מלבושי יום טוב חלק ב רנח

בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובא הקבלה ג"כ בזה התוספת לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך עכ"ל. אבל על טומאת הגוף כיון דאזהרה שלו גמרינן מקרא דכתיב נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים. א"כ אמאי אינו חייב חוץ לירושלים משום טומאת הגוף. ע"כ צ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל בס' המצות וכן בפי' המשנה דהן טומאת הגוף והן טומאת עצמן ילפינן מדכתיב לא בערתי ממנו בטמא. והא דהקשה הרמב"ן עליו דהא בפירוש קאמר הגמרא בסוגיא זו וכן ביבמות דהן טומאת הגוף והן טומאת עצמן ילפינן אזהרתן ממקום אחר. תי' הבעל מגל"א וז"ל ושמא נוכל לומר שהרב פי' הסוגיא דיבמות ודמכות באופן אחר ממה שפירש"י. וזה כי התם קאמר שהאוכל מ"ש טמא בירושלים לוקה וקבעי' מנ"ל דמחייב עלה משום טומאה ומשני דתניא ר"ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור כו' ועד כאן תהי' תשובת האוכל בטומאה שלוקה. אמנם להוכיח כי זהו דוקא בירושלים הוא ממה שהוסיף הברייתא שם ואמר והיכן מוזהר על אכילה. ויהי' פירושו ובאיזה מקום מוזהר על אכילתו בטומאה. ולא באיזה לאו כפירש"י. ומשני נאמר כאן לא תוכל לאכול בשעריך ונאמר להלן בשעריך תאכלנו הטמא והטהור לאמר לא תוכל לאכול מעשר בירושלים בטומאה כבכורים שאתה אוכל בטומאה בשעריך. וכן נראה דעתו בפי' המשניות כו'. אמנם קשיא לי לפי"ז הפי' כי לא תתיישב קושית הגמרא כו' טומאת הגוף בהדיא כתיב בי' כו' עכ"ל. והמעיין יראה שדברי הרב בעל מגל"א כנים ואמתים שהרמב"ם פי' כן דברי הגמרא ואולי לא היה בגירסת הרמב"ם בגמרא האי טומאת הגוף בהדיא כתיב בי' כו'. ועיין מ"ש בעל מעין החכמה שדברי בעל מגל"א דברים טובים ונכונים. והמקשה שהקשה טומאת הגוף בהדיא כתיב בי' לא הבין הקושיא עד"ז. ולפי"ז ניחא מה שפסק הרמב"ם דגם בטומאת הגוף אינו חייב אלא בירושלים. משום דהא דקאמר הגמרא והיכן מוזהר על הטומאה הא קאי על שניהם הן על טומאת הגוף והן על טומאת עצמן. וע"ז גלי לן הקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דכל מה דילפינן מלא בערתי ממנו בטמא אינו חייב אלא באוכל בירושלים דלכך אפי' טומאת הגוף דיכולין ללמוד נמי ממקום אחר היינו מדכתיב נפש אשר תגע כו'. מ"מ אינו חייב אלא בירושלים מדגלי לן הקרא דלא תוכל כו' על הקרא דלא בערתי ממנו בטמא. והקרא דלא בערתי כו' משמע על שניהם בין שהוא טהור ואני טמא ובין שהוא טמא ואני טהור. א"כ לפי פירש"י והרמב"ן והריטב"א בסוגיא זו דהאי לא בערתי ממנו בטמא הוא ודוי בעלמא אבל עיקר האזהרה לגבי טומאת הגוף הוא מדכתיב נפש אשר תגע. לפי דעתם הדבר ברור דמחייב על מע"ש ונ"ר שאוכלן בטומאת הגוף אפי' חוץ לירושלים. ויותר נ"ל דלפי דבריהם חייב על טומאת עצמן אפי' חוץ לירושלים כיון דהם מפרשים דברי הגמרא דלא כהרמב"ם דמה שהוסיף שם הברייתא ואמרו והיכן מוזהר על אכילה באיזה מקום הוא מוזהר על אכילה. אלא הם מפרשים באיזה לאו הוא מוזהר על אכילה. א"כ לא נמצא זאת כלל בגמרא דהקרא דלא תוכל לאכול בשעריך בא לגלות דאינו אלא דוקא בירושלים א"כ פשיטא דלדעתם מוזהר על אכילת מע"ש בטומאת עצמן אפי' חוץ לירושלים. ולפי"ד רש"י והרמב"ן והריטב"א בזה"ז כיון דכלנו טמאי מתים נ"ר חמירא מנבלה כמשב"ל משום דבנ"ר איכא תרי איסורי איסור אכילה בטומאת הגוף ואיסור אכילת חוץ לחומה. ואם הוכשרו איכא גם איסור אכילת נ"ר בטומאת עצמן. משא"כ בנבלה דליכא רק חדא איסורא. ע"כ נ"ל דצריך להאכילו נבילה ולא נ"ר. משום שאף לפי"ד הרמב"ם ליכא לאו על אכילתן חוץ לחומה וא"כ אין עלי' אלא איסור עשה בלבד או מוצרת הכסף בידך או מלפני ד' א' תאכלנו. מ"מ לאחר העיון נראה כיון דנ"ר קודם פדייה הא אסור בהנאה א"כ נ"ר חוץ לחומה דמי לנבלה. כמו דגבי שביעית אף שאינו אלא לאו הבמכ"ע מ"מ כיון דאסור בהנאה דמי לנבילה כמשב"ל סי' א' ה"ה נ"ר דמי לנבילה. א"כ לדעת הרמב"ם רשאי ליתן להאכילו איזה שירצה. וכיון דלדעת רש"י והרמב"ן והריטב"א צריך ליתן דוקא נבילה א"כ נ"ל לדינא דמאכילין אותו נבילה ולא נ"ר כדי לצאת כל הדעות:

