מלבושי יום טוב חלק ב רנז

לבד. ולא מצות עשה. ולפי מה שבארתי בס' מלבושי יו"ט סי' י"ח דדעת הרמב"ם והרמב"ן ושארי פוסקים דהיכא דאין בה מצות עשה אלא איסור עשה לבד הוה קילא מלאו ונדחית מפני עשה גמורה בודאי א"כ צריכה לדחות מפני עשה דמצה. ולכאורה נראה דמזה שלא מנו מוני המצות בכלל מ"ע מצות פדיית מע"ש. משמע דס"ל דלא הוה מ"ע. והא דמברכין על מצות פדיית מע"ש כמבואר ברמב"ם ובשו"ע. אפשר לומר דמברכין גם על תיקון הלאו. כמו דמברכין על השחיטה לפי"ד רוב הפוסקים דס"ל דשחיטה לא הוה מ"ע אלא תיקון הלאו. אמנם מדברי הראב"ד בפ"ד מה' מע"ש ה"ד דכתב שם הרמב"ם וז"ל כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין כו'] א"א נ"ל שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות שלא לפרסם את הדבר אבל על הכסף התורה גלתהו ואנו מכסים והלא מכיון שמברכים על פדיונו מצוה הוא ולמה טומנין את המצוה כו' עכ"ל. ונראה דס"ל להדיא דפדיון מע"ש הוה מ"ע [אף שצע"ג בדבריו דהא הוא בעצמו משיג על הרמב"ם דמני מצות שחיטה במ"ע. וכ' זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכ"ע עשה. והלא לפ"ד כיון דמברכין על מצות שחיטה אלמא דמצוה היא] ונ"ל הא דלא מנו מוני המצות מצות פדייה בכלל מ"ע. הוא משום דזהו חלק מחלקי המצוה דמצות מע"ש. וכן מתרץ המגלת אסתר השגת הרמב"ן על הרמב"ם במה שלא מנה מצות אכילת מע"ש בירושלים יעו"ש. וכן נראה דעת הרמב"ם בהא דלא מנה נתינת תרומה למצוה בפני עצמה. וכולל אותה בהפרשת תרומה. וכן במעשר ראשון ללוי לא מנה נתינתו במ"ע בפ"ע אלא כולל אותה במצות הפרשה. משום דס"ל דהיא חלק מחלקי המצוה [ותמוה לי דברי הש"א שכתב בסי' הנ"ל אע"ג דמצד הסברא נראה כמ"ש דהו"ל לאו ועשה דכי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו מ"מ לא מצינו להרמב"ם ז"ל שכתב כן דעל מע"ש שלא נפדה דעובר עליו נמי בעשה זו עכ"ל. ולפ"ד נראה ברור כפי מה שכתב הבעל מגל"א הנ"ל דגם הרמב"ם מודה דלפני ה' תאכלנו הוה מ"ע גמורה. והא דלא מנה אותה הוא משום דהוא חלק מחלקי המצוה]

אמנם מדעת הרמב"ן דלא מנה מצות פדיית מע"ש במ"ע אע"ג דמני מצות אכילת מעשר למ"ע בפ"ע. וכן נתינת מעשר ותרומה. אלמא דס"ל דפדייה לא הוה מ"ע גמורה אלא מדגלי לן קרא דבעי פדייה. אלמא דבלא פדייה אסור לאכלו והוה כלאו הבא מכ"ע. ובזה מתיישב שפיר מה שהניח בתימה הש"א את דברי הרמב"ן בס' המלחמות בפ' כל שעה שדחה את משנתנו מהלכה. וכתב וז"ל הלא כתבתי טוב טעם דאין אלו איסורים דמשנתנו ראוים לדחות מפני עשה דמצה משום חומר שבהן כו'. ואי משום מע"ש שלא נפדה קשי' לי כו' הא מצינו להרמב"ן כו' שכתב מצוה א' שנצטוינו לאכול מע"ש ובכורים בירושלים כו' עכ"ל. אבל לפי מה שבארתי לעיל דמוכח מגמרא מכות דכ"ז שלא נכנס לחומה ליכא מצוה דלפני ה' אלהיך תאכלנו. ואפי' הלאו דלא תוכל לאכול וגו' ג"כ ליתא. ואינו אלא איסור דאסור לאכלו בלא פדייה מוצרת הכסף ואינו אלא לאו הבא מכ"ע. וכבר בארתי לעיל דדעת הרמב"ן דלאו הבמכ"ע נדחית מפני עשה גמורה. א"כ א"ש דברי הרמב"ן דסובר דנדחית איסור מע"ש שלא נפדה מפני עשה דמצה

