מלבושי יום טוב חלק ב רנט

שיש בו חומר מיתה או כרת כיון דעובר על כל הלאוין בבת אחת ולא בזה אחר זה

אמנם אם יש לפניו שני איסורין ואם יאכל מן החמור דהיינו חלב יספיק לו כזית אחד ואם יאכילהו מן הקל היינו נבלה יהי' צריך לשני זיתים הנה לפי"ד הר"ן הללו הדבר ברור דצריך להאכילו מן החמור כזית אחד ולא יאכילנו מן הקל שני זיתים. אך לא ידעתי אם מסכימים לסברת הר"ן שאר הראשונים כי הם נתנו טעם אחר על הא דשוחטין בשבת בשביל חולה ונראה דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל. אבל אין זה הוכחה דלא ס"ל סברת הר"ן. דאולי משום דקשה להו עדיין לסברת הר"ן היכא שאין החולה צריך אלא לכזית בלבד דאמאי שוחטין בשבילו ולא מאכילין אותו נבלה. וכ"ש היכא שאין צריך לאכול הכזית בכדי אכילת פרס אלא מעט מעט. ונראה דלפי"ד הר"ן באמת בכה"ג אסור לשחוט בשבילו אלא מאכילין אותו נבלה אבל לפי סברת הראשונים אפי' בכה"ג שוחטין בשבילו. אמנם לפי פירש"י גבי טבל ותרומה דפי' בדלא אפשר בחולין היינו שצריך לאכול כולו מ"מ ס"ל לת"ק דמאכילין אותו טבל ולא תרומה משום דתרומה חמירא. א"כ מוכח דלא ס"ל כסברת הר"ן. דלסברת הר"ן קשה דאמאי מאכילין אותו טבל הלא אם יאכילוהו טבל חייב על מאה זיתים שיש בכוס על כל כזית וכזית ואם יפרישו התרומה יאכל צ"ח זיתים של היתר ושני זיתים של איסור דהיינו תרומה. וכן הקשה הגאון בעל פרשת דרכים והגאון בעל תוספת יוה"כ. והבעל פ"ד כתב דהר"ן מפרש פי' אחר בסוגיא זו דהיינו בלא אפשר בחולין היינו שאין הבעלים שם ע"כ א"א להפריש לתקן הטבל. וכוון הגאון הנ"ל לדברי התוס' רי"ד ביומא דגם הוא פי' כן. והשיג על פירש"י דהא יכול לפוטרו בחטה אחת דחטה אחת פוטרת הכרי. ובאמת פירש"י תמוה מאד דאמאי צריך לומר דבן תימא סבר דטבל חמיר משום דתרומה חזי לכהן דהא אפי' אם נימא דתרומה שוה בחומר לטבל נמי צריך להפריש תרומה ולהאכילו אח"כ משום דאז לא יאכל באיסור רק כשיעור תרומה בלבד. ואם לא יפריש כלל יאכל כל מה שהאכילו באיסור

והנה ראיתי להגאון בעל משנת חכמים דכתב על תירוץ הפ"ד [והוא שיטת התוס' רי"ד] וז"ל דמילתא דפשיטא לי' למרן המ"ל להאי גיסא דבחולה שצריכין להאכילו משל אחרים דאין תורמין תו"מ שלא מדעת הבעלים. לענ"ד זר הוא בעיני דכיון דצריכין להאכילו משל אחרים וברשות קעבדינן שישלם לו אח"כ. דמי לגמרי למ"ש התוס' במס' גיטין (מ:) דהא דאפוטרופסין תורמין ומעשרין אף דדרשי אתם ולא אפוטרופסין מ"מ בכדי שלא להאכיל קטנים טבלים הפקירו ב"ד וחשוב כאלו התבואה היא של אפוטרופסין ולהכי תורמין ומעשרין. כ"ש הכא כיון דברשות ב"ד קאכיל שהתירו לו להציל נפשו בממוני' דחברי' דחשוב כשלו לגמרי ותורם ומעשר עליו. ולא גרע מגנב וגזלן דתרומתן תרומה עיין במס' ב"ק (ק"ד.). כ"ש הכא דברשות קעביד לאכול משל אחרים דתורמין ומעשרין אף שלא מדעת הבעלים דאוכל ה"ל כבעליו כ"נ לענ"ד ברור עכ"ל. ולפע"ד מה שהביא הגאון ראי' מהא דאפוטרופסין תורמין ומעשרין אין ראי' כלל. משום דשם היו הב"ד ע"כ צריכין להפקיר נכסי היתומים משום תקנתם שיוכלו האפוטרופסין לתרום שלא יאכלו הקטנים שאינו מעושר. אבל הכא לאיזה טעם הוצרכו חכמים להפקיר ממון של אחרים בכה"ג. דאי משום דמותר לטול ממון של אחרים להציל עצמו מסכ"נ הוא זה לא מטעם הפקר ב"ד אלא מה"ד הוא כך שנדחה איסור גזל כמו שנדחה כל איסורין שבתורה מטעם סכ"נ. והא דאסור להציל עצמו בממון של חבירו היינו שמחוייב לשלם אח"כ אף כשהציל עצמו מסכ"נ כמש"כ התוס' שם (ס:) ד"ה מהו כו'. ומה שכתב דלא גרע מגנב וגזלן לפע"ד לא דמי דהא שם הוא מטעם יאוש בעלים נגע בה לכך הוי תרומתן תרומה משום דהוי יאוש ושנוי השם כמו דאמרינן שם (סז.) מעיקרא טבלא והשתא תרומה. אבל הכא כיון דאין הבעלים שם א"כ לא הוה יאוש גבייהו לכך אין תרומתן תרומה. אמנם מ"מ עדיין קשה קושית הגאון הנ"ל לרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ הכא אמאי לא הוי תרומתו תרומה כיון דאם היו הבעלים שם בודאי היו מתיאשין מזה והוה כדבר שאין בו סימן דלרבא הוי יאוש. ואף אם נאמר דרבה ס"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ עדיין קשה האיך רבא יתרץ הך ברייתא דטבל ותרומה

