מלבושי יום טוב חלק ב רנד

דהוה סבר הגמרא דכל דבר שהוא מדרבנן הוה בכלל לא תסור אף שראיתי שכן פי' גדולי הראשונים. אלא דההו"א הוה סבר כהברייתא דשבועות (לט.) דקאמר שם ואין לי אלא מצוה שקבלו מה"ס מצוה שעתידה להתחדש מנין כגון מקרא מגלה ת"ל קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר. א"כ הרי מושבע ועומד מה"ס כל המצות שעתידין להתחדש מדרבנן. אך לפי המסקנא ע"כ צ"ל דר"ל לא ס"ל כהך ברייתא וסובר דמצות שעתידין להתחדש לא הוה מושבע ועומד מה"ס משום דדריש קימו וקבלו להא דדריש רבא (שבת פח.). וזה נראה דעת הפוסקים דפסקו דשבועה חל על מקרא מגילה. וכן על כל דבר שהוא מדרבנן. משום דסמכו על הגמרא דיומא דמסיק שם דכל דבר שהוא מדרבנן לא הוה מושבע ועומד מה"ס. אך נפלאתי על גדולי הראשונים שלא הזכירו כלום מהך גמרא דשבועות. ויותר תמוה לי דברי הרמב"ן בס' המצות שהוא הביא דברי הגמרא דשבועות כדי לתרץ בזה דברי הבה"ג שמנה גם מצות דרבנן בתרי"ג מצות שנאמר למשה בסיני. ונראה מדבריו שם דאין בזה שום פלוגתא. והא מדברי הגמרא דיומא מוכח להדיא דלפי המסקנא כל שהוא מדרבנן לא הוה מושבע ועומד מה"ס

ובזה נוכל לישב דברי התוס' דשבועות (כג:) ד"ה דמוקי לה כו' דכתבו שם ועוד מצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דלא אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל. והמהרש"ל תמה ע"ז דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר. ודחק לומר דבר חדש דלר"ש כיון דס"ל דחייב אכ"ש ה"ה דחייב אף שלא כדרך הנאתן. ובאמת זהו תמוה כמו שתמהו בזה המפרשים דמה שייך שלא כדרך הנאתן לכ"ש. ולפע"ד דכוונת התוס' היא דאי הוה משני ר"י הכי אז היה משני לר"ש דפוטר מטעם אחר משום דס"ל לר"ש כהך ברייתא דשבועות דכל דבר שהוא מדרבנן נמי הוה מושבע ועומד מה"ס לכך לא אתי שבועה וחל עלי' וכפי ההו"א דהגמרא יומא הנ"ל. ונראה דהא דפריך הגמרא (בנזיר ד.) בפשיטות רשות מאי היא קדושה ואבדלתא וכי מושבע ועומד עליו מה"ס. וכפי מה דפי' התוס' שם. ע"כ צריך לפרש כפי' הרשב"א בתשובתו סי' תרי"ד דהתם הכי קאמר וכי מושבע ועומד מה"ס הוא דהתירה רבתה לאסור וכי אתא דאורייתא לרבות דרבנן. אמנם לפי מה דפי' הרא"ש בתשובתו כלל י"א אות ג' דהכי פריך הגמרא כיון דהוא רק מצוה דרבנן ודאי דשבועה חל עליו. לפע"ד תמיה מאד דהאיך מצי הגמרא למפרך כן בפשיטות דלמא סבר ר"ש כהך ברייתא דשבועות דגם מצות שעתידין להתחדש הוה מושבע ועומד מה"ס וצ"ע

והמתבאר מכל דברינו אלה דאפי' לדעת הרמב"ם והר"ן ז"ל דס"ל דשבועה חל על ח"ש מ"מ נוכל לומר דבזה גם הם מודים דאין איסור חע"א אף על ח"ש. ובזה נתישב קושית הפלתי בסי' פ"ז דהקשה כיון דשבועה חל על ח"ש לפי"ד הרמב"ם. והא קיי"ל דאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה ומצטרפין. א"כ אמאי גבי נבילה שבשלה בחלב לא אתא איסור בשר בחלב וחל על איסור נבילה אם אכל חצי זית בשר נבילה וחצי זית חלב כיון דאז אינו לוקה משום נבילה א"כ אמאי לא לקי משום בשר בחלב. וכתב שם דא"א לומר דבאמת הוא כן רק דהרמב"ם מיירי דאכל רק זית בשר נבילה לבד שבשלה בחלב דא"כ הו"ל להרמב"ם לבאר זאת עכת"ד. אבל לפי"ד נ"ש דברי הרמב"ם משום דהרמב"ם ס"ל אע"ג דשבועה חל על ח"ש כיון דעל ח"ש אינו מושבע ועומד עליו מה"ס מ"מ איסור א' אינו יכול לחול על איסור אחר אע"ג דמחמת האיסור הראשון אין בו מלקות כגון ח"ש. ולולי דמסתפינא מרבותי היה נ"ל לומר דבזה פליגי רב ולוי מעילה (טז:) דקאמר שם רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן ולוי אמר אפי' לאכילה נמי מצטרפין וכ' שם התוס' [הבאתי למעלה] דלוי ס"ל דאע"ג דבעלמא אין אחע"א הכא מודה דאחע"א דגלי קרא בנבילה דכתיב וחלב נבילה וגו' ואכל לא תאכלהו התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב וה"ה דחייל נמי איסור נבילה אטמאה עכ"ד. ובאמת דברי התוס' תמוהים מאד כאשר כתבתי למעלה בסי' ד' יעו"ש. ועוד קשה לי דאמאי פליגי רב ולוי לענין צירוף דוקא ולא פליגי אם חייב על נבילת בהמה טמאה משום נבילה ג"כ או לא. ע"כ היה נ"ל לפרש דהא דסובר לוי דלענין אכילה נמי מצטרפין משום האי טעמא. דס"ל דהא דאין אחע"א הוא דוקא בשיעור שלם דכיון דלקי משום טמאה אינו יכול ללקותו משום נבילה. אבל הכא כיון דלא הוה אלא ח"ש מטמאה א"כ אינו חייב משום טמאה לכך אתא איסור נבילה וחל עליו ורב סובר דאפי' בח"ש נמי אין אחע"א אפי' היכא דליכא מלקות על איסור הראשון מ"מ אינו חייב משום איסור האחרון

