מלבושי יום טוב חלק ב רנו

ותרומה מאכילין אותו תרומה. והגיה שם הגר"א דצ"ל מאכילין אותו נבילה. אמנם חזיתי להגאון בעל תוספת בכורים לישב נוסחא הישנה של התוספתא. עפ"י הירושלמי הנ"ל, ודבריו צ"ע דהתוספתא מוכרחין להגיה כהגר"א ז"ל. דהא איתא שם נמי טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. וא"כ אי התוספתא קאי למ"ד מאליהן קבלו המעשרות הא טבל נמי קילא מנבילה מטעם דטבל בזה"ז דרבנן. ומה שדחק עצמו בדברי התוספתא ורוצה לומר דכיון דטבל חמירא מתרומה אף שהוא מדרבנן מ"מ חמירא ג"כ מנבילה. הוא דבר רחוק ודחוק אף שבדבריו יש לישב דברי הרמב"ם דכ' בפי"ד מהמ"א הי"ז טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה דטבל במיתה. ובאמת תמוה הוא דהא הרמב"ם בעצמו, פסק דתרומה אפי' בזמן עזרא הוא דרבנן. וכתב שם וכן יראה לי הדין במעשרות. וכן תמה ע"ז הגאון בעל נוב"י באו"ח סי' ל"ו יעו"ש מה שדחק בזה ודבריו אינם נראים. וכן הגאון בעל ד"א תמה על דברי המ"א בה' יוה"כ דסתם וכתב טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. הא קיי"ל לפי פסק הב"י ביו"ד של"א ס"ב דטבל בזה"ז דרבנן ואף דהרמ"א הביא שם דעת היש מי שאומר דעכשיו חייבין בא"י בתו"מ דאוריי' מ"מ כתב שלא נהגו כן. וגדול כח המנהג שבכ"מ שההלכה רופפת בידך חזינן האיך הציבור נוהגין. ולפי"ד התוס' בכורים ניחא הכל שפיר אבל מה אעשה שהסברא אינה נותנת לומר כן דהא חזינן דת"ק דבן תימא ס"ל וכן קיי"ל להלכה] דטבל קילא מתרומה כיון דיש לו תיקון היינו להפריש ממקום אחר ואז מותר לאכלו. ואף אם נאמר דהתוספתא סובר כבן תימא דטבל חמירא מתרומה. אכתי האיך אפשר להיות דיהא כ"כ חמיר טבל מתרומה לבן תימא דתרומה בזה"ז כיון דהיא מדרבנן קילא מנבלה. וטבל אף שהוא מדרבנן יהא חמיר מנבילה. ועל דברי הרמב"ם ודאי לא מצית לתרוצי הכי. דהא הרמב"ם פסק שם דאם יש טבל שא"א לתקן [כגון שאין הבעלים שם. עיין פר"ד דרוש י"ט] ותרומה מאכילין אותו טבל. אלמא דס"ל כת"ק דבן תימא דטבל קילא מתרומה. וגבי תרומה קאמר הירושלמי להדיא דבזה"ז מאכילין אותו תרומה ולא נבילה. א"כ כ"ש שמאכילין טבל בזה"ז לגבי נבילה. וע"כ צריך לדחוקי בדברי הרמב"ם שקאי על זמן בית ראשון ועל זמן שיבנה בהמ"ק בב"י. וכן אם יש לפנינו מע"ש שא"א לפדותו ונבילה מוטב להאכילו מע"ש ולא נבלה ג"כ מהאי טעמא דמע"ש בזה"ז להרבה פוסקים אינו אלא מדרבנן בלבד: סימן יא

שאלה אם יש לפנינו נבילה ונ"ר שא"א לפדותו בארץ איזה מהן חמיר

תשובה הנה אם יש לפנינו נ"ר ומע"ש שא"א לפדותו לפד"נ דמוטב להאכילו מע"ש ולא נ"ר. דהא מע"ש איכא הרבה פוסקים דס"ל דבזה"ז הוא מדרבנן משום דבטלה קדושת הארץ. אמנם נ"ר אפי' למ"ד דבטלה קדושת הארץ מ"מ לפמ"ש בקונטרס חובת קרקע דדבר דנהוג קודם כבוש וחלוק לא בטל גם בזה"ז א"כ נ"ר לפי מאי דס"ל לרבנן [כמבואר בתוספתא דמנחות ובירושלמי שהבאתי שם] דנ"ר נהגי קודם כבוש וחלוק כמו ערלה א"כ אף בזה"ז הוה דאורייתא. והגאונים דפוסקים דכ"ר נוהג בחו"ל משום דהם פוסקים כרבנן דלא ילפינן נ"ר ממע"ש קודש קודש לענין מקום וזמן רק לענין נ"ר פסקו להקל בחו"ל משום דאיכא מ"ד דס"ל דדוקא כ"ר ולא נ"ר לכך פסקו להקל בחו"ל משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. א"כ נ"ר חמירא ממע"ש בזה"ז דהא לפי"ד אף דמע"ש בזה"ז הוא דרבנן מ"מ נ"ר הוא דאורייתא א"כ מוטב להאכילו מע"ש ולא נ"ר. אמנם אם יש לפנינו נבילה ונ"ר לכאורה נראה שמוטב להאכילו נ"ר ולא נבילה משום דהא הרמב"ם פסק דאף כ"ר אינו נוהג בחו"ל וע"כ משום דפסק דלא כרבנן וס"ל דרבעי ילפינן קודש קודש ממעשר א"כ לפי"ד דמ"ש בזה"ז הוא דרבנן ה"ה נ"ר. אף שזה אינו מוכרח כ"כ בדעתו כמש"ב שם בסי' ה' דאיכא למימר דדעת הרמב"ם הוא דפסק דנ"ר אינו נוהג בחו"ל משום דפסק כר"י בר"י ומשום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל עיקר הלכה ס"ל להרמב"ם כרבנן דנ"ר נהגא קודם כבוש וחלוק ולא ילפינן ממעשר. אלא הא כבר בארנו שם בסי' ו' דנראה עיקר בדעת הרמב"ם כמו שהסכים הרמב"ן ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאנן קיי"ל דילפינן קודש קודש ממעשר יעו"ש. א"כ לפי"ז נבילה חמירא. אבל באמת ז"א דנראה דדעת הרמב"ם בזה היא דעת יחידאה ורוב הפוסקים חולקין עליו וס"ל דלא ילפינן נ"ר קודש קודש ממעשר לענין מקום וזמן. ואף לדעת הרמב"ן דהסכים בזה לדעת הרמב"ם מ"מ הוא בעצמו ס"ל דגם מע"ש בזה"ז הוא דאורייתא וכיון דשניהם הם דאורייתא לעיקר הדין א"כ צריך לברר איזה מהן חמיר

