיון דהם ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן לבד. אך זה צ"ע לפי"ד כיון דלא מחלקין בין גוף אחד לשני גופים א"כ אכתי תקשה לדברי ר"מ דהא הוא ודאי ס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא ממש. ומה יתרץ ר"מ על הא דפרה אדומה דהאיך כשרה אמאי