א"כ יוצא לנו דהדין החדש שכתב הנוב"י יעלה לפי"ד רוב הפוסקים דטבל אינו חל על יוה"כ אע"ג דטבל בכזית ויוה"כ בככותבת מ"מ אינו מצי לחול משום דאין אחע"א אפי' בח"ש. כי לא נמצא מבואר מי דסובר דאיסור חל על ח"ש אלא דעת התוס' בשבועות לבד והא התוס' גופא מסתפקי בזה דהא מתרצי שם שני תירוצים ולפי תירוץ השני נראה דס"ל דאפי' דבר שאינו מפורש מה"ת דינו כאיסור לאו הבא מכ"ע. ודלא כהגאון בעל שעה"מ דכתב דגם לפי תירוץ הב' של התוס' דשבועות שבועה חל על ח"ש. לפע"ד אינו נראה כיון דפשטות הגמרא דיומא הא נראה דדבר האסור מה"ת אף דאתי מדרשא לא חלה שבועה עליו אך לפי תי' קמא מחמת גמרא דשבועות הנ"ל שנראה משם דאף דאסור מה"ת כיון דאתי מדרשא שבועה חלה עליו ע"כ צריך לדחוקי בפי' הגמרא יומא כמש"כ הגאון בעל תוספת יוה"כ וז"ל וי"ל דס"ל להתוס' דסוגיא דידן לא מכרעה דנהי דהיה ס"ד דמקשה דאפי' באיסורא דרבנן לא חייל שבועה מ"מ לפי המסקנא דבאיסורין חלה שבועה ה"ה לח"ש אף למ"ד דאסור מה"ת כיון דליכא איסור מפורש בכתוב אלא רבויא בעלמא חייל שביעה כו' עכ"ל. אבל לפי תי' השני דפי' דהא דקאמר הגמרא בשלמא ר"י לא אמר כר"ל הכוונה דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל. א"כ לפי"ז נראה יותר לומר דס"ל להתוס' דח"ש כיון דהוא מה"ת אין שבועה חלה עליו כמו שנראה מפשטות הגמ' דיומא. וקצת משמע כן מדברי התוס' דשבועות (כב:) ד"ה אהתירא קמשתבע דנראה דגם שם פליגי שני התירוצים אי חלה שבועה על ח"ש לר"י או לאו יעו"ש: סימן ח

שאלה ערלה ודג טמא או נבילת בהמה טמאה איזה מהן חמור אם צריך להאכיל לחולה שיש בו סכנה

תשובה הנה כבר הבאנו למעלה דברי הירושלמי דיומא דקאמר חלה וערלה צריכא משום דמבעי להירושלמי איזה מהן חמור אי חלה משום דיש בה איסור מיתה או ערלה חמירא משום דאסורה בהנאה א"כ חזינן דחומר איסור הנאה שוה לחומר איסור מיתה. א"כ אע"ג דבדג טמא או בנבילת בהמה טמאה יש בה לאו ועשה מ"מ חומר איסור הנאה חמיר יותר כיון דשוה לחומר איסור מיתה. והא טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה משמע כל נבילה אפי' נבילת בהמה טמאה אע"ג דיש בה לאו ועשה מ"מ איסור לאו דיש בו חומר מיתה חמיר יותר. ודלא כהגאון בעל דברי אמת דסובר דאיסור שיש בו לאו ועשה חמיר יותר מאיסור מיתה. דז"א. ומה שמדייק הגאון הנ"ל דאל"כ אמאי לא קאמרי טבל וחזיר מאכילין אותו חזיר וממילא ידענו דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. דמה חזיר דאית בו לאו ועשה קיל מטבל כ"ש שביעית דאין בה אלא איסור עשה בלבד. כבר דחיתי למעלה ראייתו משום דמטבל וחזיר לא הוה ידעינן שביעית משום דשביעית יש בה איסור הנאה. אבל סבל לית בו איסור הנאה רק איסור הנאה של כלוי בלבד. א"כ הו"א דשביעית חמיר