מלבושי יום טוב חלק ב רסב

ס"ל להדיא גבי שליא בבית דהיכא דהמעוט והחזקה הם בשני גופים לא אמרינן דהמעוט מסייע להחזקה ולכך לא רצה לפרש גבי תינוקות מטפחין כפירש"י ז"ל דהספק הוא על התינוק אם הוא טמא או לא והתינוק ודאי נגע בעיסה דא"כ הוי העיסה כתינוק. אלא דהספק הוא אם נגע התינוק בעיסה או לא. א"כ המיעוט מסייע להחזקה דהם בגוף אחד. וא"כ הכא גבי פרה אדומה הא המעוט והחזקה הם בשני גופים והאיך הקשה לדברי הרמב"ן דנימא מעוט מסייע להחזקה דחזקת טמא. ומה שהביא שם בשם הריטב"א בקדושין לאחר שהביא שם דברי הרמב"ן דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אפי' היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב כתב שם וז"ל ולפום הא אומר מורי [הוא הרא"ה] נראה דמאי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב אלא כל המצוין. לאו דהרא"ה אומר דהרמב"ן ס"ל הכי דהא הרמב"ן ס"ל להדיא בחידושיו לחולין דרוב מאשמ"ה הוא רוב ממש. ומ"מ לא סמכינן מעוטא לחזקה כיון שהיא שחוטה לפניך רק הספק הוא אם שחטה מומחה או לא א"א לסייע החזקה דאינה זבוחה ולומר דודאי מי ששחטה הי' אינו מומחה. אלא מה שכתב הרא"ה הוא דעת עצמו. ופליג בזה על הרמב"ן וס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אע"ג דהיא שחוטה לפנינו ונפל הספק על הגברא אם הוא מומחה או לא. מ"מ אף לפי שיטתו אבאר לקמן בס"ד דלא קשה מפרה אדומה

וכן נפלאתי על הגאון בעל שעה"מ בה' יבום וחליצה פ"ג ה' ט"ז שהניח שם על הרשב"א בת"ה בקושיא מהא דפרה דומה. לא אוכל לירד לסוף דעתו דהא הרשב"א הסביר שם דכל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אי מן הרוב או מן המעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתי' דמי. וא"כ ה"נ גבי פרה אדומה הוה נמי חזקת הטומאה של האדם חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה. וכיון דודאי הזו עליו ולא ידעינן אי מן הרוב או מן המעוט בודאי יש לילך אחר הרוב ומעוטא כמאן דליתי' דמי. ובזה נסתר ג"כ דברי הנוב"י בא"ע סי' מ"ג שהשיג שם טל הריב"ש דס"ל אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא תרי חזקי כמו הני תלת דר"א בן פרטא דאיכא תרי חזקי חזקת האשה בחזקת א"א וחזקת האיש בחזקת שהוא קיים. אין הולכין אחר הרוב. והשיג עליו הנוב"י מפרה אדומה דאיכא ג"כ תרי חזקה נגד הרוב. חדא דלמא במקום נקב קשחיט והוה בחזקת אינה זבוחה. ועוד דלאדם שמזין עליו איכא חזקת טומאה ואפ"ה אזלינן שם בתר רובא. ולפע"ד אין זו השגה כלל על הריב"ש דשאני גבי פרה אדומה דשתי החזקות הללו אינן יכולין לסייע כלל להמיעוט. דחזקת הטומאה אינה יכולה לסייע להמעוט כיון דודאי הזו עליו והיא הוה חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה וכיון שודאי נתעסקו בה ולא ידעינן אם מן הרוב או מן המעוט אמרינן מעוטא כמאן דליתי' דמי. וכן חזקת שאינה זבוחה נמי אינה יכולה לסייע להמעוט כיון שהיא זבוחה לפנינו. וכמו שביארנו למעלה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט והחזקה מורים על ענין אחד שמסייעים זה לזה ממש. כמו ברוב תינוקת מטפחין דהחזקה מורה לן שלא נגע התינוק הטמא בהעיסה. וגם המעוט הוא שמעוט תינוקות אינם נוגעים בעיסה. אבל היכא דהחזקה והמעוט אינם מורים על ענין אחד כגון הכא דהחזקה היא שאינה זבוחה ולא נעשה בה מעשה השחיטה והמעוט מורה לן דאינו מועיל לה השחיטה דלמא במקום נקב קשחיט. וא"כ אין המעוט מסייע ממש להחזקה לא אמרינן סמוך מעוטא להחזקה אלא אזלינן בתר רובא. אבל גבי הני תלת דר"א ב"פ הא מסייע ממש תרי החזקות היינו חזקת א"א וחזקת חי להמעוט שהוא עדיין חי לכך ס"ל להריב"ש דבכה"ג ודאי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה

