מלבושי יום טוב חלק ב רנה

לכך אשמעינן דטבל חמיר דיש בו איסור מיתה ואיסור לאו אבל שביעית אע"ג דיש בה איסור הנאה דשקול כנגד איסור מיתה מ"מ אין בה אלא איסור עשה בלבד. אבל ודאי חזיר וטבל מאכילין אותו חזיר ולא טבל משום דחומר איסור שיש בו מיתה חמור יותר אף מאיסור דיש בו לאו ועשה. וה"ה לאיסור הנאה דשוה לחומר איסור מיתה. א"כ ערלה ודג טמא או נבילת בהמה טמאה מאכילין אותו דג עמא או נבלת בהמה טמאה ולא ערלה. וכמו כן קילא נזיר עד כ"ג אם צריך לטמא למ"מ אע"ג דבנזיר איכא תרי איסורי מ"מ כיון דכ"ג קדושתו קדושת עולם חמירא. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל כיון דאיכא גבי דג טמא ונבילת בהמה טמאה עשה ממש לפרוש מאכילתן א"כ בזה שפורש מלאכלן מקיים עשה נראה דמאכילין אותו ערלה. משום דאתא עשה ודחי ללאו דערלה כמשב"ל סי' ב' דאתא עשה ודחי לאו אע"ג דיש בו איסור הנאה. ולא דמי ללאו דיש בו מיתה דלא דחי' לי' עשה דבזה לאו דאיסור הנאה קיל מאיסור מיתה. ולפ"ז הוה ספיקא דדינא דלפ"ד הרמב"ן צריך להאכילו דג טמא או נבילת בהמה טמאה ולפ"ד הרמב"ם צריך להאכילו ערלה: סימן ט

שאלה ערלה ונכיצח בהמה טהורה איזה מהן הסיר. ואם יש חילוק בין א"י ובין חו"ל והאיך הוא הדין בזה"ז

תשובה הנה בא"י הדבר ברור דנבילת בהמה טהורה קיל מערלה ואף לפי הפוסקים דס"ל דבנבילה איכא עשה שאינה זבוחה מ"מ מ"ע גמורה ודאי דליכא בה כמשב"ל. א"כ ערלה דיש בה איסור הנאה ודאי דחמיר אף אם נאמר דבנבילה יש בה לאו ועשה. ואף בזה"ז דאיכא למ"ד דבטלה קדושת הארץ מ"מ כבר בארתי בקונט' חובת קרקע דאף לפי דבריהם מ"מ לענין ערלה כיון דנהגא מיד שנכנסו לארץ לא בטלה קדושתה אפי' בזה"ז. ולא דמי לחלה יעו"ש. אמנם בחו"ל אע"ג דאיסורה היא מהלמ"מ. מ"מ כיון דאין לוקין על אכילתה כמבואר ברמב"ם המ"א פ"י הכ"א דכתב והאוכל כזית מטבל של דבריהם או מכלאי הכרם וערלה של חו"ל מכין אותו מכת מרדות וכיון דאין לוקין על ערלה בחו"ל א"כ נראה דקיל מנבילה אע"ג דיש בערלה חומר איסור הנאה. אף שלכאורה נראה דכמו דנבילה ושביעית כהדדי נינהו כמשב"ל בסי' א' אע"ג דנבילה הוא איסור לאו ולוקין עליו מ"מ כיון דשביעית הוא מאיסורי הנאה ע"כ שוה לנבילה. א"כ איכא למימר דערלה דחו"ל אע"ג דאין לוקין עלי' הוא שוה לאיסור נבילה. אבל באמת ז"א דערלה דחו"ל קיל מנבילה משום דאין איסורה מפורש בתורה אלא הלמ"מ. וקילא היא משביעית דאיסורה הוא מלאו הבמכ"ע. מידי דהוה אח"ש דאתי מרבויא דקרא וכיון דאינו מפורש בתורה קילא הוא מלאו הבמכ"ע כמ"ש התוס' בשבועות. ולא דמי לשביעית דשוה לנבילה משום דאיסורו מפורש בתורה מצאו הבמכ"ע. ועוד הא חזינן גבי ערלה בחו"ל דגם ההלמ"מ הקיל בה הרבה שהקילה בספיקה וגם חכמים הקילו בה ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ודאי קילא מנבילה. אמנם לפי מה שבארתי בקונטרס חובת קרקע דדעת בה"ג והשאילתות דלוקין על ערלה דחו"ל א"כ ודאה שוה לערלה בא"י. א"כ לפי"ד ודאי דנבילה קילא מ"מ נראה מדברי רוב הראשונים דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל. א"כ ערלה דחו"ל קילא מנבילה: סימן י