והנה ראיתי להריטב"א בחי' על מכות שם שכתב וז"ל אבל אם לא נכנס שם כלל אינו לוקה עליו כו' ומיהו מלקות הוא דליכא אבל איסור עשה איכא. או מדכתיב וצרת הכסף בידך כו' או משום דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו ולא בחוץ ולאו הבמכ"ע עשה עכ"ל. ולכאורה נראה דסובר דאפי' עדיין לא נכנס לחומה איכא ג"כ עשה דלפני ה' תאכלנו. אבל באמת א"א לומר דהא משמע שם מהגמרא דקאמרי' כל היכא דקרינן בי' לפני ה' תאכלנו קרינן בי' נמי לא תוכל לאכול בשעריך. דמשעה שחל עליו העשה דלפני ה' כו' אז חל עליו דלא תוכל כו'. ע"כ נ"ל דהכי פירושו דודאי המצות עשה דלפני ה' אלהיך תאכלנו לא חל עליו כ"ז שלא נכנס לחומה. אבל הלאו הבא מכ"ע היינו שאסור לאכול חוץ לחומה בלא פדייה ודאי איכא אפי' אם לא נכנס לחומה. ולפי"ז אתי נמי שפיר דברי הרמב"ן הנ"ל דלהכי נדחית מפני עשה דמצה דכ"ז שלא נכנס לחומה אינו אלא לאו הבמכ"ה וכ"ש בזה"ז דליכא עשה דלפני ה' א' תאכלנו אפי' נכנס לחומה ודאי נדחית מפני עשה דמצה

אמנם ראיתי בס' אוצר נחמד של הרמב"ן ז"ל שנתגלה בימינו אשר זה היה נעלם מהגאון בעל ש"א. ומשם יש ללמוד שכונת הרמב"ן במלחמות דלא כמו שחשב עליו הגאון בעל ש"א. דכתב שם וז"ל נ"ל דיוצאין בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו משום דמתני' אוקמה רב ששת כר"ש וקיי"ל איסור כולל ומוסיף חל על איסור וחמץ בפסח כולל הוא ומוסיף נמי הוא דאסור בהנאה הילכך יוצאין בהן ורבינו ז"ל שכתב בתחלת המשנה יוצאין בדמאי לא הקפיד עליה וצ"ל משום מצוה הבאה בעבירה ולא מצאתי כן אלא בגזלה כו' ומפלפל שם בזה. ואח"כ מסיק וז"ל אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא ואקרא דקבלה מיסמך לי' הא מדאורייתא יצא, חוץ מהני דכתיבי בהן מיעוט. ולא כדברי מקצת המפרשים דבר תורה חטאת הגזולה אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה. ועכשיו נתקיימו דברי רבנן והמחברים הפוסקים אבל לא בטבל ונאמר משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל. א"כ נראה להדיא דמה שכתב הרמב"ן במלחמות דהמשנה ולא בטבל אתי דלא כהלכה היא לפי סברתו דמעיקרא דלא היה ס"ל דמצוה הבאה בעבירה שייך בכל דבר רק בגזילה לבד ודלא כמש"כ הש"א דהרמב"ן ז"ל איירי שאין לו מצה אחרת. ומטעם דעשה דוחה ל"ת. אלא אפי' אם יש לו מצה אחרת נמי ס"ל דיצא בה משום דלא הוה ס"ל הטעם דמצוה הבאה בעבירה. אבל בחידושיו מסיק דהטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה רק דזה מדרבנן. אמנם אם אין לו מצה אחרת אם נכנס לירושלים ויצא בזה"ב דאיכא לאו ועשה דלפני ה' ודאי דלא אתא ודחי ללאו ועשה. ואם לא נכנס עדיין לירושלים או בזה"ז תלוי בזה שבארנו למעלה אם מצות עשה דהפדייה היא מ"ע גמורה או דהוה רק לאו הבמכ"ע. אבל באמת נ"ל דבלא"ה אינו יוצא במצת מע"ש שלא נפדה. דהא גמרינן מצה מחלה דבעינן שלכם יהי' ומע"ש הא קיי"ל (קדושין נד:) דמעשר ממון גבוה הוא. ואף שברמב"ם ה' חו"מ פ"ו ה"ח פסק שיוצאין בירושלים ידי מצה במע"ש שלא נפדה הוא דוקא בירושלים משום דאית לי' היתר אכילה כמו שהאריכו האחרונים לישב דברי הרמב"ם בזה. אבל בזה"ז לא מיבעיא חוץ לחומה דודאי אינו יוצא בה משום דממון גבוה הוא. אלא אפי' בירושלים נמי אין יוצאין בה כיון שאין בית ואין לו היתר אכילה כ"א ע"י פדייה לא מיקרי שלכם. וזהו ברור דהא דכתב הרמב"ם ז"ל שיוצאין במעשר שני בירושלים גבי מצה וכן גבי אתרוג. ודאי כוונתו בזמן שיש היתר לאכילתו. והוא בזמן הבית. וע"כ תמוה לי דברי הרמב"ן ז"ל דהאיך רוצה לומר דיוצאין במעשר שני שלא נפדה. וביותר יש לתמוה דהאיך כתב דבהקדש שלא נפדה יוצאין בה מדאורייתא הא הקדש ודאי לאו דידי' הוא. וצריך לדחוק דאגב שיטפי' דטבל כתב ג"כ הקדש ומע"ש וצ"ע: סימן יב

אח"כ התבוננתי דמשכ"ל דאם יש לפנינו נ"ר ונבילה יש חילוק בין ירושלים למדינה. זהו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל דאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו. אבל דעת רש"י והרמב"ן והריטב"א אינו כן. ומקודם נבאר דברי הרמב"ם דמנ"ל לומר דעל טומאת הגוף לא מחייב חוץ לירושלים בשלמא טומאת עצמן דילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך. שפיר דאינו חייב אלא בירושלים די"ל כמו שהסביר הרמב"ם בפי' המשניות שם וז"ל ואינו חייב מלקות על אכילת מע"ש בטומאה עד שיאכלנה