הנה לכאורה נראה דיש חילוק בין ירושלים למדינה. דבירושלים נראה דנ"ר חמירי כיון דבזה"ז כלנו טמאי מתים א"כ בנ"ר איכא תרי איסורי דהא גם בנ"ר לוקין אם אוכל אותו בטומאת הגוף כמש"ב שם. וגם איסור אחר יש מה שאסור לאכלו בזמן שאין בית. לפי מה שמורה פשטיות הראשונים דסוברין דגמרינן נ"ר ממע"ש לכל מילי דפסקינן כר"ה ורבינא דבתר למד אזלינן כמש"ב שם. וכן נראה דעת הגר"א ביו"ד סי' רצ"ד דאסור לאכול נ"ר בזמן שאין בית. א"כ הוה בנ"ר תרי איסורי ובנבילה אינו אלא רק איסור אחד [לפמש"ב לעיל דרוב הפוסקים ס"ל דבנבילה ליכא איסור עשה שאינה זבוחה] וע"כ מאכילין אותו נבילה. אמנם במדינה לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ג דמ"ש ה"א שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו. אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכות מרדות. ועיין בכ"מ שם. א"כ אין כאן לאו על אכילתו בטומאה חוץ לירושלים וגם הלאו דחוץ לחומה אינו אלא דוקא לאחר שנקלט בחומה כמו דאמרינן מכות (יט:) אמר רב אסי אמר ר' יוחנן מע"ש מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה מ"ט דאמר קרא כ"א לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב כי לא תוכל לאכול בשעריך. כל היכא דקרינן בי' לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן בי' לא תוכל לאכול בשעריך כו'. א"כ נבילה חמירא דנבילה איכא איסור לאו. אבל בנ"ר אינו אלא איסור עשה בלבד. ומטעם זה נפלאתי על הגאון בעל ש"א שכתב בתשו' סי' צ"ו וז"ל והשתא א"ש דכל הני איסורין דחשיב במתני' אין ראוי לדחותן מפני מ"ע דמצה כו' ומע"ש שלא נפדה אע"ג דאינו במיתה אפ"ה אינו נדחה מפני עשה דמצה דה"ל ל"ת ועשה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' הרי ל"ת וסיפא דקרא כ"א לפני ה' אלהיך תאכלנו ומשמע לפני ה' אין במקום אחר לא והו"ל לאו הבמכ"ע עשה עכ"ל. וזה תמוה בתרתי דאין כאן עשה דלפני ה' תאכלנו וגם הל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך. כ"ז שלא נכנס לחומה כמבואר בסוגיא דמכות הנז'. ובפסחים איירי במ"ש שלא נכנס עדיין לחומת ירושלים מדתני ומע"ש שלא נפדה משמע דמועיל בו פדיון. ועוד מסתמא מתני' דפסחים איירי בזה"ז שאין בית ובזה"ז ודאי אין כאן העשה דלפני ה' תאכלנו כיון שאין ראוי לאכלו בירושלים

שוב התבוננתי דאפשר לקיים הדין של הש"א דעשה דמצה א"א לדחות איסור אכילת מע"ש שלא נפדה מטעם אחר. דהא כתבו התוס' שם ד"ה אמר כו' וז"ל וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית ה"נ דמותר לאכלן חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מע"ש וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדיה לא עכ"ל. וא"כ איכא באכילת מע"ש [חוץ לחומה] שלא נפדה איסור עשה א"א לדחות מפני העשה דמצה. משום דמאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה. אך צ"ע אם העשה דוצרת הכסף בידך היא עשה גמורה כמו עשה דבתולה לכ"ג וכיוצא בזה. או הוא תיקון אם רוצה לאכול אותו חוץ לחומה ואם אוכל בלא פדיה הוה לאו הבמכ"ע ואינו אלא איסור עשה