שאלה כלאי הכרם דא"י ונבילה איזה מהן חמור. והאיך הוא הדין בזה"ז

תשובה הנה בזה"ב נראה דודאי כלאים חמירי מנבילה כיון דכלאים אסורים בהנאה. ולפ"ד כלאים חמירי אפי' מערלה ואם יש לפנינו כלאים וערלה בזה"ז מאכילין אותו ערלה ולא כלאים משום דכלאים חמירי שכן לוקין עלייהו אפי' שלא כדרך הנאתן. ומטעם זה אף בשר וחלב כיון דלוקין עלי' אפי' שלא כדרך הנאתן חמירי מערלה. אמנם ראיתי להגאון בעל ד"א דס"ל דגבי ערלה איכא איסור עשה לבד הלאו דערלה והביא מדברי התוס' ב"ק (קא.) ד"ה ולא כו'. ולפי"ז ערלה חמירא מכלאים ומבשר וחלב משום דבערלה איכא איסור עשה ולאו. אבל בכלאים ובשר וחלב ליכא אלא לאו בלבד. אבל באמת לאחר העיון נראה דגם בערלה ליכא אלא איסור לאו בלבד כיון דהקרא של וערלתם ערלתו צריכין לדרשא לענין צביעה והדלקה כמ"ש בפסחים (כ"ב:). לא בא אלא לדרשא ולא להורות שיש בה איסור עשה. ומדברי התוס' הנ"ל אין ראי'. דז"ל התוס' שם ואין לומר דאע"ג דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דוערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי כו' עכ"ל. ונ"ל דהא דכ' התוס' דוערלתם ערלתו מיקרי עשה הוא רק לפי מאי דסליק אדעתם לומר דלא יאכל לא קאי אמאי דמרבינן מוערלתם ערלתי. וממילא יהי' לפי"ז דדברים דמרבינן מוערלתם ערלתו באיסור עשה. ומה דגמרינן מערלים לא יאכל יהי' באיסור לאו. אבל לפי מאי דמסיק התוס' דאכל מה דמרבינן מוערלתם ערלתו קאי הלאו דלא יאכל ממילא אין כאן איסור עשה כלל. אלא לאו בלבד כיון דהקרא אתא לדרשא. וגם האיך אפשר לומר דהקרא בא לגלות על איסור עשה. א"כ מנ"ל לרבות צביעה והדלקה. אלא ודאי כיון דהיכא דאפשר למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ע"כ מוקמינן לי' לדרשא ולא ללאוי יתירי. א"כ יוצא לנו דבערלה ליכא לאו הבמכ"ע א"כ כלאים ובשר וחלב חמירי מערלה מטעם שלוקין עלייהו אפי' שלא כדרך הנאתן

אמנם בזה"ז אם יש לפנינו ערלה וכלאים דא"י ודאי דמאכילין אותו כלאים ולא ערלה. משום דבכלאים איכא פלוגתא דרבוותא אי בזה"ז הוא דאורייתא. דשיטת הרמב"ם הוא דאע"ג דתרומה בזה"ז היא דרבנן מ"מ קדושת הארץ שקדש עזרא לא בטלה אף בזה"ז. והא דתרומה בזה"ז הוא דרבנן הוא משום דילפינן מחלה. ואף בזמן עזרא הי' רק מדרבנן בלבד. א"כ לדידי' ודאי כלאים הוא מדאורייתא. וכן כתב המהרשד"ם ביו"ד סי' קצ"ג. וכ"ש לפי שיטת הראב"ד והרמב"ן דפסקו כר' יוסי דתרומה בזה"ז הוא דאורייתא א"כ כלאים ודאי דהוה מדאורייתא אך לפי שיטת כמה הראשונים דפסקו דתרומה בזה"ז דרבנן הוא משום דקדושת הארץ שקדשה עזרא בטלה בזה"ז א"כ לדידהו כלאים בזה"ז אף בא"י אינו אלא מדרבנן בלבד כמו בחו"ל. א"כ מאכילין אותו כלאים דלכמה פוסקים הוא מדרבנן בלבד ולא ערלה משום דלכל הפוסקים ערלה הוא מדאורייתא. כאשר בארתי בקונטרס חובת קרקע. ונראה דאפי' כלאים ונבילה מטעם זה מאכילין אותו כלאים ולא נבילה כיון דנבילה ודאי מדאורייתא היא ובכלאים איכא פלוגתא אי מדאורייתא אי לא

וכן נראה דאם יש לפנינו תרומה דזה"ז ונבילה מאכילין אותו תרומה ולא נבילה. משום דתרומה בזה"ז לכמה פוסקים היא מדרבנן בלבד ולמ"ד שתרומה מדרבנן בלבד קילא מנבילה אע"ג דתרומה היא בעון מיתה וכן איתא בירושלמי דיומא להדיא דתני ומאכילין אותו את הכל בקל נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה עון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר הכין כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את מעשרות. והנה בתוספתא דיומא כתוב ג"כ כלשון הזה נבילה