והמתבאר מכל דברינו אלה דלפי שיטת הרמב"ן והרשב"א בנדון שאלתנו כיון דהספק נפל על הגברא אם הוא נכרי ושחיטתו אסורה או לא והחזקה והמעוט הם בשני גופים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. וכ"ש לפ' תירוץ השני של הרשב"א במ"ה וכן הוא בחידושיו ליבמות בפ' האשה שהלך דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מגרע להרוב ממש. אבל היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכן הסכים הריטב"א לתירוץ זה. א"כ הכא כיון דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. א"כ אפי' בשאלתנו השניה דהיינו אם פירש אחד מהם ושחט נמי שחיטתו כשרה

ועתה נשובה לבאר דברי הרא"ה אף שלכאורה נראה לפי"ד דס"ל סמכינן מעוטא לחזקה בכל מקום. אבל באמת לאחר העיון ז"א דהנה הרשב"א הקשה עליו קושיא גדולה מהא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים טמאה ושורפין התרומה. ע"כ נ"ל דגם הרא"ה מודה דהיכא דודאי נגע הורע חזקתה ואין מצטרפין מעוט לחזקה. ושאני לגבי שחיטה כיון דאנו מסתפקין אם נעשתה השחיטה בהכשר או שהה או דרס ולא שחטה כהוגן והוה כלא שחטה כלל. ולכך הקשה הרא"ה שפיר כיון דאיכא מעוט שאינם מומחין והן שוהין ודורסין והוה כלא שחטה כלל והוה כספק מגע. אמאי לא מצרפינן המעוט להחזקה דזה הוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וא"כ לפי"ז בנדון שאלתנו כיון דידעינן שודאי נעשתה השחיטה כהוגן רק שאנו מסתפקין אם מהני שחיטתו דאולי הוא הוה נכרי גם הרא"ה מודה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. דזה הוה דומיא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים שורפין את התרומה כיון דודאי נגע לפנינו

אך אפשר לומר דרך אחרת בדעת הרא"ה ז"ל דלהכי שאני לי' שחיטה מעיסה שבתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו בה חתיכות. כיון דאנן מטמאינן להחתיכות שבעיסה מטעם כל דפריש מרובא פריש א"א לן לטהר העיסה מטעם הנ"ל וכן בכל כה"ג. משא"כ במצא גדי שחוט שאין לנו לדון כלל בהכשר השוחט להכשירו או לפוסלו דהא אינו לפנינו ולא ידעינן מי הוא. וכל הספק שאצלנו הוא רק בהכשר הבשר לבדו. וכיון דיש להבשר חזקת איסור ומעוטא דאינן מומחין. שפיר הקשה דנצטרף המעוט לחזקה. ולפי"ז בנדון שאלתנו הראשונה במצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראלים כיון דדינו כישראל לכל דבר ע"כ בודאי שחיטתו כשרה אף לפי"ד ולא אמרינן דנצרפו המעוט שהם א"י לחזקת הבהמה שאינה זבוחה כיון דאנן מחזקינן לו לישראל מחמת הרוב ושחט שחיטה הגונה לא מהני חזקת הבהמה להצטרף להמעוט. וכן אם קידש אשה הרי היא אשת איש ודאית ולא אמרינן דמצטרפין המעוט לחזקת פנויה. אמנם בשאלה השניה אם פירש אחד מהם ושחט לפנינו שחיטה כשרה ולא ידעינן מי שחטו. יש לאסור לדעת הרא"ה מטעם דמצרפינן מעוט לחזקה דהכא אין אנו באים לדון רק על הכשר בשר לבד

ועלה בדעתי להביא ראי' דגם הרא"ה מודה דהיכא דידעינן שהשחיטה נעשתה כהוגן רק שהספק הוא אי מהני השחיטה או לא. אזלינן בתר רובא. ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. מהא דפריך הגמרא בריש גיטין לבעי תרי מידי דהוה אכל עדות שבתורה כו' אימר דאמרינן כו' אבל הכא דאתחזק איסורא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ומסיק שם הגמרא משום דרוב בקיאין הן ע"כ. ואכתי תקשי אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינם בקיאין לחזקת א"א. אלא ע"כ צ"ל כיון שנתגרשה ודאי בגט זה רק שהספק הוא על הגט אי כתב אותו בקיאין לשמה או לא הוה כודאי נגע. ואיתרע חזקתה. אבל באמת אין זה הוכחה משום דאיכא למימר דהא אפי' אי אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אינו אלא פלגא ופלגא וממילא עד אחד נאמן דהוה כאלו לא אתחזק איסורא וס"ל להרא"ה כסברת המהרי"ק דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן אפי' בדבר