מלבושי יום טוב חלק ב רמח

דנבלה או טרפה הוי רק לאו הבמכ"ע ולא עשה גמורה. וכבר בארנו בס' מלבושי יו"ט בסי' י"ח דלאו הבמכ"ע לפי שיטת הרבה ראשונים וכן הוא דעת הרמב"ם הוה דינו כלאו לענין דחיה וא"כ אתא עשה דדג טמא ודחי ללאו. ואי משום דהוה תלתא לאוי הא בארנו שם דבחד איסורא דחה העשה אפי' כמה לאוין. כנ"ל בזה

אמנם בטרפה שנתנבלה ודג טמא צ"ע איזה מהן קיל. כי מדברי התוס' חולין (לב.) ד"ה ורמינהו כו' נראה דחייב משום נבלה וטרפה א"כ לפי"ד הרמב"ן דגבי דג טמא ליכא עשה גמורה אלא לאו הבמכ"ע טרפה שנתנבלה חמירא משום דיש בה שני לאוין וגבי דג טמא ליכא אלא לאו הבמכ"ע לבד הלאו. וזה ודאי דלאו חמיר מלאו הבמכ"ע כמשב"ל. אבל באמת צ"ע דאמאי בטרפה שנתנבלה חייב נמי משום נבלה הא אנן קיי"ל בכ"מ דאין איסור חע"א והאיך חל איסור נבלה על איסור טרפה ומחמת זה תמוה לי תי' התוס' שם דכתבו וז"ל וי"ל דהכי פריך דאי איתא דלא מהניא בה שחיטה והו"ל נבלה לא הי' לי' למיתני אלו טריפות אלא הו"ל למיתני ואלו נבלות שהיא עיקר האיסור עכ"ל. הא אדרבה עיקר האיסור הוה טריפות כיון דהוא חל מחיים ואין איסור נבלה חל עליו אלא לענין לקוברו בר"ג. אך אפשר לומר דהגמרא ס"ל כלוי דס"ל במעילה (טז.) דנבלת טהורה וטמאה מצטרפין אפי' לאכילה וכפי' התוס' שם דלוי סובר דאף למ"ד אין איסור חע"א מ"מ נבלה חל על טמאה משום דהא גלי קרא בנבלה דחל על איסור חלב ה"ה דחל איסור נבלה על איסור טומאה. לכך חייל נמי נבלה על טרפה. ולפי"ז הי' מוכרח לומר דכל הני אמוראי דסוגית הגמרא דחולין שם ס"ל כלוי. ומזה יהי' סייעתא גדולה לדברי הראב"ד בה' מ"א פ"ד הי"ז דפסק כלוי. אבל באמת דברי התוס' במעילה צע"ג דהאיך אפשר להביא ראי' מהא דאיסור נבלה חל על איסור חלב חל נמי אטמאה דהא נבלה על חלב הוה איסור כולל. אבל על טמאה הוה רק איסור חמור על איסור קל משום דנבלה מטמא ולכך הוה איסור חמור לגבי איסור טמאה כמש"כ התוס' ביבמות (לג:) ד"ה אמר כו' יעו"ש

אח"כ ראיתי בשעה"מ ה' א"ב פי"ז ה"ח דהקשה שם ע"ד התוס' דמעילה שהרי בפ' גיד הנשה ס"ל לר"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס"ל דאין אחע"א היפך מש"כ ז"ל. ומישב דברי התוס' דודאי למאן דס"ל בעלמא דאחע"א בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב. דא"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה ליכא כולל ומוסיף ה"נ דלא חייל. אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית לי' אחע"א כלל אפי' כולל ומוסיף כו' יעו"ש. ולפי"ז א"א לישב כדברינו דסוגיא דחולין אזלי אליבא דלוי כיון דאנן קיי"ל בכ"מ דאחע"א באיסור כולל א"כ האיך אפשר לומר דכל הסוגיא דחולין אזלי שלא אליבא דהלכתא

עוד עלה בדעתי לישב סוגיא דחולין בדרך אחר דהגמרא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ בחייה איכא עליה איסור אבר מה"ח ע"כ א"א לחול עליה איסור טרפה כ"ז שהיא בחייה ואינו חל עלה איסור טרפה עד אחר שחיטתה ואז חיילי עלה איסור טרפה ואיסור נבלה בב"א. ולכך פריך שפיר הגמרא דהו"ל למיתני ואלו נבלות כיון שזהו עיקר האיסור אף שאסורה נמי משום טרפה מ"מ נ"מ לענין טומאה. אבל באמת גם ז"א דהא שם מתרץ רבא בתי' הראשון על קושית הגמרא ורבא הא ס"ל בפי' גיד הנשה (קג.) דר"י ס"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ור"ל ס"ל לאברים עומדת. ורבא הא פסק בכ"מ כר"י נגד ר"ל בר מתלת. וא"כ האיך אפשר לומר דרבא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת. ונראה דכ"ז דחקו להרמב"ם ז"ל לכך ס"ל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבלה ג"כ מחיים ולא חל עלי' שום טרפה כלל. וא"ש קושית הגמרא דהו"ל למיתני אלו נבלות

