מלבושי יום טוב חלק ב רמז

דנבלה וטרפה מצטרפין משום דטרפה תחלת נבלה. וע"כ כוונתו הוא דכיון דטרפה תחלת נבלה א"כ נבלה מצטרף לטרפה לחייבו משום לאו דטרפה. דבכל מקום החמור מצטרף להקל לחייב משום הקל וכיון דטרפה אינו חייב אלא משום דסופה למות א"כ נבלה ממש ודאי דמצטרף לטרפה לחייב עלי' משום לאו דטרפה. אבל איפכא להצטרף טרפה לנבלה ולחייב משום לאו דנבלה ודאי ליכא למימר דכיון דטרפה אינה רק תחילת נבלה א"כ האיך אפשר להצטרף טרפה לנבלה לחייב משום לאו דנבלה

שוב מצאתי באבני מלואים בשו"ת שלו סי' ד' שהשיג שם על האחרונים שנעלם מהם דברי הרמב"ם הנ"ל. וכתב אמנם נושאי כלי הרמב"ם לא גלו לנו מקור הדין הזה מהיכן יצא לו לרבינו ז"ל דנבלה וטרפה מצטרפין. ואחרי החיפוש מצאתי בספרי פ' ראה שם לא תאכל כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת"ל נבלה כל נבלה ע"ש. והיינו דה"מ למכתב לא תאכל נבלה וכתיב כל נבלה לרבות הטרפה דהו"ל תחלת נבלה ומשו"ה מצטרפין נבלה וטרפה דאתיין מלאו אחד עכת"ד. ולפי"ז איכא למימר דשקולין הן. אבל באמת נפלאתי עליו דהאיך אפשר לומר דהרמב"ם סמך טל דברי הספרי הלזה הא הוא בעצמו פסק שם פ"ד ה"ו דלא כהספרי אלא כהגמ' דידן חולין (קב:) דבין לר"י ובין לר"ל ילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לא תאכלו. ונראה דהגמרא דידן דפליג על הספרי סמך אדברי המכילתא פ' משפטים דס"ל להדיא דטרפה ילפינן מבשר בשדה טרפה יעו"ש. אבל הספרי ס"ל דבשר בשדה טרפה לא קאי רק אבשר מן החי בלבד. וכן מבואר בדברי הת"א דתרגם ובשר תליש מן חיוא חיתא. ולפי"ז ניחא בפשיטות מה דקאמר הקרא לכלב תשליכון אותו ולא קאמר כמו בנבלה לגר אשר בשעריך וגו' משום דבשר מן החי אסור לנכרי וא"צ לדרשת המכילתא שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'. ועיין בירושלמי נזיר פ"ו ה"א והוא מחולק שם עם דברי הגמרא דידן בכמה דברים בין בדברי ר"י ובין בדברי ר"ל. ושם מבואר דר"י ס"ל כהספרי הנ"ל. אבל בגמרא דידן מבואר להדיא דר"י אינו סובר כן. ומכמה מקומות בגמרא דידן מוכח דס"ל דלא כהספרי. דהא אמרינן בזבחים שהבאנו למעלה וצריכא דאי אשמעינן טרפה ה"א משום דאיסורא מחיים אבל נבלה לא. ולפ"ד הספרי והירושלמי הנ"ל דטרפה ילפינן מרבויא מכל דכתיב גבי נבלה האיך הי' אפשר לומר דטרפה יהא חל טל איסור חלב ונבלה לא כיון דטרפה גופה אינה אסורה אלא רק משום לאו דנבלה. וכן בחולין (לז:) הוכיח שם דטרפה לאו היינו מסוכנת דא"כ לכתוב רחמנא טרפה בלבד ואנן ידעינן נבלה מכ"ש מה מחיים אתא איסור טרפה וחל על איסור חלב לאחר מיתה לא כ"ש. ולדברי הספרי תשאר הקושיא. וע"כ דהספרי לא ס"ל דהאי ואכל לא תאכלהו קאי דאתא איסור טרפה ואיסור נבלה וחל על איסור חלב. אלא דקאי אחלב גופו ואתא לגלות דחלב חיה מטמא חלבה כבשרה כיון דחלבה מותר כדרשינן שם בזבחים בברייתא. ולקמן בסי' ו' אבאר עוד בזה בס"ד. ויותר מבואר שם בחולין בסוגיא הנ"ל דעל נבלה וטרפה חייב משום שני לאוין. ולדברי הספרי הא אינו חייב על נבלה וטרפה אלא רק משום לאו אחד. א"כ א"א לומר דהא דפסק הרמב"ם דנבלה וטרפה מצטרפין זה עם זה סמך על הא דספרי הנ"ל. וע"כ צ"ל כמש"ב. ומ"מ אף לפי דברינו עדיין דברי הרמב"ם ז"ל שגבו ממני דהאיך אפשר דטרפה אסורה רק משום דהיא תחלת נבלה א"כ תשאר קושית הגמרא לכתוב רחמנא דטרפה חל על איסור חלב ואנא ידענא נבלה מכ"ש כיון דטרפה אינה אסורה רק משום דהיא תחלת נבלה א"כ האיך אפשר דטרפה יהא חל על איסור חלב ונבלה לא וצ"ע: סימן ד

