מלבושי יום טוב חלק ב רס

שחושב איסור חמור רבוי זיתים אפי' לגבי איסור סקילה לא הו"ל לרבי להקל בזה וכ"ש כשהאיסורין הם שוים שהרי תיקון מעשר הוא שבות מדרבנן ואכילת טבל של כרישין הוא איסור דרבנן דמעשר ירק אינו אלא מדרבנן ונוסף בזה רבוי זיתים אלא ודאי משמע שאין רבוי זיתים נותן חומרא כלל עכ"ל. והנה מדברי התשב"ץ משמע לכאורה דס"ל דאפי' באיסורין שוין אין רבוי הזיתים משוי חומרא כלל. ולפי"ז היה אפשר לישב דברי רש"י מה דהוצרך לומר דטבל חמיר. אבל באמת זהו דבר שא"א לומר כלל דבאיסורין שוין ובאיסור אחד יהא צריך להאכילו רק זית אחד ובאיסור השני יהא נצרך להאכילו שני זיתים לא יוסיף מחמת זה חומרא כלל אף שזה אפשר לומר שאם אוכל שני הזיתים ביחד אינו מוסיף חומרא כלל דמה לי זית אחד ומה לי שני זיתים כיון דאוכל שניהם באכילה אחת א"כ מ"מ אינו עובר אלא על לאו אחד. אבל זה ודאי דהיכא דהחולה צריך לאכול השני זיתים זית אחר זית דאז על כל זית וזית שאוכל עובר בלאו א"כ בודאי האיסור שצריך להאכילו שני זיתים חמירא מהאיסור שאינו צריך להאכילו רק זית אחד. והא דכתב התשב"ץ שאין רבוי הזיתים מוסיף חומרא כלל כוונתו הוא רק לסתור דברי הר"ן דסובר דרבוי הזיתים משוי חומר אפי' לגבי שחיטה בשבת שהוא איסור סקילה. ולזה הביא שפיר התשב"ץ ראי' דהא חזינן לדברי רבי תקון המעשרות שהוא רק שבות לבד דוחה אכילת שאינו מעושר אף שיש בו חומר רבוי הזיתים. אלא ע"כ צ"ל משום דתקון המעשרות הוא שבות מאיסורי שבת חמיר יותר מאכילת שאינו מעושר דרבנן משום דכל דתקון כעין דאורייתא ולכך חמיר יותר השבות דשבת מאיסור אכילת איסור דרבנן. א"כ כ"ש שחמיר יותר שחיטה מאיסור אכילת נבלה אף שיש בו חומר רבוי זיתים. כנ"ל בדברי התשב"ץ: קונטרס החזקות סימן א

שאלה תינוק שנמצא מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אם שחיטתו כשרה או לא. וכן יש להסתפק במקום שרוב ישראל ומיעוט נכרים ופירש אחד ושחט לפנינו שחיטה הגונה אם השחיטה כשרה או לא

תשובה לכאורה לפי מה דפסקינן בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סי"ג אם הלך בעלה וצרתה למ"ה ה"ז לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה אם לאו אע"ג דרוב מתעברות ויולדות מ"מ חיישינן למיעוטא משום דסמכינן מיעוטא לחזקה. א"כ ה"נ הא יש לסמוך מיעוטא דנכרים לחזקת שאינה זבוחה. אבל כי דייקינן בזה נראה דבנמצא תינוק מושלך כו"ע מודים בזה דשחיטתו כשרה ולא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה. ובפירש אחד מהם ושחט לפי רוב שיטות הראשונים בכה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. כאשר נבאר בס"ד

הנה הרא"ה בבה"ב כתב הא דאמרינן גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דא"כ לא סגי לן בהכי דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה ואיכא להתירא רובא דמצוין מומחין הם. וכי האי גוונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה ובאידך איכא רובא אמרינן להדיא ביבמות דהוה כפלגא ופלגא ובמכלתין בפ' כסוי הדם אמרינן דחשיב לר"מ טפי מרובא וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולא דוקא רוב אלא כל המצוין קאמרינן שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה ואפי' מיעוט ליכא. אמנם הרשב"א במ"ה השיג עליו מהא דאמרינן בקדושין (פ.) עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה. דמודה ר"י דהכא שורפין אה התרומה. אלא ע"כ צריך לחלק אפי' תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי. ושנתעסק בה מתעסק א' ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לאמר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי. ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה והרוב כשרין לה הורעה החזקה ואון מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא דמי עכ"ל. והנה דעת הרמב"ן הוא כדעת הרשב"א דכל היכא דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקת איסור שאינה זבוחה. דכן כתב להדיא בחידושיו לחולין וז"ל ומן הדין הי' שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית אלא משום קולא דבהמה לא אתרע שהרי היא שחוטה לפנינו סמכינן ארובא כו' עכ"ל

ולכאורה יש לתמוה עליהם הא בחולין (פו.) אמרינן מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה כו' הרי חזינן דאע"ג שהיא שחוטה לפנינו מ"מ לא איתרע בזה חזקת שאינה זבוחה כיון דאנן מספקינן אם נשחטה בהכשר או לא. אך דברי הרמב"ן י"ל כי הוא ז"ל בחידושיו לנדה (יח:) כתב על הא דקאמר שם בגמרא מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת. וז"ל פירש"י ז"ל בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב תינוקות מטפחין באשפה ושרצים מצוין שם ובצק בידו שנגע בעיסה. וזה הפי' אינו נכון דאי ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי. והתם נמי אפשר לומר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דלא שרפינן עלי' תרומה. אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של הבית כלום אלא הרי הבית כשליא כו' אבל הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטא אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה תינוק וממקום אחר הי' לו הבצק כו' משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ונד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה כו' עכ"ל. ולפי דבריו נ"ל הא דבכמה מקומות חששו חז"ל למיעוטא היכא דמסייע לחזקה. ובכמה דברים לא חששו למיעוטא כלל אף היכא דמסייע לחזקה. והוא מסברתו זאת היכא דהחזקה מתנגדת להרוב בגוף אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין דכל ספיקא דידן הוא בגוף העיסה אם נגעו בה התינוקות או לא. התם חששו חכמים למיעוטא דאין מטפחין דמסייע לחזקת העיסה וכן ברוב מעשיהן מתוקנים דחש"ו. כיון דעיקר הספק אצלנו הוא על הבשר אם אירע לה שחיטה מהוגנת הלכך אמרינן דסמכינן מיעוטא להחזקה. והוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וכן באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י והיא היתה בחזקת ריקנית. דהחזקה ורובא סותרין שם בגוף אחד לכך חיישינן למיעוטא דמפילות דמסייע לחזקתה שהיתה בחזקת זקוקה ליבום. אבל