ע"כ נראה לפע"ד לפרש פי' אחר בדברי הגמרא ובזה נתישב כל הקושיות מה שהקשה הפ"ד לפי פירש"י בדלא אפשר בחולין היינו שאינו מספיק לי' חולין בלבד דאמאי לא מפרשינן התרומה ואח"כ לבטל בחולין דמדאורייתא ברובא בטל א"כ לא הוי אלא איסור דרבנן בלבד. וגם קושית התוס' רי"ד הנ"ל דהקשה דהא יכול לפוטרו בחטה אחת היא קושיא חמורה מאד. ואפי' אם נדחוק לומר דהכא מיירי במעשר שטבל לתרומת מעשר. מ"מ עדיין קשה דהא יכול להאכילו מהחולין כשיעור אכילה שצריך ויצטרף לכל אכילה ואכילה פחות מכזית מהתרומה שיפריש ובכדי אכילת פרס לא יאכל מהתרומה שיעור כזית. דהיינו אם הי' לו טבל שיעור עשרה זיתים ויפריש מזה זית לתרומת מעשר ויצטרף הזית לכל אכילה ואכילה א"כ בכדי אכילת פרס שיאכל שיעור ג' או ד' ביצים לפי"ד השו"ע דכזית הוא חצי ביצה וכדי אכילת פרס אפי' לפי"ד הפוסקים דהיא שיעור ד' ביצים שהם שמונה זיתים לא יאכל כזית שהוא חצי ביצה. ומחמת כל זה נ"ל דהיכא דהחולה מוכרח לאכול התרומה שהפריש או ע"י בטול או ע"י צירוף בכל אופן שיהי'. א"כ מפריש לכתחילה התרומה שיאכלנה זר ולא ינהג בה שום קדושת תרומה אינו חל עליה תרומה כלל והטבל הוא טבל גמור משום כיון דבשעה שמפריש התרומה יודע הוא שמוכרח לבטלה מקדושתה א"כ הוה כמפריש לאבוד וכאבוד דמי. וזה דמי להא דאמרינן בב"ק (קטו:) הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום. וכן אם בא אנס כנגדו ויודע שאינו יכול להציל דאפי' אם הפריש לא אמר כלום וה"נ כיון שהחולה הוא לפנינו והתרומה שיפריש ע"כ צריך להאכילו מטעם סכ"נ אין לך אנס גדול מזה לכך לא הוי תרומה. ולפי"ז צריך לפרש דברי הגמרא טבל ותרומה היינו שיש שני קבים אחד של טבל ואחד של תרומה כמו שפירש הפ"ד. אך באפשר בחולין ולא אפשר בחולין צריך לפרש כפירש"י היינו באפשר דסגי לחולה בחולין בלבד או לא סגי. וכן נראה פשטות הגמרא. ואין להקשות דאכתי אמאי לא יפריש מהטבל שיעור והתרומה מהטבל שהפריש לא יאכיל להחולה אלא יטול כדי שיעור שנחסר לו מהטבל מהתרומה שנפרשה כבר ויאכיל להחולה או ע"י בטול או ע"י צירוף שלא יהא כזית בכדי אכילת פרס. דנראה דהכא מיירי שאין לפנינו שני האיסורין אלא דטבל מונח במקום אחד והתרומה במקום אחר והוא צריך לרוץ ולהביא להאכיל למי שאחזו בולמוס וע"ז פליגי תנאי אם צריך להביא הטבל ולהאכילו או התרומה. וכן מוכח לפרש הא דאמרינן מעיקרא טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ואמאי לא יתן לו חצי זית טבל וחצי זית שביעית דהא זה ודאי דאף דטבל חמיר משביעית מ"מ זה עדיף שיתנו לו רק חצי זית מהטבל מלהאכילו כל הזית מהשביעית אע"ג דטבל הוא חמור דבמיתה מ"מ חצי זית כיון דאין בו אלא איסור תורה בלבד הוא קיל מאיסור עשה. וכ"ש דקשה גבי טבל ונבלה דמאכילין אותו נבלה ולא קאמר דמאכילין אותו חצי זית מטבל וחצי זית מנבלה. אלא ע"כ מיירי בכה"ג דאינם במקום אחד וא"א לצרפן

אח"כ מצאתי להתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שהשיג על הר"ן דכתב דהטעם שמותר לשחוט בשבת ולא מאכילין אותו נבלה משום דבנבלה עובר על כל זית ודת. וכתב שדבריו הם נשברים מהגמרא דתניא התם מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ואפי' בשבת וקורעין לו תרנגולת פירוש לתת על המכה שזו היא רפואתה וגוזמין לו כרישין פי' מן המחובר ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי רבי. וזה יקשה לרב ז"ל שהרי התרנו לו כמה זיתים לאכול בלא מעושר ולא התרנו חד איסור לעשר. ולפי"ד ז"ל