סימן יג

שאלה אם יש לפנינו דבר שעובר עליו על כמה לאוין כגון פטיתא וכיוצא בו. ודבר אחר שאינו עליו אלא לאו אחד אכל יש עליו חומר מיתה או כרת כגון טבל או תרומה או חלב איזה מהן קל כנגד חבירו

תשובה לכאורה יש ללמוד מדברי הר"ן דיומא דחומר רבוי הלאוין חמיר מאיסור שיש בו חומר מיתה או כרת. דהנה הר"ן כתב על קושיא שהקשה הראב"ד בחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו. למה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה. ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת הוא איסור סקילה מ"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוה איסור סקילה עכ"ל. הרי חזינן דתרי לאוי לא מיקרי איסור קל אפי' לגבי איסור סקילה. כ"ש לגבי מיתה וכרת ודאי תרי לאוי חמירי

אבל לאחר העיון ראיתי שזה אינו. דהנה השעה"מ בה' מ"א פי"ד הי"ז כתב וז"ל ולדידי קשה לי ממש"כ רבינו ז"ל בה' נזירות פ"ו הי"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אעפ"י שהוא סותר ימים הראשונים כו' ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם כו' יעו"ש והיא משנה ערוכה פ' כ"ג ופסק כחכמים. והשתא קשה כפי דעת הר"ן ז"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמיר קשה טובא דה"נ לו יהי' דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה מ"מ נזיר חמיר טפי דאיכא בי' לאוין הרבה כמש"כ רבינו בפ"ה מה' הנז' דין כ"א וז"ל נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו כו' הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקות משום לא יחל כו' ואלו בכהן שטימא עצמו אינו לוקה אלא אחת כו'. וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא שעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה כההיא דנבלה שכתב הר"ן להיכא שעובר על רבוי הלאוין בב"א כההיא דכהן ונזיר. אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל וכעת צ"ע עכ"ל. אבל לפ"ד נראה שחילוק זה הוא חילוק נכון ומוכרח הוא. וכן דעת הגאון בעל מ"ל בספרו פרשת דרכים בדרוש י"ט דכתב שם דלכך בחר דוד בלחם הפנים מתרומה משום דאיסור תרומה חמיר מאיסור לחם הפנים. מ"מ הי' עולה על הדעת דהיינו דוקא לגבי לחם שכבר הוקטרו הבזיכין כו' אבל קודם הקטרת הבזיכין איכא תרתי איסור אכילת קדשים קודם המקטיר ואיכא איסור דמעילה והיה עולה על הדעת דמוטב שיאכל תרומה אף שאיסורה חמיר שהוא במיתה כיון שאין בו אלא איסור אחד ולא יאכל קודש קודם הקטרה המתיר לפי שיש בו שני איסורין. ותבלין יש לזה מדברי הר"ן הללו כו'. לזה בא דוד ואמר דליתנהו להנך מילי דלא מיבעיא האי דכיון דנפיק ממעילה דרך חול הוא ופשיטא שאף שיש בו איסור לזרים מ"מ קיל מתרומה שאיסורה במיתה אף שאין בה כי אם איסור אחד והחילוק שיש בין הך לההיא דהר"ן. הוא מבואר עכ"ל. והא זה פשוט דכונת הפרשת דרכים לחלק בין הא דהר"ן. משום דהכא עובר על הרבה לאוין בבת אחת ולכך קילא מאיסור מיתה. אבל בהא דר"ן כיון דעובר על הלאוין בזה אחר זה לכך חמירא מאיסור מיתה. ודלא כבעל שעה"מ דלא נחה דעתו בזה החילוק. א"כ יוצא לנו דאיסור שיש בו רבוי לאוין קילא מאיסור לאו אחד