שאלה נבלה או טרפה ודג טמא איזה מהן קיל

תשובה לפעד"נ דצריך להאכילו נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דס"ל דליכא עשה שאינה זבוחה גבי נבלה ט"כ ס"ל דגם גבי טרפה ליכא אלא לאו בלבד כמו שהוכחנו מהגמרא דזבחים דשם מוכח דנבלה וטרפה שקולין הן וגבי דג טמא הא מבואר להדיא בקרא דאיכא בו לאו ועשה א"כ דג טמא חמירא. ומש"כ הגאון בטל ד"א דגבי נבלה וטרפה איכא איסור עשה ול"ת היינו לכלב תשליכון אותו ולא תאכלהו. לגר אשר בשעריך תתננה ולא תאכלוה. והביא ראי' מסוגיא דגמרא יומא (לו:) והניח בצ"ע. ואם נאמר כדבריו ז"ל איכא למימר דאדרבה דג טמא קיל נגד נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דאיכא גבי נבלה גם עשה דאינה זבוחה ולגבי טרפה איכא עשה דוזאת החיה א"כ בנבלה או טרפה איכא לאו ותרי עשה לכמה פוסקים וגבי דג טמא ליכא אלא לאו וחדא עשה לכו"ע א"כ צריך להאכילו דג טמא. אבל באמת נ"ל דהך לכלב תשליכון אותו ולגר אשר בשעריך תתננה וגו' אין זה איסור עשה כלל. כיון דצריכין הקראי הללו כל חד לדרשא. קרא דלגר אשר בשעריך צריך לדרשא להתיר נבלה בהנאה לר' אבוה (פסחים כא:) דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולר"י צריכין הקרא לדברים ככתבם. וכן הקרא דלכלב תשליכון אותו דרשינן שטרפה מותרת בהנאה אבל כל האיסורין שבתורה אסורין בהנאה. ולר"מ בא להורות על חולין שנשחטו בעזרה שאסורין בהנאה. וכיון שכל חד נצרך לדרשא שלו מנ"ל לומר דקראי הללו באו להורות דנבלה וטרפה אסורין באיסור עשה לבד הלאו. והא דלא מוקי הגמרא דפסחים באמת שהקראי הללו אתו להורות על איסור לאו הבמכ"ע לבד הלאו וא"כ מנ"ל למידרש מזה איסור הנאה בשארי איסורין או לענין חולין שנשחטו בעזרה הוא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא כמש"כ התוס' חולין (פא.) ד"ה הנח למחוסר זמן כו' וז"ל ולית לן למימר דאתי קראי דירצה שיש בו גם עשה עם הלאו דכל היכא דמדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי עכ"ל

והראי' שהביא הגאון הנ"ל מהגמרא דיומא (לו:) דסובר ר' ירמי' דלריה"ג לא הוה לאו דנבלה לאו מעליא והוה ניתק לעשה. נראה לפ"ד דזו אינה ראי' כלל משום דריה"ג אזיל לשיטתי' בפסחים (כג.) דסובר דקרא דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אתי לגלות לן לענין היתר הנאה. ולפי"ז איכא למימר כיון דגלי לן קרא דאיסור נבלה וטרפה חלין על איסור חלב ואפ"ה מותר בהנאה כ"ש נבלה וטרפה לבד ודאי דמותר בהנאה. וא"כ מיותרים קראי דלגר אשר בשעריך דכתיב בנבלה ולכלב תשליכון דכתיב גבי טרפה. וע"כ ודאי אתו לגלות דאיכא איסור עשה גבי נבלה וטרפה וע"כ הוה ניתק לעשה. אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ע דקרא דיעשה לכל מלאכה בא להורות לענין טומאה וטהרה והיתר הנאה גמרינן מקרא דכתיב בגופה דנבלה וכשהותרה חלבה וגידה נמי הותרו. וא"כ ממילא לא אתו הקראי לגלות על איסור עשה דמצריך צריכי כל חד לדרשתו וזה ברור. ונראה דלפי מש"כ רש"י ותוס' שם בפסחים (כב.) ד"ה אותו כו' דהקרא דלכלב תשליכון דגבי טרפה צריכא לגופה רק דתיבת אותו מיותר ע"כ צ"ל דגרסינן שם ביומא רק נבלה בלבד. דלטרפה מנ"ל דאתי לעשה כיון דהקרא אתא לדרשא דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' או לדברי התוס' שם להתיר עובר שהוציא ידו בהנאה

ועוד נ"ל מטעם אחר דצריך להאכילו נבלה או טרפה ולא דג טמא. משום דהא הרמב"ם ס"ל דהעשה של דג טמא הוה עשה גמורה והפורש מלאכול דג טמא מקיים מ"ע והאוכלו מבטל מ"ע וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ה' מ"א א"כ אפי' אם נאמר דגבי נבלה או טרפה איכא תרי עשה מ"מ הא העשה