מלבושי יום טוב חלק ב רנג

אתא אלא מדרשא כגון חצי שיעור. דלדעת התוס' דשבועות וכן הרמב"ם והר"ן דשבועה חל על חצי שיעור אף לר"י א"כ ה"נ חל איסור טבל על איסור יוה"כ. דאיסור יוה"כ הוא בככותבת ואיסור טבל הוא בכזית. וכן העיר שם הנוב"י בעצמו ע"ז. ומסיק שהדין שלו אינו שייך אלא במשקה דשיעורו לענין איסורא ברביעית ולענין יוה"כ במלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית. ולפי"ז צ"ל דהרמב"ן דכתב בחידושיו [הבאתיו למעלה סי' ה'] דנבילה לא חל על איסור יוה"כ משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ודינו ככל איסורי עשה ואין שבועה חל עלי'. והנה השעה"מ הקשה שם על דברי הריטב"א אמאי אינו חל איסור נבילה על איסור יוה"כ הא איסור נבילה בכזית ואיסור יוה"כ בככותבת. וכתב שם וליכא למימר דהריטב"א סובר כחד תי' שכתבו התוס' דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת אין שבועה חל עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן כו' ע"כ. ונפלאתי עליו שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו לשבועות דכתב וז"ל הא דאמרינן בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לי' ככו"ע איכא למידק מאי שנא האי טעמא דנקט דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה בח"ש כר"ל וח"ש לר"י דבר תורה וכדאיתא בפ' בתרא דיומא. וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דהו"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי האי מושבע ועומד מה"ס דהא אפילו באיסור עשה לחוד אמרינן אין שבועה חלה עלי' כו' יעו"ש שהאריך להביא לזה ראי' מיומא דח"ש ואיסור עשה כהדדי נינהו. וכן כתב בתשובותיו סי' תרי"ז. וכן הוא דעת הרמב"ן כמו שהביא הריטב"א בשמו לכך ס"ל דאין איסור נבילה חל על איסור יוה"כ דח"ש הוה כמו איסור עשה וכמו דבאיסור עשה אין איסור אחר חל עליו כמו שהביאו התוס' ראי' מתרומה טמאה ה"נ בח"ש לפי"ד הרמב"ן והרשב"א. אך על הריטב"א בעצמו קשה קושית השעה"מ מטעם אחר כיון דהוא ז"ל הסכים בחידושיו לשבועות כשיטת התוס' דשבועה חלה על ח"ש וכתב דזה עיקר. א"כ האיך הסכים לדברי הרמב"ן בקדושין דאיסור נבילה אינו חל על איסור יוה"כ

ע"כ נ"ל לומר דבר חדש לחלק בין איסור אחע"א ובין שבועה אחע"א משום דבגמרא אמרינן בכ"מ דהא דשבועה אחע"א משום דמושבע ועומד מה"ס. ולא אמר סתם דאין אחע"א. וכבר הרגיש בדיוק זה הגאון בעל נוב"י בתשובה הנ"ל בהגהה שם. וכתב דמשמע מזה דאי לאו דמושבע ועומד הי' שבועה חלה. דדוקא שבועה על שבועה אינה חל. ומסיים שם אמנם דבר זה צ"ע ושקידה בכ"מ בש"ס ואכמ"ל עכ"ל. ובאמת זהו דיוק גדול. ומחמת זה נלפע"ד לומר דלכך מוכרח הגמרא לומר גבי שבועה דהא מושבע ועומד מה"ס משום דאי לאו האי טעמא רק משום דאין אחע"א הוה שבועה חלה על איסורין כמו דמצינו בנדרים דחלי על איסורין כמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א בשבועות דאם אמר קונם אכילת נבילה עלי חייב משום בל יחל. והטעם נראה לפ"ד משום דכתיב כי ידר נדר לה' שחל על דבר מצוה. וא"כ גלי קרא אע"ג דאין אחע"א בכ"מ מ"מ גבי נדרים חל. וא"כ גבי שבועה נמי דהא כתיב שבועה לד' כמו שמבואר בגמרא (נדרים טז:) דלה' קאי נמי על שבועה לכך אי מטעם דאיסור אחע"א ודאי דחלה. אך מטעם דאין שבועה חלה על שבועה כיון דהוא מושבע ועומד מה"ס לכך לא חלה על איסורין. ונדרים שאני משום דהנדר הוא איסור חפיצא והל"ת היא איסור גברא אבל בשבועה הן האיסור והן השבועה הוא חובת גברא ולכך אינה חלה השבועה במקום דהוא מושבע ועומד מה"ס" אבל במקום שאינו מושבע ועומד מה"ס אע"ג דאסור מה"ת שבועה חלה עליו אבל איסור דאינו חע"א הא אמרינן בגמרא (חולין קיג:) דאין איסור אחר חל על תרומה טמאה ותרומה טמאה אינה אסורה אלא בלאו הבמכ"ע ולאו הבמכ"ע לא מנו המוני מצות בתרי"ג מצות. והגאון בעל דברי אמת תמה על המוני מצות אמאי לא מנו גם לאוין הבמכ"ע כיון דהם ג"כ מושבעין ועומדין מה"ס כמש"כ התוס' דאין איסור אחר חל על תרומה טמאה אף שתרומה טמאה הוא רק לאו הבמכ"ע. ובכמה מקומות בש"ס מוכח דאינו מיקרי מושבע ועומד אלא התרי"ג מצות בלבד עכת"ד יעו"ש. ולפע"ד נראה דאדרבה מזה מוכח דאין איסור חע"א אפי' בדבר שאינו מושבע ועומד מה"ס. ואף שמדברי התוס' דשבועות מוכח דאינו כן נראה דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל ביבמות דלאו הבמכ"ע הוה עשה גמורה ואינו נדחה מפני עשה אחריתא. א"כ לפי"ד ודאי צריך למנות גם לאוין הבמכ"ע בתרי"ג מצות. אבל הרמב"ם ושאר מוני המצות לא ס"ל למנות לאו הבמכ"ע בתרי"ג מצות. א"כ מוכח מן הגמרא דאין אחע"א אפי' בדבר שאינו מושבע ועומד מה"ס. ובזה אפשר לישב דברי הריטב"א דאף שהסכים לדברי התוס' דשבועה חלה על חצי שיעור הוא דוקא גבי שבועה כיון שאינו מושבע ועומד מה"ס על חצי שיעור לכך שבועה חלה עליו אבל איסור אחר אינו יכול לחול אף על חצי שיעור לכך אינו חל איסור נבילה על יוה"כ אע"ג דנבילה בכזית ויוה"כ בככותבת