שוב מצאתי בירושלמי דנזיר פ"ו ה"א בטרפה שנתנבלה אם חייב שתים או לא פלוגתא דר"י ור"ל בזה. ויש שם מחלוקת בהגירסא בין הבעל ק"ע ובין הבעל פ"מ. דהק"ע גריס דר"י ס"ל דחייב אחת משום דר"י אזיל לשיטתי' דס"ל בירושלמי שם מקודם דילפינן טרפה מרבויא דכל נבלה א"כ ליכא עליהם אלא לאו אחד. ור"ל ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכך ס"ל דחייב שתים. א"כ לפי"ז לפי הגמרא דידן דגם ר"י ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכו"ע חייב שתים. והפ"מ גריס שם דר"י ס"ל דחייב שתים אע"ג דלפי"ד דברי הירושלמי ילפינן טרפה מכל נבלה מ"מ חייב שתים משום טרפה ומשום נבלה. ור"ל דס"ל דחייב אחת משום דס"ל כיון דנעשה נבלה אח"כ יצא מכלל טרפה כדאסיק אדעתי' דהתוס' בחולין. ולפי"ד יתיישב יותר הראי' דהביא שם הירושלמי לדברי ר"י מהברייתא דת"כ יעו"ש. אך קושיתנו האיך חל איסור נבלה על איסור טרפה קשה טובא גם לדברי הירושלמי. והשירי קרבן ג"כ נתקשה בזה. ומישב זאת בדברי התוס' דמעילה שהבאנו למעלה. אך באמת דברי התוס' הנ"ל צ"ע כפי משב"ל. ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד: סימן ה

שאלה דג טמא ובשר חזיר דבשניהם יש לאו ועשה. לפ"ד הרמב"ם עשה גמורה. ולפ"ד הראב"ד והרמב"ן לאו הכא מכלל עשה אם שקולין הן. או לא

תשובה לפעד"נ דמאכילין אותו דג טמא ולא בשר חזיר משום דבבשר חזיר מלבד האיסור של בהמה טמאה יש בו נמי איסור נבלה אע"ג דאמרינן בכמה דוכתי' דאינו חייב בבהמה טמאה משום נבלה וטרפה נראה היינו דלא לקי משום נבלה וטרפה משום דאין אחע"א. אבל מ"מ ודאי האיסור של נבלה נמי אית בה ונ"מ לקוברו בין ר"ג וכמו דאמרינן ביבמות (לג:) וא"כ גבי נבלת בהמה טמאה צריכין לדחות תרי איסורי מפני סכ"נ וגבי דג טמא אינו צריך לדחות אלא איסור אחד. וכן מוכח להדיא מהגמרא חולין (קו) דקאמר כי אתא רב דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו את האשה מבעלה כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה אחרונים הרגו את הנפש כו' ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא. ופירש"י ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמיר מנבלה דאית בו תרי איסורין עכ"ל. אלמא להדיא דנבלת בהמה טמאה חמירא מנבלת בהמה טהורה וכמש"כ דאף דאין אחע"א היינו דוקא לענין מלקות. אבל מ"מ האיסור השני יש עליו. וראיתי להגאון בעל ד"א דרוצה להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דסובר דגבי נבלה אינו אלא לאו דנבלה לבד ולא ס"ל דיש בזה גם איסור עשה דאינה זבוחה ומחמת זה חמיר חזיר מנבלה משום דחזיר יש בו לאו ועשה. אבל לפי"ד נראה ברור דלשון רש"י ז"ל תרי איסורי משמע כמש"כ משום חזיר ונבלה דזה מיקרי תרי איסורי ממש. וכן מוכח לפרש דברי הגמרא לפי שיטת הראשונים דס"ל דגבי נבלה יש נמי איסור עשה שאינה זבוחה. ומה חומר יש בחזיר מנבלה וע"כ כמש"כ שיש בו תרי איסורי לענין לקוברו בין ר"ג

ועוד נראה דחזיר חמיר מדג טמא מטעם אחר. כיון דאנן צריכין לדחות מתחילה איסור בהמה טמאה מטעם פ"נ א"כ חל עליו אח"כ איסור נבלה אע"ג דאין איסור חע"א מ"מ הא האיסור השני מתלי תלי וקאי דאם ימצא מקום לחול יחול. וכה"ג אמרינן ביבמות (לב.) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתא איסור אחות אשה וחייל א"כ גבי חזיר ע"כ צריכין לדחות תרי איסורי איסור בהמה טמאה ואיסור נבלה. ובדג טמא אינו אלא איסור אחד. ואע"ג שב"ד אין נפקותא שבודאי חזיר חמיר מדג טמא מטעם הראשון