ולפי דברינו אלה יש לישב קצת הקושיא עצומה שהקשה השעה"מ על הריטב"א הנ"ל שגורס בדברי ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ אינו חייב אלא אחת א"כ תקשה מהך ברייתא על ר"ל דס"ל דח"ש אינו אלא מדרבנן אמאי לר"ש אם נתנבלה ביוה"כ אינו חייב אלא משום יוה"כ בלבד. ואמאי לא אתא איסור נבילה דאיסורו בכזית ויחול על איסור יוה"כ דאינו אלא בככותבת וכ"ש לר"ש דמחייב מלקות גבי איסורין אפי' בכ"ש. וגבי יוה"כ אפי' לר"ש אינו חייב אלא בככותבת. אבל לפי מאי דמחלקינן בין שבועה לשאר איסורין א"כ איכא למימר אע"ג דשבועה חל על איסור דרבנן הוא מטעם כיון דלא הוה אלא מדרבנן לא הוה מושבע ועומד מה"ס לכך אתי שבועה וחלה עלי'. אבל איסור אחר אף שהוא מה"ת אינו יכול לחול על איסור אחר אף שהאיסור הראשון הוא רק מדרבנן. והטעם בזה משום דאיכא למימר הא דאין אחע"א אפי' באיסור כולל לר"ש נפקא זה מקרא ומתו בו כי יחללהו פרט למי שמחוללת ועומדת. וצ"ל דאפי' אם היא מחוללת ועומדת אף בטומאה דרבנן נמי מיקרי מחוללת ועומדת. וכן כתב המל"מ פ"ז דתרומות דין א' כיון דרבנן טמאוה א"כ היא מחוללת ועומדת מה"ת. אך הוא נסתפק בזה. ולדברי הריטב"א מוכרחין אנו לומר כן. ולפ"ד נראה דטומאה דרבנן ששורפין עליה את התרומה מקרי מחוללת ועומדת כיון דחכמים התירוה לשורפה אין לך חלול גדול מזה והאוכלה בטומאת הגוף פטור. אבל טומאה דרבנן שאין שורפין עליה תרומה לא מקרי מחוללת ועומדת וכיון דאין אחע"א ילפינן מהך קרא א"כ אפי' איסור מה"ת נמי אינו יכול לחול על איסור דרבנן לכך ס"ל לר"ש דהאוכל נבילה ביוה"כ אינו חייב אלא אחת ולא אתא איסור נבילה וחל על איסור יוה"כ אפי' לרשב"ל דס"ל דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן בלבד. כנ"ל לדחוק מפני חומר הקושיא. ונראה דאף לפי"ד הרמב"ן דס"ל דשבועה אינה חלה על ח"ש כיון דאסורה מה"ת א"כ לכאורה לפ"ד אין צריך לחלק בין חלות השבועה על איסורין ובין אחע"א כמו שחלקנו לפי"ד הריטב"א. אבל לפי האמת לדבריו נמי צריך לחלק כן דאל"כ אכתי קשה קושית השעה"מ השניה על דברי הרמב"ן שגם הוא גריס בדברי ר"ש אינו חייב אלא אחת אלא לפ"ד הרמב"ן צ"ל דס"ל דכל שהוא מה"ת היה מושבע ועומד [דלא כהגאון בעל ד"א דס"ל דדוקא תרי"ג מצות הוא מושבע ועומד] לא מיבעיא לאוין הבמכ"ע דהוה מושבע ועומד כיון דהעם מפורשים בתורה אלא אפי' דברים דאתי מרבויא דהיינו ח"ש נמי היה מושבע ועומד מה"ס. לכך לא אתי שבועה וחל עלי' משום דאין שבועה חל על שבועה. אבל בדרבנן כיון דלא הוה מושבע ועומד מה"ס אתי שבועה וחל עלי'. אבל גבי איסור דאחע"א דילפינן לר"ש מומתו בו כי יחללהו לא אתי איסור אחר אפי' שהוא מדאורייתא וחל על איסור אף שהוא מדרבנן

ועוד נראה לפע"ד דהו"א דגמרא יומא דהוה סבר דאף כל שהוא מדרבנן הוא מושבע ועומד מה"ס אין צריך לדחוקי